אילת השחר/שבת/עד/א
תוד"ה שכן עני. דעני צובע בסממנים בלא כתישה. יל"ע מאי איכפת לן דעני צובע בלא כתישה הא מ"מ צביעה חשובה אינה בלא כתישה ובמשכן ע"כ לא היו צובעין בלא כתישה ומ"ט לא ליהוי אב מלאכה, דבשלמא מה דמשני אביי שכן אוכל פתו בלא כתישה זוהי סברא דלא ליחשביה תנא בסידורא דפת, דפת לא היה במשכן רק דתנא מסדר לה הכי, ולא מנה כתישה הואיל ואינה אצל כל אדם, אבל כשדנים אם זה מלאכה או לא הרי אינו תלוי אלא במשכן ומאי מגרע מה שעני צובע בלא כתישה, וכמו אילו היה עני לובש בגד בלא צביעה דבודאי לא היה מגרע שלא תיחשב צביעה למלאכה.
בא"ד. דרוב עניים אין אוכלין בלי הרקדה. מבואר דכיון דרוב עניים לא אוכלין בלי הרקדה מקרי מלאכה חשובה. וצע"ק הא מה דאמרינן כיון דעניים אוכלין בלי כתישה מסתמא אין רוב האנשים עניים כאלה שאוכלין בלי כתישה ומ"מ מהני מה דמיעוט האנשים שהם עניים האוכלין בלי כתישה דלא להיות נחשב כאב לעצמו, ולמה לא יהני מיעוט העניים האוכלים בעיסה בלוסה ומאי שנא בין עניים האוכלין בלי כתישה אע"פ שהם מיעוט האנשים ובין מיעוט של העניים שאוכלים בלי הרקדה שלא מתחשבין.
בא"ד. שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה. וצ"ל דקושיתם היתה ג"כ על סממנין דעני צובע בלא הרקדה, ומה שתירצו דרוב עניים אינן אוכלין בלא הרקדה ה"ה שאינן צובעים בלא הרקדה.
בביאור הלכה (סי' שי"ט ס"ד) הביא קושית הישועות יעקב דאיך חייב בורר פסולת מתוך אוכל הא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ותירץ דכ"ז שלא בירר שניהם אינם ראויים, לכן זה שברר הוי תיקון בהכל עיי"ש. ולפי"ז הקשה שם בביאור הלכה דבשני מינים הא שפיר ראויים ויקשה הא הוי אינה צריכה לגופה.
ולולא דמסתפינא הוי אמינא דכיון דנתקבל מה הן גדרי מלאכה בשבת אז נתקבל דזה מלאכת בורר, היינו דלמרות דהפעולה בהפסולת זהו צורת מלאכת בורר.
וכעין שכתוב דזורה ורוח מסייעתו חייב אע"ג דהוי גרמא כיון דאין המלאכה נעשית בלי הרוח, ובשאר מלאכות באמת לא יהא חייב כה"ג וביאר הרא"ש בב"ק בפ' הכונס (סי' י"א), משום דבהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח. ה"נ כאן זהו צורת מלאכת בורר אע"ג דבשאר מלאכות זה אינו צריכה לגופה.
והראוני ברמב"ן לקמן דף ק"ו בא"ד וז"ל ומה דומה לזה הנוטל צפרניו בכלי וכן שפמו חייב משום התולדה דגוזז, אע"פ שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופה נקראת וכן הזורה והבורר וכו'.
וכ"כ להדיא הבעל המאור ר"פ האורג דזורה ובורר אע"פ שאי"צ לגופן זה עיקר המלאכה שלהם.
