אילת השחר/שבת/קכ/ב

אילת השחר שבת קכ ב

דף ק"כ ע"ב

מר סבר גזרינן. יל"ע אמאי לייט עלה אביי, וכי מי שלא גזר לייט עליה, ורצו לומר כיון שזה נגד רצון חכמים, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (ירו' ברכות פ"א ה"ד), אלא דא"כ אי"צ לאביי לקלל, דממילא הוא מקולל.

אף כלי כפר שיחין כו'. לכאו' מחלוקתם היא במציאות.

הרי שהיה שם כתוב על בשרו וכו'. צ"ע מי הוא שכתב שם על בשרו, ולכאו' גוים או רשעים כתבוהו, וא"כ אין כונתו כלל לשם ה', ובר"מ (פ"ו מיסוה"ת ה"ח) נראה דהא דס"ת שכתבו מין ישרף עם האזכרות שבו הוא משום דאינו מכוין לשם ה' ואין בו קדושה ומותר למחקו [ע"ע בב"י יו"ד ססי' רע"ו אות ט' בשם הרשב"ץ והסמ"ק דאם כתב שם בלא כוונת קדושה אינו קדוש].

ולא יעמוד במקום הטינופת. צ"ע מה יעשה אדם זה כשנצרך לעשות צרכיו, ואם זה על ידו יכול להוציאה מחוץ למחיצת ביהכ"ס, אבל כשכתוב על רגלו או על שאר חלקי הגוף מה יעשה, ורצו לומר שיעטפנו בשתי כיסויים, ומיהו אם יכסה בידיו אינו כיסוי, דאין בשר האדם חשיב כיסוי, כדאמרו לענין כיסוי הראש ע"י ידיו, (עיין משנ"ב סי' ב' ס"ק י"ב). וע"ע משנ"ת לקמן ד"ה דמנח ידיה בשם התרוה"ד.

כורך עליה גמי. ואין זה חציצה לפי שלא כרכו בחוזק, ומ"מ אין המים מגיעים כ"כ בחוזק עד שיהא ודאי מחיקה.

והנה ר' יוסי מתיר בגרמא של ירידה למים. והרשב"א מפרש דהוי גרמא משום שאינו ודאי שימחק. אבל אם הוא ודאי שימחק הוי כמעשה בידים, ואע"פ שאינו נמחק מיד חשיב הכל מעשה שלו, כדחזינן לענין לבוש כלאים שאם אינו פושטו לוקה, דגם מה שאינו פושט הוי מעשה שהכל מתייחס ללבישה הראשונה, וה"נ בכניסה למקוה.

והחזו"א (יו"ד סי' קס"ד סק"ב) ביאר דהוי גרמא לפי שאינו נמחק מיד, [ועי' מה שהערנו לעיל דף קט"ו ע"א ד"ה מניחן במקום התורפה].

והנה הגמ' מדמה דין שבת לדין מחיקת השם, אף שיתכן שבשבת אסור מדרבנן, כמו שמצינו הרבה איסורים בשבת מדרבנן, והיינו משום שהגמ' הבינה בפשיטות דר' יוסי אוסר מדאוריי'.

לא תעשה כל מלאכה עשיה הוא דאסור גרמא שרי. [צע"ק דאם התורה היתה רוצה לאסור גרמא היאך היתה כותבת, וכי תכתוב לא תגרום].

אי שרית ליה אתי לכבויי. [ולכן אסור אע"פ דגרמא שרי], בפשטות הוא איסור דרבנן. ובכל דיני התורה גרמא הוי איסור תורה, כגון במזיק (עי' ב"ב כ"ב ב') וברציחה. אבל כאן חזינן דבשבת אין איסור גרמא לחכמים, והיינו דנזיקין הוא בגדר איסור אחר, וצ"ב מ"ש שבת משאר דיני התורה, ועיין אילת השחר ב"ק (דף צ"ט ב') שהסתפקנו אם גזלן חייב באותם גדרים שאדם המזיק חייב, ונ"מ דגם בגרמא אסור.

והנה באמת גם בנזיקין לא מצינו פסוק שאסור להזיק, והקה"י (ב"ק סי' א') האריך למצוא מקור שאסור להזיק, ולמדו מהשבת אבידה, [ולפ"ז ודאי שגם גרמא אסור דומיא דהשבת אבידה], אבל רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"א מ"א) למד איסור מזיק מלא תגזול ולפ"ז לכאו' כיון דמזיק אסור בגרמא ה"ה גזילה.

בב"מ (דף ק"ב א') אמרו שהשוכר בית אין לו להוציא המזוזה בשעה שיוצא, ופירשו תוס' לפי שגורם שיבואו שם מזיקין ויזיקו מי שדר בבית. ומעשה באחד שנטל המזוזה כשיצא ומתו אשתו ושני בניו, וביאר הריטב"א הטעם משום שעל ידו יכול להגרם נזק, ולכאו' אם איסור גרמא אינו דאוריי' לא יתכן שיהא עונש מיתה, וע"כ שהוא דאוריי'. וכמש"כ התוס' בב"ב כ"ב ב' הנ"ל. אמנם טפי מהכי חזינן מהתם, דהא לא כתוב שאירע נזק על ידי שהוציא המזוזה, ומבואר דעצם הדבר שיצר דבר שיכול להזיק הוא סיבה להענישו. וה"ה מי שחופר בור ברה"ר אע"פ ששום אדם לא ניזוק, דעצם יצירת המזיק כבר הוא איסור.

בספר שמירת הלשון (שער א' פ"ב, ועוד מקומות שם) כתב דכיון שאמרו בזוה"ק שהמדבר לה"ר גורם חרב ומות בעולם, א"כ כל מי שמדבר לה"ר גורם מות וחייב בדיני שמים כדין גרמא שחייב בדיני שמים. וצ"ע דלפ"ז כל מי שעובר עבירה ומכריע העולם לכף חובה יענש על כל מה שנגרם מחמתו. שוב הראו באוה"ח הק' (משפטים פרק כ"ב ה') שכתב דכל מי שהכריע העולם לכף חובה נענש על כל הרציחות שנגרמו מחמתו, ואמנם יש לחלק דשם אין הגזר דין נעשה רק מחמת מעשיו שלו, אלא בצירוף כל החוטאים, משא"כ בלה"ר דהוא עבור חטאו.

דמנח ידיה עלויה. עיין תרוה"ד (סי' י', וציין לזה הגרע"א בגהש"ס) שמחלק דלאדם עצמו אין מועיל כיסוי בעצמו, כגון לכסות הראש, אבל השם על בשרו הוי דבר אחר דמהני ליה כיסוי דידו. ויל"ע למה עצם הנחת היד על בשרו בזמן הטבילה אינה חציצה, הלא משנה ערוכה שנינו (מקואות פ"ח מ"ה) שאם אוחז בחבירו בזמן הטבילה הוי חציצה. וי"ל שמלחלח ידו במים קודם שיטבול, ובכה"ג אינו חוצץ, כמבואר בשו"ע (יו"ד קצ"ח כ"ח), ומ"מ אין בזה חשש מחיקת השם, לפי שהוא רק לחלוחית בעלמא ולא מים ממש.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א