אילת השחר/שבת/קב/א

אילת השחר שבת קב א

דף ק"ב ע"א

ב' אמות שוגג ב' אמות מזיד וב' אמות בשוגג וכו' רבה אמר פטור ואפי' לר"ג דאמר אין ידיעה לחצי שיעור התם הוא דכי גמר שיעורא בשוגג קא גמר אבל הכא דבמזיד לא. הנה במוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו אמרינן לעיל ה' ע"ב דחייב. ואותו הדין אם העביר ד' אמות ברה"ר והי' באמצע מקום פטור שתי אמות יצורף השתי אמות שלפני המקום פטור עם ב' אמות שאח"ז ויהי' חייב, אבל לא יצורפו השתי אמות שלפני שזכר ששבת היום עם השתי אמות ששוב שגג ושכח שזה שבת, להיות ד' אמות לחייבו.

וע"כ דיש חילוק אם ההפסק מצד המקום דאז הא לא עשה מלאכה וכיון דלא הי' עדיין הגמר אז מצטרף להיות הגמר של העברת הד' אמות אח"כ, אבל היכא דהי' גמר אלא דאינו חייב על גמר כזה לא נוכל לצרף הב' אמות של אח"כ.

והנה יש להסתפק באם העביר ד' אמות ברה"ר בשוגג ונזכר לאחר שהעביר הד' אמות אם מותר כבר להמשיך עוד הרבה אמות כיון דבין אם יעשה הנחה תיכף או לאחר הרבה אמות זהו אותו האיסור, או דכל הד' אמות הם מלאכה כיון שיהי' עקירה והנחה וזה מתיחס לכל ד' אמות, נמצא דכשממשיך עושה עוד איסור, אע"ג דלא שייך שיהי' חייב יותר על זה שממשיך, מ"מ איסור עושה. ומכאן יש להוכיח דאחרי הד' אמות אין כבר יותר מלאכה, דאם זה מלאכה למה לא יצטרף הב' אמות הראשונות עם הב' אחרונות, דנהי דאחרי שנשלמו הב' אמות שידע בהם הי' כבר מלאכה, מ"מ למה לא נוכל לצרף הב' אחרונות עם הראשונות שיהי' חייב, וע"כ דאחרי ד' אמות אין כבר שום מלאכה. ונראה לפי"ז דגם העשה דשביתה שיש במלאכת שבת ג"כ לא יעבור כיון דאחרי שעבר ד' אמות במקום חיוב אין כבר כלל מעשה מלאכה.

אלא אמר רבא במעביר. עי' משנ"ת לעיל דף ד' ע"א ד"ה הדביק פת בתנור.

בענין עד שיהא תחלתן וסופן בשגגה

מבואר בסוגיא דרק אם בסוף הי' ידיעה הוא פטור אבל אם באמצע הי' ידיעה כגון בזורק ובאמצע הליכה יודע ולבסוף שכח חייב [ורק במעביר ד' אמות וב' אמצעיות ידע אז אע"פ שלבסוף שכח הוא פטור משום דבשתי אמות שגמרו את המלאכה הי' בידו להפסיק ולהניח שםש ואז הי' ידיעה]. וצ"ע דבשלמא במעביר דאם יעביר בשוגג שתי אמות ושתי אמות האחרונות יעביר כמתעסק אפשר דיפטר, ממילא ה"נ אם נודע יפטר אבל אם יזרוק ויסיח דעתו לגמרי מזה, וכן בהכניס לתנור ויסיח דעתו ויישן דאם ניזל בתר השתא הוי מתעסק מ"מ יהי' חייב, הרי דאחרי שעשה הפעולה שעי"ז תיעשה המלאכה אי"צ יותר מחשבתו א"כ מה איכפת לן מה שלבסוף עשיית המלאכה נזכר שזה מלאכה האסורה בשבת, ומה גרע יותר כשנזכר שאסור לעשות דבר כזה בשבת דאז אין לו דין שוגג מאם מסיח דעתו וישן דאז בודאי אין דינו כשוגג ואם כשיישן לבסוף חייב למה לא יתחייב כשידע לבסוף דאסור לעשות זה בשבת.

והי' אפשר לומר דכדי לבטל מחשבה הקודמת צריך מחשבה אחרת אבל מתעסק דאינו אלא העדר מחשבה אינה נותנת דין בעשייתו המלאכה, לכן רק כשנודע הוי כמזיד ופטור מחטאת משא"כ מתעסק לבסוף. אלא דא"כ צ"ע למה אם נזכר באמצע ולבסוף שכח הוא חייב הא אין בכחה של השיכחה לבטל מה שחל ע"י ידיעה שבאמצע, ועיקר הקושיא היא היכא דהידיעה באמצע הי' במחשבה לגמור דנימא דזה לא יתבטל, וע"כ צ"ל דאין כלל חלות דין לענין שתהי' נחשב פעולת העשיי' שמכאן ולהבא לפי המחשבה שבאמצע אפי' מחשבת ידיעה דהוי מחשבה ממשית אלא דאם בסוף נזכר לא מקרי שוגג משום דאז בשעתו אינו שוגג, ולכן רק בסוף דאילו באמצע לא איכפת לן מה דאז לא הי' עליו שם שוגג דשוגג צריך להיות בשעת פועלת עשייתו ובשעה שהמלאכה נעשית במציאות.

ועדיין יש לעיין דהנה אם עשה במזיד מלאכה כגון שזרק מרשות לרשות והתרו בו ותיכף אחרי שזרק יתחרט הא לא ישנה כלל דינו ויהי' חייב מיתה, הרי דכיון דכבר עשה הפועלה אין שום דבר מבטל ממנו חיובו בתור עושה מלאכה במזיד, ולמה בשוגג אם נזכר לבסוף אינו חייב כדין עושה מלאכה בשוגג.

והי' אפשר לומר דבעושה במזיד כיון דעשה א"כ אף אם נחשבנו כמו כעת כיון שאינו פטור מחמת אנוס נמצא דעושה מלאכה בידיעה שתיעשה מלאכה אלא שאינו רוצה וגם ע"ז חייב, משא"כ בעושה בשוגג ולבסוף נזכר שזה אסור הא אם נחשבנו כעושה עם מחשבתו של עכשיו הא אינו שוגג לכן פטור מחטאת. אלא דהתינח למאן דס"ל דמלאכה שאי"צ לגופה חייב אבל למאן דפטר הא כיון דעושה מלאכה בלי שירצה הו"ל משאצל"ג דפטור.

והי' נראה דודאי מחשבה שלאחר שעשה הפעולה שממנה תוצאות המלאכה אינו יוכל לעשות שיהי' כאילו אינו עושה כיון שזה המלאכה במה שפעל שתיעשה אח"כ המלאכה כשאז אין בידו למונעה ומתעסק הא דינו כנעשה ממילא בלי שהוא עושה אע"פ שעושה המלאכה, וזה כיון שכבר עשה המלאכה שתיעשה לבסוף ע"כ מקרי דנעשה כפי מחשבתו בתחילת העשייה, וכן במזיד הא כדי להפטר ממיתה צריך לומר משום דמחשבתו תגרום שיהי' לזה דין כפי מחשבתו של אז ויהי' פטור מחמת דאינו רוצה דלא הוי מלאכת מחשבת וכאילו אינו עושה המלאכה וזה לא מהני שתפעול מחשבה שאח"כ וה"נ מתעסק דעיקרו דהוי כאילו נעשה בלי שהוא עושה וזה לא תוכל מחשבה שכעת לפעול לומר שיהי' כאילו אינו עושה כיון שעשה כבר פעולת המלאכה שתיעשה בהכרח, ורק ידיעה שזה שבת ומלאכה האסורה דאין זה פוטרו מחמת שאינה מלאכה אלא דהיא מלאכה שפטור עליה לכן מהני ידיעה דאז לפוטרו.

ועדיין צ"ע דהא כשאינו יודע ומתעסק הא מלבד ששוכח לעשות המלאכה ה"נ שוכח מהאיסור, ונהי דבמה ששוכח שעושה אמרינן דע"ז מהני מה שחשב קודם לעשות, דמה שנוגע לענין למיחשבי' לעושה המלאכה סגי במחשבתו מתחלת העשי' מ"מ למה מהני להתחייב כשמסיח דעתו הא אז גם מה שחושב שעושה מותר באמת, [וכמו שמבואר בתשו' רעק"א סי' ח' דבהכיר בה ושכחה דפטור מטעם מלאכת מחשבת בב"ק דף כ"ז ע"ב יש לפוטרו גם מטעם מתעסק דכל התורה], והוי אז מתעסק דכל התורה דפטורו אינו משום דלא עושה מלאכה אלא דעושה ומ"מ פטור ולזה מה מהני מה דבתחילה חשב על זה.

ונראה דגם על כל מה דתלוי במחשבה מהני מה דתחילה חשב לעשות המלאכה ולא שייך שיתחדש שום דבר ע"י מה שיחשוב אחרת אלא דשוגג לא מקרי אלא כשלא יודע שזה אסור או ששבת היום נמצא דזה רק לענין דלא הוי שוגג משום דאע"פ דגם אם הי' יודע הי' הדבר נעשה מ"מ לא הוי שוגג כיון דיודע ובשעה שיודע אין עליו דין שוגג, אבל אינו מועיל מחשבתו או רצונו שאח"כ אלא דכיון דסוף סוף יודע ובזמן שיודע אין עליו שם שוגג.

והנה יש להסתפק במה דאמרינן דבזורק שוגג ונזכר ושוב שכח חייב כיון דתחלתו וסופו בשגגה, אם הכונה דבסוף חשב שמותר לעשות מלאכה זאת או שהיום אינו שבת דזה הא השוגג שחייבים עליה חטאת, או דגם בשכח והסיח דעתו סגי, וכן נראה דקשה מאד לומר באמצע הזריקה נודע לו שזה שבת וכהרף עין שכח וחשב שאינו שבת או שאינה מלאכה האסורה, ויותר משמע דשכח והסיח דעתו ומ"מ יהי' דינו כשוגג אע"פ דאם בשעת זריקה הי' שוגג כזה לא מחייב קרבן, מ"מ העיקר צריך שלא תהא ידיעה בסוף דהידיעה מקלקלת החיוב, אבל אם הי' ידיעה רק באמצע ואח"כ אינו חושב כלל שפיר יהי' חייב מחמת דבזריקתו כבר כלול דכל מה שיהי' במחשבתו יהי' כבר חייב כיון דבשעת זריקה כבר עושה הכל ורק בשעה שיודע אין עליו שם שוגג אבל כל שכבר אינו יודע שוב מהני מה שבשעת זריקה ידע והוי דין שוגג לכל דיניו.

והנה בהפלאה כתובות (דף ג' ע"א) דן באם אונסים לאדם לעבור עבירה והוא גם רוצה לעשותה אי עובר עבירה כיון דעושה ברצון או דלמא כיון דגם אם לא הי' רוצה הי' מוכרח לעשותה אין לו עבירה, והביא ראי' מההיא דכתובות (דף נ"א ע"ב) דבתחלתה באונס וסופה ברצון ס"ל לאבוה דשמואל דאסורה ולדידן מותרת מחמת דיצרה אלבשה ולמה תהי' אסורה הא סוף סוף אנוסה היא דגם אם לא תרצה היא אנוסה, וע"כ דאין דין אונס עליה כה"ג, ואף כי התם י"ל קצת כמש"כ ההפלאה גופי' בדף נ"א ע"ב דלאבוה דשמואל נאסרת מחמת דמתקרי מעלה מעל באישה אבל גבי שאר דוכתי דינה כאנוסה, ועיי"ש שרוצה לתלות זה בלא אפשר וקא מיכוין. [ואין להוכיח מהתוס' ב"ק דף מ"א דכתבו בקפץ עליה השור ונתרצתה חייבת מיתה, דאפי' למ"ד דאם נתרצתה לבסוף לא הוי כרצון מ"מ התם נתרצתה בתחילה ונהרגת, הרי דאע"ג דאנוסה היא מ"מ חייבת מיתה, אלא צ"ל כונתם דהיתה יכולה להשתמט דאל"ה נהי דיש לה עבירה אבל איך תיהרג אם הכריחה השור ממש שלא היתה יכולה להנצל ממנו, אלא דכתבו רק דלא אמרינן דזה גופא שנתרצתה הי' אונס דיצרה אלבשה משום דבתחילה לא אמרינן יצרה אלבשה, וכן מה דמבואר בשטמ"ק שם בשם כמה ראשונים דהתרצתה לבסוף וחייבת דכשנרבעה מבהמה לא אמרינן יצרה אלבשה, צ"ל דהיתה יכולה להשתמט באופן דבסוף הי' רק רצון דאל"ה קשה לומר דתיהרג. ומלשון הכס"מ בפ"ה מיסודי התורה הל' ד' משמע דכה"ג הוי רצון וחייבת אלא דהתם מיירי היכא דמחויב למסור עצמו למות].

ולכאורה מכאן דבידע בסוף זריקה דהיינו בשעת הנחה פטור מקרבן, הרי דאע"ג דגם אם לא ירצה תיעשה ההנחה והוי אנוס ואם איתא דבעושה עבירה ברצון אלא דהוא אנוס דין אונס עליו מה יועיל רצונו אז, וע"כ דמ"מ עובר עבירה מחמת דרוצה ולכן לא הוי שוגג, אבל להאמור אין ראי' דמה דנזכר לא מהני, מחמת דהוי כרצון לעשות המלאכה במזיד ממש, אלא דכשיודע לא מקרי שוגג, דשוגג אינו אלא כשאינו יודע שזה שבת ושזה מלאכה האסורה, אבל לא מפני שכשיודע הרי הוא עושה בזדון נפש, אלא אף היכא שאינו עושה בשאט נפש מ"מ אין דין שוגג כה"ג.

תוד"ה אלא. דהקשו התוס' מחבורה מה לי חבורה מה לי מעביר. ולכאורה י"ל דהנה במעביר הרי כיון שנזכר והעביר עוד הרי עשה חצי מלאכה בידיעה משא"כ בלכתא ומיתנא לעשות חבורה דעצם המלאכה כבר נעשה מכחו ורק דהי' אוגדו בידו והי' יכול לעכב אבל אינו נעשה שוב יותר מלאכה והו"א דמאי איפכת לן במאי דיכול לעכב כיון דעשה כבר הכל מכחו ורק דהי' יכול לעכב, וכן לרבא דמשני תרתי קתני שהקשו ג"כ בתוס' י"ל נמי דהנה בזריקה הא אע"ג דבזריקתו כבר נעשה הכל מכחו מ"מ הרי כל העקירה וכל אמה הוא חלק מהמלאכה וא"כ כשנזכר קודם נוכל לומר דעצם החיוב אינו רק על הזריקה דהיינו דבעשיית המלאכה אין נחשב רק הזריקה אלא הכל הוא חלק מהמלאכה והחיוב הוא גם על כל חלק מהמלאכה, משא"כ בחבורה דעצם המלאכה הלא היא רק החבורה ואז אינו עושה כלום ומה דיתחייב ע"כ משום דכל המלאכה חשבינן לחייבו על עת הזריקה, ונמצא דלענין חיוב הזריקה לא נוכל לחייבו רק על עצם מעשה הזריקה עצמה, ולכן כיון שנזכר אחרי כן לא איכפת לו דהא כל החיוב זריקה הוא רק על עצם הזריקה שאז כבר נחשב לענין חיוב כאילו כל מעשה החבלה כבר נעשה, אבל בזריקת ד' אמות ברה"ר דכל חלק מועיל אפשר לומר דהחיוב הוא על כל חלק וכיון שנזכר קודם הו"ל חצי מלאכה בידיעה ופטור.

או בפי הכבשן. ופירש"י ונשרפה בשלהבת. ויל"ע דמאחר שלא נח כלל אלא באויר הוא נשרף מה יועיל שמחשבתו משויא לה מקום הרי לא נח כלל, וכי באויר מהני ליה מחשבתו. ואפשר לומר דכשם שבליעתו היא הנחתו, כן מה שנשרפה בשלהבת זהו הנחתו. וכעי"ז כתב החזו"א (ערובין סי' ק"ה סק"ו) דהמניח כובעו על ראשו ברה"ר זהו הנחתו, אע"פ שעתה הוא דרך מלבוש, לפי שזהו הנחתו.

ועכ"פ בהכי מתבאר מה שנקט רבה שתי אופנים אלו של כבשן וכלב, דבכבשן יש חידוש שאע"פ שלא נח כלל חייב.

אכילה אחת. ופירש"י זית אחד. מהרש"ל כתב דלאו דוקא הוא, דהא ליוהכ"פ בעינן ככותבת, ובעלמא אכילה הוא בכזית, רק לענין יוהכ"פ הוא ככותבת. ועוד העירו, דלענין הוצאה נמי בעינן גרוגרת, ועיין בהגרע"א.

אם היתה שבת כו'. ופירש"י ומשום יוהכ"פ לא מיחייב דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה"כ. והנה דעת התוס' בכתובות (דף ז' א') דביו"ט שמותר הוצאה בעינן צורך קצת, וא"כ מסתבר שגם ביוהכ"פ אסור הוצאה שלא לצורך כלל, וא"כ למה אינו מתחייב על יוהכ"פ הרי אין בו צורך, ומאחר שאסור ביוה"כ אית ביה כרת וחטאת. ועיין תוס' ביצה (דף י"ב ב') שהקשו במבשל גיד הנשה ביו"ט מה צורך יש לו בזה, ותירצו דכיון שרוצה לאוכלו הוי צורך יו"ט, וזה שייך ביו"ט שיש מצוה לאכול, אבל ביוהכ"פ שאסור לאכול, לכאו' כל הוצאה לצורך אכילה לא חשיב צורך וצ"ע. [והעירו דאולי בישל לקטנים שמותרים לאכול]. וע"ע בשאגת אריה סי' ע'.

מחשבתו משויא ליה מקום. רש"י פירש שהנידון הוא שאין דרך הוצאה בכך, וע"י מחשבתו אחשבה להוצאה זו בפיו, ועיין בחידושי הגרע"א מה שתמה מאד על רש"י. וביותר יפלא אטו ע"י מחשבתו מהני לחייב שלא כדרך, הרי תמיד כשעושה שלא כדרך חושב לעשות כן. [ונראה דכל מה שמחשבתו מהניא לחייבו בהוצאה זו הוא רק אם בלעה מיד, אבל אם הוציאה בפיו ואכלה אחר זמן הו"ל שלא כדרך ואינו חייב על הוצאה זו].

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א