והנה לעיל דף מ"ט ב' מבואר דמלאכת שבת ילפינן ממשכן, ולכאורה מלאכה שבעצמותה היא מלאכה שאצל"ג אין לנו ללמוד מהמשכן, דמנלן כלל שהיא מלאכה המחויבת, ובשלמא אם הוא הללמ"ס שפיר י"ל דבהכי חייביה רחמנא, אבל למילף ממשכן אין לנו. ועי' לקמן דף צ"ו ב' דמסיק דהעברת ד' אמות הוא הללמ"ס וליכא למילפיה ממשכן, ולכאורה כן יש להקשות נמי בנוגע לבורר וזורה דנצטרך לומר שגם הם נלמדו מהללמ"ס. וצ"ע.
היו לפניו מיני אוכלין. יל"ע למה נקט מיני אוכלין ולא כל דבר לפמש"כ הפוסקים דבורר הוא גם בכלים ובגדים.
בורר ומניח. פי' בתוס' לצורך אחרים, והיינו שבורר מחמת שהם רוצים אבל אם הוא רוצה להיפטר מזה לא מועיל מה שנותנו לאחרים שרוצים.
וההו"א שיהא מותר גם בכה"ג דס"ד דכשבורר לאחרים לא שייך להחשיבו דרך אכילה.
ולמחר לא יברור וכו'. יל"ע מה הכונה למחר אם לבוקר או אחרי השקיעה. ואם תלוי בשקיעה נמצא דבזמן קצר סמוך לשקיעה כבר יהא בורר. וכן מה הדין מליל שבת לבוקר.
וכי מותר לבשל לבו ביום. והנה גם למסקנא שרינן לאלתר, ומ"מ פשיטא ליה דלבו ביום אסור, והיינו משום דלאלתר הוי "דרך אכילה" משא"כ לבו ביום דא"א לומר כן, ובאמת צ"ב מה היתה סברת עולא דמותר לברור בו ביום, ובתוס' פירשו רק סברת ההו"א דמותר פחות מכשיעור, אך סברת עולא לא פירשו.
וכי מותר לאפות לבו ביום וכי מותר לבשל לבו ביום. יל"ע מ"ט נקט דוקא מלאכות אלו הא מצי למינקט כל המלאכות וכי מותר לצבוע לבו ביום וכי מותר לשחוט לבו ביום, ומשמע דנקט דוקא מידי דאכילה דרק בזה הי' הו"א דשרי לבו ביום.
והנה הפוסקים כתבו דבורר שייך גם בכלים ובגדים, ויש להסתפק לפי"ז אליבא דעולא דס"ל דלבו ביום מותר אם גם בבגדים היה סובר כן, ולכאורה הוא הדין, וא"כ צ"ב מ"ט פריך ליה דוקא ממלאכות שבאוכלין ולא מכל שאר המלאכות. והיה משמע מזה דס"ל להש"ס דדין ברירה אינו אלא באוכלין ולכן דוקא מלאכות שבאוכלין וכל הנידון בסוגיא הוא רק באוכלין.
אמר ר' חסדא בורר ואוכל פחות מכשיעור בורר ומניח פחות מכשיעור. הנה לפי מה דס"ל בקושייתו דלא שנא בו ביום מלמחר, ועדיין לא נתחדש דשאני לאלתר, א"כ כעת מה דקאמר בורר ואוכל פחות מכשיעור בורר ומניח פחות מכשיעור משמע אפי' לבו ביום ולזמן יותר מאוחר, א"כ צ"ע מה דכתבו התוד"ה וכי מותר לאפות פחות מכשיעור דסברת ר' חסדא היתה דפחות מכשיעור הוי דרך אכילה דאיך שייך לומר דרך אכילה על מה שיאכל אחרי הרבה זמן.
יש לעיין לפי"מ שהוכיחו האחרונים דגם בשאר דברים יש ענין בורר, ולפי"ז בודאי לר' חסדא גם התם מותר לברור פחות מכשיעור של הדבר ההוא והתם הא לא שייך לומר דהוי דרך אכילה ולמה מותר, אבל אם נימא דהתוס' יסברו דברירה לא נאסר אלא במידי דאכילה א"ש.
בורר ואוכל פחות מכשיעור. וס"ד דהוי דרך אכילה כי הדרך הוא שאדם לא אוכל הרבה בבת אחת. אבל בלאו הכי רק מצד חצי שיעור לא הי' שייך להתיר, דבאיסור אכילה מצינו דפחות מכזית אינו אכילה, אבל אין זה היתר למלאכת ברירה דאי"ז איסורי אכילה.
והרשב"ם בב"ב (דף נ"ה ב') כ' דפחות מכשיעור אינו מלאכת מחשבת, ותמוה מה ענין מלאכת מחשבת לפחות מכשיעור.
וכי מותר לאפות פחות מכשיעור. מבואר להדיא דאיסור פחות מכשיעור הוא בכל מלאכות שבת, ולא רק באיסורי אכילה, וצ"ב דברי הרשב"ם בבבא בתרא (דף נ"ה ב') שכתב דחצי שיעור אינו מלאכת מחשבת ואין בו איסור תורה עכ"פ. ובביה"ל (סי' ש"מ סעיף א' ד"ה על) הביא דעת רבינו ירוחם דבכתיבה אין מדאורייתא איסור חצי שיעור. ואפשר דכתיבה הוא ענין מיוחד, וכמו מי שמוליך ברה"ר פחות מד' אמות דשרי לכתחילה ואין בו איסור חצי שיעור, אבל בשאר מלאכות לכאו' ודאי יש איסור חצי שיעור כדמוכח בסוגיין, וצריך ליתן טעם מ"ש הוצאה וכתיבה משאר מלאכות. ובתוספ' ביצה (פ"ד ה"ב) מבואר דהכותב אות אחת אין בו איסור אלא מדרבנן, וזה להדיא כדעת רי"ו דבכתיבה אין איסור חצי שיעור. ובגליון התוספתא דפוס וילנא הביאו שבשו"ת חכם צבי (סי' פ"ז) כתב דאין איסור חצי שיעור כי אם באיסורי אכילה ולא בשאר דברים, וצ"ע דהכא מבואר להדיא שגם באפיה וברירה יש איסור על חצי שיעור, ועיי"ש בביה"ל שאכן הוכיח מדברי רש"י כאן דבכל המלאכות ח"ש אסור מה"ת.
והנה רש"י פירש דקושית הגמ' הוא משום שחצי שיעור אסור מן התורה, ולא הוצרך לזה מצד ביאור הגמ', דעצם שאלת הגמ' מתפרשת גם אם חצי שיעור אסור מדרבנן, רק פירש לפי האמת.
בורר ואוכל ביד. ולא מצי להקשות לו וכי מותר לאפות ביד דהתם עצם האפיה אינה ביד רק ההכנסה לתנור, משא"כ בורר עצם המלאכה עושה ביד, ואין הכונה משום שינוי אלא דאי"ז צורת המלאכה.
אמנם צ"ב טעמיה דרב יוסף דביד אין דרך ברירה בכך דהתינח סממנין ותבואה שהם דברים קטנים אבל בפירות גדולים כגון תפוחים וכדו' הרי הוי שפיר דרך ברירה ביד ולמה יהא מותר [וביותר צ"ב דהא הבורר פסולת מתוך אוכל חייב, אפי' שבורר ביד וא"כ חזינן שדרך לברור כן].
והנה רב יוסף לא חלק בין בורר ביד לאלתר ומשמע דבכל גווני שרי לברור ביד אפי' לאחר זמן כיון שאי"ז דרך ברירה.
פסולת מתוך אוכל לא יברור ואם בירר חייב חטאת. והכא נמי אינו חייב אלא כשתיקן כגרוגרת ע"י ברירתו, והיינו דכל זמן שלא בירר הפסולת לא היה יכול לאכול את הגרוגרת, וע"י הברירה נתקנה, אמנם יל"ע באופן שיש מעט פסולת בקצה הפרי ומורידו ממנו וכל הפרי הוא כגרוגרת אם נחשב שברר כגרוגרת או דלמא בכהאי גוונא אין כאן תיקון אלא למשהו אוכל הסמוך לפסולת.
ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. צ"ב למה צריך להוסיף דנעשה כבורר לאוצר, דהא אם אסור לברור לבו ביום ע"כ שזה חשוב מלאכה וא"כ זה עצמו איסור ולמה תולה את זה בברירה לאוצר. ואמנם י"ל דיסוד התיקון של ברירה הוא מה שמפריד הפסולת מהאוכל כדי שיהא ראוי להצניעו דהיינו לאוצר. אך מ"מ הא גופא להצניעו כדי לאכלו בו ביום לא סגי דוכי יש שיעור לכמה זמן רוצה להצניעו, וא"כ אכתי סגי לומר דלבו ביום הוי ברירה, כיון דגם זה מקרי להצניע.
לאלתר. פירש"י שאין זה דרך בוררין. צ"ב דהא כל מי שלא ברר לפני זמן הרי הוא בורר סמוך לסעודה, וחזינן דמ"מ אינו נקרא דרך ברירה.
והנה לשון הגמ' לאלתר משמע שהוא לאלתר ממש, אבל בשם החזו"א מטין שעד חצי שעה מהסעודה מותר דהוי בכלל לאלתר.
וזה גם כשיש סעודה גדולה שצריך זמן מרובה כדי להכינה. ולדבריו גם איפכא אפילו אם מעט אנשים שאין צריך חצי שעה להכין מ"מ שרי חצי שעה קודם. אך במ"ב משמע דתלוי כל סעודה לפי הזמן שצריך להכין.
מי שבירר סמוך לשקיעה לצורך סעודה של מוצש"ק, עבר רק משום איסור הכנה ולא איסור בורר, דהא היה סמוך לסעודה, וא"צ שהסעודה תהיה בשבת.
מי שברר חצי שעה סמוך לסעודה אפי' שבסוף אירע שלא אכלו תוך חצי שעה, כיון שבשעת הברירה היה זה סמוך לסעודה אין בו איסור ברירה, ולא שייך לנידון השעה"צ בשם הפמ"ג (סי' שי"ט ס"ק ה') שאם אחר שברר לסעודה נמלך להשאירו לסעודה אחרת, אין בו חיוב חטאת ומ"מ לא אריך למעבד הכי, דשם מניחו לסעודה אחרת ממש, וכאן אינו לסעודה אחרת.
שדא קמייהו כלכלה דפירי כו'. רש"י פירש שהפסולת היינו העלין. והנה מבואר דכה"ג לא הוי בורר.
ולא ידענא כו'. תוס' פירשו דלא רצה לברור קודם שהביא לפניהם, אבל לאלתר ודאי שרי, והנה מוכח לכאו' דאם אינו בורר לפני האוכלים אינו בגדר לאלתר, וצ"ע.
רש"י ד"ה וכי מותר לאפות פחות מכשיעור. איסורא מיהא איכא דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה. לכאורה גם למ"ד דחצי שיעור אסור מדרבנן קשה דהא בברייתא משמע דמותר לכתחילה. וצ"ל דהוי מצי לדחוק דמותר מן התורה, לכן פרש"י דחצי שיעור אסור מן התורה.
והנה מרש"י כאן מבואר דעיקר הטעם דחצי שיעור אסור מן התורה הוא משום דחזי לאצטרופי, דאי משום טעמא דכתיב כל חלב כת' כמה אחרונים דאינו שייך אלא במאכלות אסורות, אבל גבי שבת לא שייך ריבוי דכל חלב, [העירו דעיקר פלוגתייהו דר"י ור"ל הוא ביוהכ"פ והתם אין זה מאכלות אסורות אלא יומא הוא דקא גרים].
רש"י ד"ה אוכל מתוך הפסולת. לאו דרך ברירה הוא. צ"ב א"כ שיהא אסור מדרבנן. עוד יל"ע דהא דרך בני אדם להוציא האוכל מתוך הפסולת.
רש"י ד"ה ושדא קמייהו. ולא רצה לברור האוכל מתוך העלין ולתת לפני כל א' וא' אלא שטחן והן נוטלין ואוכלים ובשיטוח זה נפרש האוכל מאליו. והיינו כמו שביאר המהרש"א דהי' אסור לו לברור האוכל קודם, [ועי' מה שהערנו בתוד"ה ולא ידענא, למה אסור לברור אוכל תיכף לפני שנותן לפניהם], עכ"פ חזינן דשיטוח לא מקרי ברירה, ויש לעיין אם זה מפני שבפניהם הי' מותר גם לברור האוכל לכן מותר שיטוח, דהא אין לקבוע מי הוציא ממי ומי הבדיל ממי הו"ל כהפריש אוכל מתוך הפסולת, אבל אם גם לברור האוכל הי' אסור בפניהם אז גם שיטוח הי' אסור דבזה הא מפריד בין אוכל ופסולת, או דאף אי הי' אסור לברור אוכל מתוך פסולת בפניהם מ"מ שיטוח אינו כלל מעשה של ברירה, וכן משמע מלשון רש"י שכ' דבשיטוח זה נפרש האוכל מאליו משמע דזה לא ענין ברירה כיון שנפרש מאליו, ונפק"מ אם יהי' מותר לשטוח זמן הרבה לפני הסעודה, דאם שיטוח אינו כלל ענין ברירה מותר אפי' זמן הרבה לפני הסעודה.
תוד"ה היו לפניו שני מיני אוכלין גרסי'. אמנם רש"י לא גרס לה, ומשמע דס"ל דאין שייך בזה ברירה אלא בפסולת גמור.
ולפי' תוס' דלא מיירי באוכל ופסולת מ"מ שייך נפה וכברה כדמפרש לה בגמ' את הברייתא, וכגון בקטניות קטנים וגדולים ויורדים הקטנים והגדולים נשארים למעלה.
תוד"ה וכי מותר לאפות פחות מכשיעור. והמתרץ ס"ד דפחות מכשיעור הוי דרך אכילה. והיינו דהיה באוכל לחוד פחות מכשיעור דלא איכפת לן בפסולת, כיון דהתיקון הוא באוכל, ואפי' היה כל שהוא פסולת כשמוציאו הרי הוא מתקן את האוכל.
וצריך להבין כונת תוס' דפחות מכשיעור הוי דרך אכילה דוכי מיירי שדעתו לאכול מזה מיד, וכן צ"ב מ"ט פחות מכשיעור הוי יותר דרך אכילה מכשיעור, דהא בכל מקום אמרי' איפכא דכשיעור הוי אכילה ופחות מכן אינו אכילה.
ועוד יש להבין דהא שיעור גרוגרת הוא יותר מכזית וא"כ אם היה למתרץ סברא לומר דמה שפחות מכשיעור זה משוי ליה שם דרך אכילה, היה צריך להיות דמותר לברור רק פחות משיעור כזית, והכא אמרי' פחות מכשיעור היינו שיעור מלאכות שבת דהיינו גרוגרת וכמ"ש רש"י, וצ"ב מ"ט דרך אכילה יהא תלוי בשיעור מלאכה דשבת.
תוד"ה ולא ידענא. פי' ולא ידענא מה שלא ביררם תחילה קודם שהביאם לפניהם וכו' אבל אין לפרש וכו' דהא לכו"ע שרינן אוכל מתוך הפסולת לאלתר. צ"ע הא מותר לברור ביד גם שלא בפני האנשים האוכלין לפני הסעודה ממש, א"כ כיון דלא רצה לברור בפני האוכלין דאין זה דרך ארץ לברור בפניהם, כמש"כ מהר"ם, מ"מ הא הי' יכול לברור קצת לפני שהביא לפניהם דזה הא עדיין מקרי לאלתר.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |