אילת השחר/שבת/קב/ב
ומלאכתו מתקיימת בשבת. רש"י פירש דהאי "בשבת" קאי על זמן עשיית המלאכה, אבל השעה"צ (סי' ש"ג ס"ק ס"ח) הביא שיש מפרשים דקאי על זמן הקיום שצריך שיתקיים בשבת, ועיין חידושי הריטב"א. [וע"ע משנ"ת לקמן ק"ד ב' ד"ה הכותב על בשרו].
המסתת. ופירש"י הכל לפי המקום כו'. יל"ע דאטו אם יסתת האבן שלא כפי מנהג המקום לא יתחייב, הרי סו"ס הוא בנה אבן. ומיהו כ"ז למ"ד שחיובו משום בונה, אבל למ"ד משום מכה בפטיש לא קשה דכיון שאצלם לא משתמשים בזה אין כאן תיקון, וכנראה דרש"י אזיל למאן דס"ל שחיובו משום מכה בפטיש, וכ"כ החת"ס. וקשה למה פירש למ"ד משום מכה בפטיש. והרמב"ם (פ"י הי"א) פסק כשמואל, דחיובו משום מכה בפטיש. ובאמת דצ"ע מ"ט דמאן דמחייב משום בונה, הרי עדיין אינו מחובר, וצ"ל כמו שפירשו תוס' להלן בד"ה האי דדבר שצריך אומנות וחוזק יש בו בונה אף בתלוש.
והמסתת והמכה בפטיש וכו' כל שהוא. וצ"ל דמיירי שהיה חסר כל שהוא והוא גמר המלאכה.
רש"י ד"ה המכה בפטיש. והיא מתפרקת ונופלת וזה גמר מלאכה של חוצבי אבן. יש לעי' אם לפני זה מה שחצב עד המכה האחרונה עשה מלאכה דאורייתא, ואיזה מלאכה.
גמ'. כל שהוא למאי חזיא. הרשב"ם בבבא בתרא (דף נ"ה ע"ב) כתב דהוציא חצי שיעור פטור מחמת דאי"ז מלאכת מחשבת. [ועי' משנ"ת בזה לעיל דף ע"ד א' ד"ה וכי מותר לאפות פחות מכשיעור]. ולכאורה איך יתחייב אם חזר והוציא חצי גרוגרת הא עשה שתי פעמים מה שאין נחשב מלאכת מחשבת ולמה יצטרפו. וכן יש לעיין הא אמרינן לעיל דף ע"ד דאסור לאפות חצי שיעור וכתב רש"י דזה מה"ת למ"ד ח"ש אסור מה"ת, ולדברי הרשב"ם כיון שאי"ז מלאכת מחשבת צריך להיות מותר מה"ת וקשה לחלק בין הוצאה לאפיה.
ויש לפרש כונתו [אע"פ דלא משמע כן מלשונו], דענין שיעור בפעולה שייך רק אם חיובו בצירוף מחשבת האדם דאז אמרינן דלא כדאי לאדם לעשות פעולה בעד דבר קטן כזה ולכן אינו נקרא מלאכה, אבל אילו הי' חייב על מלאכה שנעשית בלי מחשבתו לא הי' שייך שיעור למלאכה, ולכן זה מה שרוצה הרשב"ם לבאר דכיון דבעינן מלאכת מחשבת, ומתעסק שרצה לעשות דבר אחר אי"ז מלאכה, הרי דמחשבתו קובעת להיות נקרא מלאכה לכן אין חשיבות להתחייב בפחות משיעור, אבל אין כונתו דפטורו מחמת דאי"ז מלאכה כלל כמו כל פטורים משום דאינו מלאכת מחשבת, ולא יקשה מהא דבעינן במאכלות אסורות כזית אע"ג דגם מתעסק חייב במאכ"ס שכן נהנה כדאמרינן בסנהדרין (דף ס"ב ע"ב), דשאני התם דאין חיובו על פעולה, והא גם בהושיט לו חבירו בבית הבליעה בהסכמתו חייב אע"ג דלא עשה פעולה אלא דבעי שיהא בהנאתו שיעור, והא דמבואר דבברי' שלימה חייב בברכה אחרונה אפי' בפחות מכזית, צ"ל דהתם משום שיש לו הנאה מדבר חשוב משוי לי' אכילה.
והנה הא דפריך כל שהוא למאי חזיא פירשו בתוס' דס"ד דלא חשיב בנין כל דהו, וצ"ל ע"כ דס"ד דזה חסרון בבנין ולא בפעולתו, דפעולתו שייך להחשיב פעולה בכל שהוא אם לאדם כדאי לעבוד עבור זה כמו בפלפלת ועטרן, אלא דלא נעשה בבנין כל שהוא שום דבר ששייך לקרוא לזה בנין.
שכן עני חופר גומא כו'. מסתמא כמעט שאין כזה מציאות שעני חופר כזו חפירה קטנה כדי להחביא בה פרוטה, וגם צ"ב מאי דקאמר שכן תופרי יריעות חופרין גומא להצניע בה מחטיהן, והא לא הי' סיבה שיצטרכו להצניע מחטיהן, דכל ישראל תרמו הרבה למלאכת המשכן ולמה יגנבו את המחטין. גם למה הוצרכו לקוברם בקרקע, ובשלמא כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (בב"מ מ"ב א'), אבל מחטים נשמרים בכל מקום [ויתכן שהיו מצניעים שלא יאבד ולא מפני גנבים], ואפשר לומר עפמש"כ האגלי טל (בפתיחה) דאי"צ שבפועל תהא מלאכה זו במשכן, אלא עצם הדבר שאם היו נצרכים לכך היו צריכים לעשות כן, זה חשיב מלאכת משכן.
כיון דמשתכי לא עבדי הכי. יש לעיין אם בשביל זה פריך דלא יהי' חייב משום בונה כשעושה גומא להצניע פרוטות, דברש"י כתב מעלין חלודה המחטין [ולא פי' על הפרוטות], משמע דהקושיא היא משום דלא עשו כוותה במשכן כיון דהמחטין מעלין חלודה, א"כ אפשר דלא הקשה דלכן לא יהי' חייב בעשיית גומא להצניע פרוטותיו.
וכן בעשיית פטפוטין דפריך אין עניות במקום עשירות דמשמע דכל הקושיא דלא עשו כן במשכן אבל אפשר דבעשיית פטפוטין יתחייב באמת משום בונה, אבל מה תוד"ה כל שהוא שכתבו דכל הקושיא היא משום דלא חשיב לכן אם הי' במשכן הי' בכ"ז חייב לכן רוצה למצוא שהי' כן במשכן, וכדפריך דלא הי' עניות במקום עשירות משמע דבאמת לא יתחייב עבור עשיית פטפוטין. ובר"ח משמע דקושית הגמ' היא בתרתי, חדא דלא חשיב משהו ועוד דלא הי' במשכן.
אלא דכ"ז עד שלא מצאנו בניית משהו במשכן, אבל אחר דמצינו דהי' במשכן מטיף אבר לקרש שנפל בו דרנא ממילא כבר ידעינן דגם בניית משהו חשוב, וממילא כבר אפשר שיתחייב אפי' בגומא לשים פרוטות או בעשיית פטפוטין, וברמב"ם העתיק המשנה כצורתה.
והנה כל א' לא הי' לו קבלה ע"ז שכן עשו במשכן דמ"ד דהצניעו מחטין לא הי' מקובל שכן עשו דא"כ איך חלק אביי ואמר דלא עשו משום דמשתכי, וע"כ דכ"א מכח הסברא דיש להחשיב דבר זה מפרש דמסתמא הי' במשכן, א"כ אם מסתבר לי' דבדבר כזה חשוב שבודאי גם במשכן עשו למה צריך להוסיף שהי' במשכן דהא בתוד"ה כל שהוא, ביארו דרק מפני שזה לא חשוב בנין כל שהוא לכן צריך למצוא שהי' במשכן, א"כ ממ"נ אם סברתו דזה חשוב דלכן פשיטא לי' דהי' במשכן א"כ למה צריך להוסיף דהי' במשכן דהא דבר חשוב לא צריך למצוא שהי' במשכן, ואם אין זה ודאי אצלו שזה חשוב והוכיח שזה חשוב מדעשו במשכן, א"כ מנ"ל דבאמת עשו זה במשכן.
