אילת השחר/שבת/קכ/א

אילת השחר שבת קכ א

דף ק"כ ע"א

אין ישא אלא לשון שבועה. צ"ב למה צריך להשבע, ולמה לא די שיאמר סתם.

גמר ושכח. צ"ב מאי נ"מ בין אינו יודע כלל לבין ידע ושכח, הרי בין כך ובין כך אינו יודע.

כאן בד"ת כאן במשא ומתן. מבואר שהיה גונב, ומ"מ בתורה לא היה משקר.

עושין עמו חשבון אחר השבת. הנה כאן לא קצצו עמו שכר פעולה, ומ"מ חייב לשלם כפועל. והנה נחלקו הראשונים במי שנכנס לבית חבירו ונתן לו אוכל, ואח"כ הבעה"ב דורש ממנו תשלום והלה אומר שאכל בחינם, אם יוכל לתבוע ממנו או לא, וכן במי שדר בדירת חבירו, ואח"כ הבעה"ב דורש ממנו תשלום, וכן המגדל יתום בביתו ואח"כ דורש ממנו תשלום על מה שהאכילו, האם חייב לשלם לו, עיין רמ"א חו"מ (סי' שס"ג ס"י) ובקצוה"ח (שם סק"ט). ולכאו' ממה דחזינן כאן שיכולים לדרוש שכר פועל, אפי' שלא קצצו עמו מוכח שאינו יכול לומר עשית עמי בחינם, מיהו יש לחלק בין שכר פעולה, לשכר של מזון ודירה.

והנה בגמ' מבואר שנכסיו של זה הם הפקר, ומסתבר דהיינו רק כשקרובה האש, אבל אם יש אש בתחלת העיר, והוא בקצה השני אין סברא שיהא הפקר, וגם לא מסתבר שיהא אסור להציל יותר מהשיעור האמור במשנה מגזירה שמא יכבה, וגדר קרובה היינו שאדם נחפז להציל, ותלוי בגודל האש.

כאן בבא להציל כאן בבא לקפל. עיין רש"י שפירש דהחילוק בין אם צריך לאסוף, או להוציא בבת אחת. והנה לשון הגמ' לפי"ז הוא דחוק, שזהו החילוק בין להציל ל"לקפל", ועכ"פ חילוק זה הוא בסברא, ולא רק בגדר תקנה, דא"כ אין מקום להסתפק פירש טליתו וקיפל והניח, דודאי אין לנו להסתפק מה תיקן התנא, ורק על סברא יש מקום להסתפק.

כאן לאותה חצר וכאן לחצר אחרת. הנה במשנה אין רמז לחילוק זה, אלא שמחמת הקושיא הוצרך לחדש חילוק זה, או אפשר דבסברא נמי היה נראה לו לחלק כן, וגם לולי הסתירה היה מחלק כן, [ומ"מ צע"ק מה דהתנא דמתני' סתם בה ולא חילק, וכי היה סבור שכל אחד יבין מעצמו חילוק זה].

בעי רב הונא בריה דר"י כו'. ספק זה הוא לחילוק ראשון דרב הונא, ולא אליבא דר"א בר זבדא.

פירש טליתו כו'. לכאו' אינו טלית של מצוה, וכמו בשאר מקומות בתלמוד שאמרו טלית והכונה לבגד, כדתנן בפאה (פ"ד מ"ג) פירש טליתו עליה. ובריש שנים אוחזין תנן שנים אוחזין בטלית, ופירש הרא"ש (פ"א סי' א') דמיירי בעיר שרובה גוים, ותלינן דהוא של גוי ולכן הרי אלו שלהם, וא"כ בפשטות מיירי בטלית שאינה של מצוה. ודנו אם מותר בכלל להשתמש עם טלית של מצוה כדי להציל אוכל בתוכו, ועיין שו"ע (סי' כ"א ס"ב) דתשמיש מגונה אסור, וזה לכאו' אינו תשמיש מגונה.

ג' סעודות. בשו"ע (סי' של"ד ס"ז) כתב דהיינו ג' סעודות דבינוני, וקבעו כן בין לזקן ובין לרעבתן. ומסתבר ד"סעודה" האמורה כאן היינו כפי האמור בעירוב חצרות ותחומין (עיין סי' שס"ח ס"ג, וסי' ת"ט ס"ז) ומ"מ נראה דאינו צריך לצמצם בדקדוק, דעד שימדוד ישרף הכל, אלא משער בערך.

שלא יביא כלי שהוא מחזיק יותר מג' סעודות. מבואר שהאיסור הוא בגודל הכלי, ולא בהצלה שמציל יותר מג' סעודות, וצ"ע מה יעשה מי שיש לו רק כלי גדול.

מהפקירא קזכו. רש"י פירש שההפקר הוא במה שנתן להם רשות לזכות, והר"ן נחלק עליו ומפרש דהוא משום שאבוד ממנו ומכל אדם וכמו בזוטו של ים. והנה בר"ן יש חידוש, דהרי מצד המציאות יכול הוא להציל, רק כיון שע"פ הלכה אינו יכול להציל, זה עושהו אבוד מכל אדם. [ועי' ב"י סי' של"ב שהביא בשם מהרי"א שחולק מה"ט וסובר דלא דמי לזוטו של ים כיון שיכול להציל ורק אריא הוא דרביע עליה]. ועוד יל"ע דהרי ע"י גוי יכול להציל, ואין זה אבוד ממנו לגמרי. והנה הר"ן הביא י"מ שלאחרים מותר להציל אפי' יותר מג' סעודות, ורש"י לא הזכיר מזה, משמע שהנתינת רשות שנותנת להם אפשרות לקחת היא רק לג' סעודות, ולפ"ז מי שלוקח יותר מג' סעודות הוי גזלן. והסיבה שנותן רשות לכולם לזכות רק ג' סעודות לפי שזהו השיעור המותר להוציא, ויותר מזה אינו נותן רשות לכל יחיד, אע"פ שאם יהיו רבים יתן רשות לכולם, ולפי זה לכאו' נראה דכל אחד צריך ליטול מעט פחות משיעור ג' סעודות כדי שלא יכשל בגזל.

ואמנם לפי רש"י צע"ק הלשון "הפקר", הרי רק נותן רשות לזכות, וזה מתנה ולא הפקר. אמנם מצינו כן בכמה דוכתי דנקרא הפקר כה"ג. ועיין שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אהע"ז סי' נ"ט). ועוד יל"ע לפי רש"י מה הדין אם עד שזכו באוכל נעשה מוצ"ש, דלכאורה כבר אסור להם לזכות, דהשתא כבר אינו נותן רשות.

ואמנם יל"ע גם בשבת גופא איך הם יכולים לזכות, הרי אסור לזכות בהפקר בשבת, שאסור לעשות קניינים בשבת. ואפשר שאה"נ דאינם זוכים אלא שנוטלים לעצמן בלא זכיה, וא"כ לשון הגמ' "קזכו" לאו דוקא. אלא אוכלים בשבת כי יש להם רשות. ואם נימא דלמוצ"ש כבר אין להם רשות וכנ"ל, א"כ יהי' אסור להם לאכול כי אין להם רשות, ולזכות ודאי לא יוכלו וצ"ע לומר כן שיצטרכו להחזיר במוצ"ש. אמנם להר"ן א"ש דכבר נעשה הפקר כדין זוטו של ים, ושפיר יכולים לזכות למוצ"ש [והעירו לעי' בקהלות יעקב ביצה סי' כ"ג].

ועיין רא"ש בב"מ (פ"א סי' כ"ב) שכתב דהמוצא מציאה בשבת לא יגביהנו משום מוקצה, משמע דעצם הקנין לא איכפת ליה, אבל אפשר דאינו זוכה אלא הגבהה בעלמא, ועיין בהגהות גליון מהרש"א לקמן (דף קכ"ז ב') שמוכיח מסוגיין דמותר לזכות מהפקר בשבת, כדמשמע פשטיה דלישנא דגמ'.

והעירו דיש להוכיח כן ג"כ מהא דאמרי' בביצה (דף ל"ט א') בור של הפקר כרגלי הממלא דקנה והוברר שברשותו קנה שביתה, הרי דאפשר לקנות מהפקר בשבת.

[והנה מי שאוכל אצל חבירו נחלקו הראשונים אם האוכל קונה את המאכל, ומהרשב"א מוכח שהאוכל אינו קונה, דמבואר בדבריו בב"מ (דף פ"ח א') דהמתארח אצל חבירו ואוכל טבל, הוי טבל דאוריי', ואין בו פטור של לקוח, משום שאוכל משל בעה"ב ואין כאן לקוח, אבל יש חולקים וסוברים שהסועד זוכה במאכל [עי' קהלות יעקב ב"מ סי' מ"ח], ולפי זה צ"ע איך יכול לאכול בשבת אצל חבירו הרי עושה קנין.

ואפשר דהוי לצורך השבת, ובכה"ג מותר לעשות קנין בשבת, ומה"ט מותר לעשות קנין במצות בליל הסדר, דהוי לצורך מצוה. ולפי"ז גם אין הוכחה מההיא דמס' ביצה הנ"ל, כיון שהי' לצורך שבת. והנה גם להרשב"א בשעת הלעיסה כבר קנאו, וכדאמרי' בכתובות (דף ל' ב') מדלעסיה קנייה, ואמנם זה ודאי הוי לצורך השבת, ועיין מה שנתבאר עוד בענין זה לקמן (דף קכ"ז ב')], וע"ע משנ"ת ע"ד נידון הגרע"א בתשובה סי' קנ"ט אם מותר לעשות קנין בע"ש שיחול בשבת, לעיל דף ד' ע"א ולקמן דף קמ"ט ע"א.

מדת חסידות שנו כאן. יש להסתפק אם החסידים כלל לא מתכוונים לזכות, וממילא נשאר לבעה"ב, או שמתכוונים לזכות עבור הבעה"ב, והריטב"א כתב שאין מכוונים לזכות.

חסידי אגרא דשבתא שקלי. לשון הגמ' נראה דהקפידא בעיקר על השכר שבת, אבל רש"י כתב שאין כאן איסור שכר שבת דחשיב כזוכה מן ההפקר, והיינו שאת השכר פעולה זוכים מן ההפקר, וע"ז אין שום מדת חסידות להחמיר, ודמי לכל זוכה מן ההפקר, וכמו מי שקנה כרטיס הגרלה ועשו הגורל בשבת וזכה בגורל, שאין לומר שלא יטול מה שזכה משום שנעשה בשבת. ובלשון רש"י נראה שעיקר הקפידה הוא משום ה"בין אדם לחבירו" שהלה לא מעונין לתת מתנות ובאמת שרוב פעמים שמוזכר חסיד הוא על עניינים שבין אדם לחבירו.

בירא שמים עסקינן. מבואר דעכ"פ אינו חסרון ביר"ש מה שדורש שכר פעולה, שאין אדם מחויב לעשות בחנם אפי' כאשר אצל חבירו פורצת שריפה, כמו אדם שיש לו כסף ואינו עושה עם זה גמילות חסדים של הלוואות אלא משקיע בעיסקא שיעשה רווחים, ואין זה חסרון ביר"ש אלא שאינו מדת חסידות.

ואלו הם שמונה עשר כלים. יל"ע אם שיעור זה הוא בין בגברים בין בנשים. ומסתמא תלוי במציאות כמה היו לובשים, וכיון דלא נתפרש, לא נדע כמה בגדים אפשר.

מקטורן. רש"י פי' מנטיל והיינו מעיל, ויש מוכיחים מכאן דגם בימות החמה הוי מעיל בגד שאפשר לצאת בו, ואולם בפיהמ"ש להרמב"ם מבואר להדיא דמתני' מיירי במקום שיש קור וצריכים תמיד בגדים מחממים, ולפ"ז אין ראיה.

כדים מלאים מים. יש מהמפרשים שהקשו למאי דקיי"ל אשו משום חציו, א"כ כשמעמידים הכדים ליד האש חשיב מעשה שלו בביקוע, וחשיב שהוא המכבה, מיהו י"ל דמלאכות שבת שונה משאר דיני התורה, ואפי' שבכל דיני התורה ע"י האש הוי מעשה גמור, מ"מ לענין שבת א"א לחייב דבעינן מעשה של אדם ממש, ומה שמצינו דזורה חייב הוא דין מיוחד בזורה ולא בשאר מלאכות, כמש"כ הרא"ש (ב"ק פ"ו סי' י"א), ולכן אפי' ע"י אש אינו חייב בשאר מלאכות. [עי' משנ"ת לקמן דף קכ"ב ע"א סוף ד"ה מעמיד אדם בהמתו].

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א