והנה יש לעיין בהא דביארו התוס' דכאן הי' סברא דלא חשיב, אם לפי סברא זו לא יהי' אפי' איסור חצי שיעור, לכך צריך למצוא דהי' במשכן, או דהי' סברא דבעי שיעור והוי כחצי שיעור ואסור מה"ת וקושית הגמ' למה חייב חטאת בבניית כל שהוא.
והנה לא מצינו דשיעור ילפינן ממשכן, וע"כ דהשאלה היא דאין כאן כלל בנין בכל שהוא [וצע"ק וכי כל דבר שהי' במשכן הוי מלאכה, ואם מסברא אינה מלאכה כלל מאי מהני מה שהי' במשכן שזה יהי' מלאכה]. והנה בהא דלקמן דחייב לרב במצדד ולרש"י ותוס' הוא משום בונה אע"ג דאין לו תועלת מזה, ואי משום דאפשר להוסיף הא הוי רק חצי שיעור א"כ כל מה דחייב הוא משום דבונה כל שהוא חייב, או דבאבן א' פשיטא לי' דיש לו איזה שימוש וחשוב ואין זה כל שהוא. והנה כדפריך כל שהוא למאי חזיא אז לפי"ז גם אם יעשה כמה פעמים כל שהוא כגון שיעשה הרבה גומות להצניע בכל א' פרוטות ג"כ יהי' פטור כיון דאינו כלום ולמסקנא כל א' הוי בונה שלם.
שכן עני עושה פיטפוטי כירה קטנה. הנה כירה דינה כמחובר לקרקע אבל עשיית הפטפוטין היא לפני שמדבקה בטיט לארץ וא"כ למה זה בונה הא הו"ל עושה כלי, ואף שכ' התוד"ה האי מאן, דבנין גמור חייב אף בכלים וכן ס"ל לעיל (ע"ד ע"ב) מ"מ הי' להם לפרש תיכף בכירה וכן במסתת ולמה ביארו זה רק בשופתא דקופינא, ובפרט צ"ע לרש"י, ועי' במאירי שביאר דכיון דעומד לבנין בקרקע חייב משום בונה וצ"ע.
מטיף לתוכו אבר. צע"ק למה צריך לסתום הנקב ואיזה פסול יש אם ישאר הנקב, [ואמרו לעי' במקור ברוך ח"א סי' כט'] עוד יל"ע למה לא עובר בל תוסיף במה שמטיל אבר שהוא מין נוסף שלא נאמר, [ואולי כיון שמכניס בתוך העץ ואינו בפני עצמו אין בזה משום בל תוסיף] עוד העירו, למה בזה לא שייך הסברא של אין עניות במקום עשירות, ואין להטיף לתוכו אבר, ובכלל קשה איך יתכן שנפל בו דרנא ונעשה נקב, הרי גם היה מצופה זהב כדכתיב בקרא (שמות כ"ו כ"ט), וכי דרנא אוכל בזהב. [ולפמש"כ באילה"ש פרשת תרומה כ"ו כ"ט דציפו זהב רק בצדדים המגולים ולא במקום שנגעו הקרשים זה בזה אתי שפיר] והנה השפת אמת הקשה דלכאו' קרש שאכלה בו תולעת צריך ליפסל כמו שאמרו בעצי המערכה (מדות פ"ב מ"ה), ונראה ליישב קושייתו דאם מתחלה היה עץ עם תולעת ודאי לא לקחוהו, וכאן מיירי שאח"כ נפל בו נקב ע"י תולעת.
המצדד את האבן חייב. ופירש"י דיש מקיימין כן. ומבואר שהיה דרכם לבנות כן, וצ"ע איך הבנין מחזיק עצמו. ובמסקנא אמרו דהשורה העליונה בהנחה לחוד סגי, ופירש"י שאינו חושש אם נוטה האבן לצד אחד. וצ"ע דהרי אם הכותל נוטה עלול ליפול עליו האבן.
תתא בעי צדודי ועפרא. הנה ע"כ מיירי ברוצה שישאר האבן כן ולבנות עליו הכותל דאי דעתו לסלקו ולא לבנות עליו את הכותל בודאי דפטור אפי' צידדו, וכיון דבהכי איירי למה לא יתחייב בלי צידוד כיון דדעתו שכן ישאר, וע"כ דזה לא בנין כיון שאינו ראוי להיות דבר קבוע כן.
אבל שופתא בקופינא דמרא דאין דרך בנין בכך. צ"ב למה אין דרך בנין בכך כיון דלחדש כלי הוי בנין כמש"כ התוס', הא אין לך בנין טוב מזה, ולר"ח דרב סובר דאין בנין כלל בכלים א"ש.
אחוי ליה בידיה משום מכה בפטיש. יל"ע למה לא אמר לו בפיו, הרי יש יותר מצוה בדיבור בד"ת. [ובברכות התורה מבקשים והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו]. ואפשר שהיה קודם שבירך ברכה"ת שאסור לדבר בד"ת, והרהור מותר לדעת השו"ע (סי' מ"ז ס"ד), אבל להגר"א שאוסר עדיין לא א"ש.
רש"י ד"ה תתא. ויהא עפר סביב לה. לפי"מ דמשמע דמזיז העפר כדי שיהא מקום להאבן א"כ יהא חייב משום בונה דהא משוה גומות חייב משום בונה, וזהו אולי שיטת הרמב"ם (בפ"י משבת) דפסק דמצדד חייב משום מכה בפטיש, ובכס"מ הביא שם בשם הרמ"ך דתמה דהא בגמ' מבואר דהאבן התחתון דחייב בלי טיט הוא רק ביש עפר סביביו, ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם יפרש דאם מזיז עפר לשום מקום תיפו"ל משום בונה וע"כ דחידוש דשמואל דחייב משום מכה בפטיש היכא דלא צריך להזיז עפר דיש כבר עפר מוכן שהאבן יושב שם אלא דצריך לצדד עד שמוצא המקום הטוב בשביל שהאבן ישב ישר, ובזה חייב משום מכה בפטיש.
והנה עצם דינא דהרמב"ם צ"ע מלבד מה שהקשו תוס' בד"ה ה"ג, דמה שייך מלאכת מכה בפטיש בהאי מציאת מקום.
רש"י ד"ה מכה בפטיש. שהמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד. צ"ב דהא רוב דברים שעשה לא יעשה עוד וכי זה טעם להיות נקרא גמר מלאכה, והי' צריך לפרש משום דבזה נגמר מלאכת האבן דראוי לקובעו כעת בבנין. ולקמן מבואר דיש מ"ד דמסתת חיובו משום מכה בפטיש וע"ז קאי ג"כ כל שהוא וכמבואר ברש"י ד"ה אימא, ומאי שייך כל שהוא דאם בזה נגמר כל הסיתות אין זה כל שהוא. שו"ר מפרשים דלא סיתת הכל ומ"מ זהו מכה בפטיש וצ"ע הטעם, ועי' בקהילות יעקב סי' מ"א.
תוד"ה האי מאן. אבל בנין גמור מיחייב בכלים. ומבואר בהמשך דבריהם דהיינו בדבר שצריך חיזוק ואומנות. ובמאירי כתב דכל דבר שהוא תחלת יצירה חייב אף בכלים, ואפשר דלא פליג, אלא כל "מעשה חשוב" חייב משום בנין בכלים, ובמאירי הוכיח דין זה מהא דמגבן חייב משום בונה, ושם אי"צ חוזק, וע"כ משום שעושה דבר חדש. [והנה בגבינות שלהם היו נותנים קיבה בחלב ונעשה הגבינה אחר זמן רב, ומ"מ חייב על מעשה המלאכה שעשה בשבת].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |