אילת השחר/שבת/קג/א

אילת השחר שבת קג א

דף ק"ג ע"א

דבזעיה ברמצא דפרזלא ושבקי' בגוי'. יש לעיין דלפי"ז אם עשה חור לא עשה שום מלאכה ואם נעץ הרמצא דפרזלא בחור שהי' מקודם השבת ג"כ יתחייב, נמצא דאין חיובו כלל מחמת דקדח כעת, אלא חיובו מחמת דנעץ בתוך החור את הרמצא דפרזלא, ומה שייך למיתני והקודח כל שהוא כיון דמלאכת הקדיחה לא מוסיפה כלום לגבי החיוב.

דחק קפיזא בקבא. משמע דזה חידוש מיוחד דחייב בזה, ויש לעיין מאי רבותא בזה דהא כשנתכוין לכתוב הרבה וכתב ב' אותיות או דארג ב' חוטין מבגד גדול אע"ג דדעתו להוסיף מ"מ חייב כיון שכיוצא בה מתקיים הוי מלאכה גמורה וחייב, והבונה שורת אבנים ודאי חייב אע"ג דודאי יוסיף. ונצטרך לומר דבמתניתין קתני את היסוד הזה ומיניה נדע לארג שני חוטין וכיוצא בו, אבל משמע יותר דיש בזה חידוש מיוחד, והיינו דבדחק קפיזא חיובו משום מכה בפטיש וא"כ יש סברא דכיון דדעתו להוסיף לא הוי גמר מלאכה, ושאני באורג וכותב דכתב קצת דחיובו משום כותב אבל במכה בפטיש לא שייך לחייבו אם דעתו להוסיף, ולזה השמיענו דמ"מ חייב, וצריך לומר דמ"מ הוי גמר מלאכה כיון שיש מקיימין כן.

ועי' לעיל בתוד"ה ה"ג המצדד את האבן דכתבו דאין לפרש דחיובו משום מכה בפטיש [ובאמת הרמב"ם פסק דמצדד את האבן חיובו משום מכה בפטיש], והיינו דהא לא נגמר כלום בזה, ולכאורה מ"ש מחק קפיזא בקבא, ואין לומר דמצדד את האבן אין מקיימין כן כלל דא"כ גם משום בונה לא יתחייב.

ולכל השיטות צ"ע דאם בחק קפיזא בקבא מתחייב משום מכה בפטיש אע"פ שעתיד להוסיף א"כ נימא גם באורג שני חוטין שיתחייב משום מכה בפטיש וכן כותב שתי אותיות, כיון דמתקיים כיוצא בו במקום אחר. [שו"ר מש"כ בזה המאירי דף ק"ד ע"ב עיי"ש].

ואפשר דביאור הדברים דכל מלאכה שהיא מצד עצמה נשלמה אע"ג דחסר עוד מלאכה אפשר לחייב משום מלאכה, כגון אורג אע"ג דדעת כל אורג לתפור ולעשות מזה בגד פשוט דלא נימא דלכן לא יתחייב משום אורג, כיון דשיעור מלאכתו של האריגה נגמרה, אבל היכא שדעתו עוד לארוג אז צריך לחידוש דאע"ג דארג קצת חייב. ולכן בחר חורתא לבנינא ודאי חייב לרב משום בונה, אע"ג דכל ענין החור כדי למלאותו, משא"כ לשמואל אינו גמר מלאכה כיון דחור בלי שימלאנו אין בו שום תועלת.

ובמצדד את האבן אפשר דס"ל להתוס' דאין מקיימין כן כלל ודלא כרש"י ומ"מ שייך לחייבו משום בונה כיון דחסר רק טיט כדי שיקיימו ומה שמיחסר פעולה אחרת אינו מגרע שלא תהי' כבנין, משא"כ לגבי מכה בפטיש ס"ל להתוס' דסוף סוף לא נגמרה מלאכת האבן בזה כ"ז שלא מירחה בטיט.

אלא מעתה חזא אומנותא כו'. צ"ב הדמיון, דשם אינו עושה מידי, אלא ראייה בעלמא.

שכן מרדדי טסי משכן עושין כן. צ"ב דאטו משום שכך עשו במשכן לכן נחשב מלאכה, וכי אם אכלו שם יחשב האכילה מלאכה.

אם לתקן כל שהן. לכאו' כל זה במה שנוגע לחיוב חטאת, אבל לחייבו מיתה א"א, דאיך העדים יודעים אם מלקט לעצים או לתקן, ואפי' אם אומר א"א לחייבו על פיו, דהאמירה אינה מחייבת שכך הוא המעשה, ולא דמי לאדם שקוצר דאפשר להתרותו ולחייבו מיתה, אף שיתכן שקוצר בשביל לתקן שדהו, דהדרך הרגיל לקצור בשביל הדבר הנקצר. ואפשר דאם מסיק תנור בעצים ורואים אותו מלקט עצים תלינן שבשביל היסק הוא מלקט.

רש"י ד"ה לבזרא דקרא. דאין אדם טורח בנימא אחת. לכאורה א"כ למה אמרינן לעיל (דף פ' ע"א) דאם הוציא חצי שיעור וחזר והוציא מצטרף וחייב, הא כיון דעל פחות מכשיעור אין אדם טורח, בודאי גם בפעם השני אינו טורח, נמצא דעל כל פעם לא הי' כדרך מלאכה ואיך יצטרפו. וע"כ צריך לחלק היכא דזה שלא כדרך המלאכה לבין היכא דאין דרך לטרוח דאין החסרון דהמלאכה לא נעשית כדרך אלא שלא כדאי לטרוח ע"ז, ובזה אם מצטרף עוד חלק אע"ג דעל כל א' לא כדאי לו לטרוח מ"מ חייב, ומ"מ צע"ק.

ומש"כ רש"י לחלק דהוצאה אינו מוציא פחות משנים כיון דאין זורעים אחת לבדה אבל חרישה חורשין כל גומא באפי נפשה, עדיין צ"ב דהא מ"מ לא יזרע אחת לבדה וחזינן מזה דמ"מ מקרי מלאכה שלמה חרישה כל דהו ורק בהוצאה דיש לו לעשות ביחד ואין עושין הוצאה של א' כיון שצורכו שנים, ומ"מ כשהוציא א' ואח"כ עוד א' חייב כמו בהוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת דלא הוי המלאכה שלא כדרך אלא הטירחא שלא כדרך.

דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין. הא דמצריך הכא שיהא כן במשכן ובכל המלאכות אין הגמ' מבררת היכן מלאכה זו היתה במשכן, י"ל כמש"כ תוס' לעיל (דף ק"ב ב') דכל שהוא לא חשיב בנין, וה"נ לא חשיב חורש.

התולש עולשין והמזרד זרדים כו'. צ"ב למה נקט דוקא הני. ולענין זרדים פירש"י שראוי בתחלה לאדם ואח"כ לבהמה ואח"כ להיסק, ויל"ע דהתינח בזרדין, אבל בעולשין למה נקט מין זה טפי משאר ירקות.

בארעא דחבריה. ופירש"י לא איכפת ליה לייפות. והיינו דוקא באופן כזה שאין לו שום הנאה מיפוי זה, אבל אם נהנה מכך ודאי חייב, כגון שרוצה לגנוב קרקע חבירו, [עי' קהלות יעקב (סוכה סי' כ"ב אות ב') דהוכיח מהרבה ראשונים דגם בקרקע יש איסור לא תגזול, רק אין קנייני גזילה]. ויל"ע איך נטל הזרדים מקרקע חבירו למה אין כאן איסור גזל, ואפשר שחבירו נתן לו רשות.

במג"א (סי' של"ו סק"ו) הביא מספר הזכרונות דדוקא בקרקע של גוי אמרינן דלא ניח"ל, אבל בשל ישראל לעולם ניחא ליה. וביאר במחה"ש משום דכתיב ואהבת לרעך כמוך, והמג"א הקשה עליו דהא בגמ' משמע דארעא דחבריה לא ניח"ל, ולא משמע שמדובר בגוי. ולדעת המג"א נראה דאפי' אם מלקט בקרקע של בנו או חבירו ממש חשיב לא ניחא ליה. וצ"ב.

תוד"ה אם לבהמה. דאל"ה מיחייב אשיעורא זוטא. לכאורה יש להוכיח מסוגיין גופי' דקאמר למאי חזי חזי לביזרא דקרא ואע"ג דודאי לא מיירי דוקא דכונתו לזורע ביזרא דקרא, ולקמן פריך אטו כולהו לאו ליפות קרקע נינהו ודחיק להעמיד באגם או בארעא דחברי', ולמה לא משני דמיירי דאין כונתו לזרוע ביזרא דקרא, וע"כ דכיון דבשיעור כזה ראוי לזרוע לא בעי שיכוין לזה, ויתחייב משום חורש.

תוד"ה לא צריכא. בסוה"ד דאותו תיקון מועט כמו מיעוט ענבים דאין אסור אלא מדרבנן. יש לעיין למה אין איסור אלא מדרבנן אם משום דאין זה תיקון אלא דעי"ז ראוי למצוה אינו תיקון גמור, או משום דהוי מעשה זוטא, ועי' במנחת חינוך (מצוה ל"ב במכה בפטיש) מה שהביא בשם המרדכי (פרק לולב הגזול) דגם במתקן למצוה חייב משום מכה בפטיש, וציין מהתוס' כאן, והיינו דמשמע דס"ל דלא הוי תיקון גמור אלא מדרבנן.

הכותב שתי אותיות. בביאור הלכה (סי' ש"מ) הביא שיטת רבינו ירוחם דבכותב אות א' אינו אסור מה"ת ואע"ג דכתב דחצי שיעור אסור מה"ת בשבת, וסברתו ע"כ דסובר דאות א' כיון דאין בזה שום משמעות אי"ז בכלל ענין כתיבה, ולא דמי לשאר דברים דגם בפחות מכשיעור הוי אותו הדבר כמו השיעור, דהנה אם יאפה חצי גרוגרת הא לכהפ"ח יש לו לאכול חצי גרוגרת, אבל בכתיבת אות א' אין לו כלום, ורק כשיוסיף אות א' ע"י האות הראשונה, נמצא דהכל נעשה ע"י כתיבת שניהם, ובאופן כזה לא נאמר דיש כאן איסור ח"ש, אע"ג דאפשר לאצטרופי.

ויש להסתפק בכותב אות א' ועי"ז השלים תיבה דאינו חייב ורק בהשלים את הספר אמרינן בדף ק"ד ע"ב דחייב אף באות א', דמ"מ אפשר דיודה רבינו ירוחם דשייך לחייב משום חצי שיעור דהא יש בו משמעות.

אבל במאירי (דף ק"ד ע"ב ד"ה כתב), הביא בשם הירושלמי על הא דגירר גגו של דל"ת ועשאו רי"ש דחייב דמצטרף מוחק וכותב, היינו דבגרירה זאת יש מוחק אות וכותב אות, [היינו חק תוכות], וצ"ב דסוף סוף אין לו אלא אות אחת הרי דסגי בפעולת שתי אותיות אע"ג דאין בו שום תועלת, דאל"ה נהי דמצטרף מ"מ הא כתיבת אות א' אינו כלום אפילו לא חצי שיעור, ובשלמא אם כתב עוד אות אז הוי כתיבה, אבל באופן זה הא הוי מוחק בלי כותב דכתיבת אות א' אינו כלל מלאכה. ולהנ"ל אפשר דמיירי דהשלים בזה תיבה דמצד התועלת יש אלא דצריך שיהי' גם פעולת שתי אותיות, ובזה יש כאן פעולת שתי אותיות וגם תועלת של תיבה שלימה.

ויש לעיין במוחק דהוי אב לחוד אם בכל זאת ענינו משום כותב או דאע"ג דבעי ע"מ לכתוב מ"מ הוא דבר נפרד, ומהא דמצטרפין הרי דהוי ענין א' של כתיבה דהא קצירה וטחינה ודאי לא יצטרפו, ומאידך מדחשיב לגבי ל"ט מלאכות כשתי אבות הרי דכתיבה לחוד ומחיקה לחוד. והכנסה והוצאה דאמרינן בירושלמי דמצטרפין, לפי"ז גם לר"א דאב ותולדה חייב תרתי מ"מ יצטרפו. [אמנם שם פשוט יותר דהא זה אב אחד].

ויש לעיין לפי"ז בהא דאמרינן לקמן (דף ק"ד ע"ב) להשלים שאני, דמאי נפק"מ אם נעשה ספר או תיבה, דממ"נ אם מה שעי"ז יש תועלת אע"ג דלא עשה פעולות כתיבה דשתי אותיות חייב א"כ בהשלים לתיבה ג"כ נחייבו, ואם צריך דוקא פעולת כתיבה הא גם בהשלים לא עשה פעולת כתיבה רק אות א'.

אלא דהנה חזינן דס"ל לר' אחא בר יעקב דלכו"ע כתב גט לשמה ע"ג כתב שנכתב שלא לשמה חייב אע"ג דהא לא כתב אלא דעשה שיהי' דין כתב של שתי אותיות, הרי דכל שעושה שעפ"י דין יהי' לו תועלת לגבי דבר שתלוי בכתב הוי כתב, דהא בעצם לא עשה כלום אלא דכיון דלגט לשמה צריך כתב והוא עושה תיקון בדבר דבעי כתב הוי זה גופא כתב. ואפילו למאן דפליג היינו דאיך יתחיל להיות כתב דהא לשמה לא חל אלא אם הכתיבה הי' לשמה וקודם צריך שיהי' ע"ז דין כתב שנוכל לומר דכתב לשמה ותיקן שעי"ז יהי' דין כתב על כל זה, אבל הסברא דאם עושה תיקון בדבר שצריך כתב, מקרי כותב, כו"ע ס"ל.

ולכן אפשר לומר דכיון דיש דין בספר כתוב דעי"ז יש דין על כל האותיות שהם חלק מהספר, דרק בכתוב כהלכתו כל הספר יש בו דין ספר, לכן זה מקרי כתיבה מה שעושהו לדין ספר על כל אותיות שבספר, אבל בהשלים תיבה דלא עשה פעולת כתיבה של שתי אותיות ולא דין כתיבה נשתנה בזה לכן אינו חייב.

והנה בהגיה ראש הדל"ת ועשהו רי"ש כתב רש"י לקמן (דף ק"ד ע"ב) דחייב כמו בהשלים אות להספר אלא דכתב משום דאסור להחזיק ספר שאינו מוגה. ובמנחת חינוך [לב. לד. ו] הקשה תיפו"ל דהשלים הספר, ואפשר דהנה לכאורה זה חק תוכות ואף דיש פוסקים דס"ל דחק תוכות חייב לענין שבת כמש"כ הר"ן בפרקין, [ועי' בבית שמואל סי' קכ"ה סק"ג], ולכן בגרר ראש החי"ת ונשאר שני זיינין חייב אע"ג דהוי חק תוכות, יסבור רש"י דמ"מ זה רק בכתב שתי אותיות ממש, אבל בהשלים אות אחת דכל דין כתב שבו הוא מחמת שעשאו דין ספר, וכיון דעדיין אינו כשר בתור ספר דהוי חק תוכות א"כ לא יועיל תיקון אות אחת, לכן כתב רש"י דאסור להחזיק ספר שאינו מוגה, וכעת ע"י תיקון הרי"ש הו"ל ספר מוגה, אע"ג דלא מתכשר בהכי ולא יהי' לו דין ספר כשר, מ"מ כבר מותר להחזיקו וגם זה מקרי כתב מה שעי"ז מותר להחזיקו בביתו, וכל שע"י כתיבה עושה דין ביתר האותיות יש להכל דין ככתב.

ולפ"ז כבר א"צ לומר דמיירי בהשלים באות הזה את הספר אלא דכאן חייב מאותו סברא כמו בהשלים אות א' בהספר דעי"ז קיבל כל הספר דינו, וכיון דספר הוא דין שתלוי בכתב מקרי כותב ה"נ כאן עי"ז שמותר להחזיקו הו"ל כנעשה על ידו כתיבת הספר, וחייב.

והנה לקמן בעמוד ב' אמרינן זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר ופריך מברייתא. ולכאורה נהי דאינו כשר בסת"ם אבל אות מיהא הוי ולא גרע מבלשון אחר ומאי איכפת לן. ולהנ"ל הי' אפשר לומר דהנה הא הוא התכוין לכתוב שמואל ואין לו עדיין כלום משתי אותיות שכתב, אלא כיון דכיוצא בו מתקיימת ודין כתב על זה חייב, ולכן צריך דוקא שיהי' ע"ז דין כתב ולא סגי מה שמבינים בזה משהו, ולכן כיון דבסתם זה פסול אין ע"ז דין כתב ולא יצורף להיות ע"ז דין שתי אותיות. [וע"ע תוספת דברים בזה להלן].

הא מני ר' יוסי היא דאמר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם. לכאורה גם רושם לא עושים בשמאל, ואפי' אם הדרך לרשום בשמאל מ"מ אם יכתוב שתי אותיות אפילו אם חיובו משום רושם, מ"מ אין הדרך לרשום אותיות בשמאל, איברא דבקהילות יעקב (סי' מ"א) הביא בשם הרמב"ן (הל' בכורות פ"ג) דהגוזז שער אם חיובו משום תולדת גוזז הו"ל כלאחר יד ומשונה, ואם זה תולדת עוקר דבר מגידולו דרכו לתלוש ביד ויתחייב. ולדבריו אין אנו משגיחים על הפעולה אלא מאיזה אב הוא, ולפי"ז לא קשה הקושיא השני' דאם הוא תולדה דרושם ורושם עושים בשמאל יתחייב אפילו שלכתוב שתי אותיות אין דרכו בשמאל, אמנם דברי הרמב"ן הא הם חידוש ואינו ברור אם גם שאר הראשונים סוברים כמוהו.

[הנה בהא דאיתא לקמן דף ק"ד ע"ב דבהשלים אות א' ועשאו ספר שלם חייב ובכתב אות א' והשלים לתיבה או לפרשה משמע מרש"י ועוד דפטור, צריך טעם דהא ממ"נ אי אזלת בתר פעולת כתיבת שתי אותיות הא גם בהשלים ספר אין כאן כתיבת ב' אותיות, ואי אזלת מחמת שעי"ז יש לנו תועלת משמעות של הרבה אותיות אע"פ שלא כתב כ"כ א"כ גם בהשלים לתיבה יתחייב. ואינו דומה להשלים חוט לבגד דודאי לא נעשה שום דבר בלי שהשלים לבגד, אבל כאן הא בלי זה לא הי' שום משמעות ועי"ז יש משמעות של תיבה ומנ"ל דצריך דוקא חשיבות של ספר שלם כדי להתחייב.

והנה חזינן דס"ל לר' אחא בר יעקב בגיטין דף כ' דבכתב גט שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה כשר לכו"ע, ומבואר בתוס' לקמן (דף ק"ד ע"ב בד"ה אמר), דלר' אחא בר יעקב כה"ג בשבת יהא חייב משום כותב אע"ג דלכאורה הא לא כתב דהא בדבר אחר כה"ג אינו נקרא כתב אלא עשה שיהי' דין כתב של שתי אותיות ומ"מ חייב, הרי דכל שעושה שעפ"י דין יהי' לו תועלת לגבי דבר שתלוי בכתב חייב משום כותב, ואע"ג דאיכא דפליגי עליה וס"ל דלרבנן אפי' אם העביר קולמוס לשמה לא מהני, היינו משום דהתם הא לר' אחא בר יעקב נתחדש חידוש גדול דהא כדי שיהי' לשמה צריך שיהי' כתב, וכיון דכ"ז שלא נתחדש דין כתב אי"ז לשמה לכן מהני ואין הגט כשר, אבל אם הי' גט כשר עי"ז אז הא כולי עלמא מודו דכל שהועיל שעי"ז יהי' לו דין התלוי בכתב שפיר חייב בשבת.

ומזה אנו רואים דכל שעושה פעולה שאינה פעולת כתיבה מצד עצמה אם עי"ז יוצא תועלת כתיבה חייב משום כותב, דעי"ז מיחשבא מעשהו מעשה כתיבה. [ושיטת הר"ן דס"ל דחק תוכות חייב בשבת אע"ג דלכל דיני התורה דכתיב וכתב נתמעט חק תוכות, והיינו דאינו מצד עצמו פעולת כתיבה אלא דאם רק יצא דבר כתוב מקרי כותב וחייב בשבת].

ולפי"ז מה דחייב בהשלים אות א' לספר משום דלספר יש דין מיוחד מחמת דין כתב שבו, נמצא דאע"ג דכתב אות א' מ"מ הא ע"י מעשהו נעשה דין ספר שזה דבר התלוי בכתיבה, לכן כיון שעשה דבר שנעשה עי"ז תועלת כתיבה של הרבה אותיות דכולם קיבלו דין ספר ודין ספר הא תליא בדבר שבכתב, ונתחדש דין דמה דבעי דוקא כתיבת שתי אותיות הוא היכא דחיובו רק פעולת כתיבה אבל היכא שעשה שיהי' דין התלוי בכתב לא בעי שיעור שתי אותיות והוי כותב אפילו באות אחת]. ויעוי' משנ"ת לעיל בסמוך ד"ה הכותב שתי אותיות.

ב] והנה כתב החיי אדם (כלל ט' סי' ב') דבכל מלאכות חייב אפילו אם עושה בשמאל ורק בכתיבה פטור, והוכיח מהתוספתא דתולש ביד שמאל חייב הרי דבשאר מלאכות חייב אפילו בשמאל. ולכאורה צ"ע דכמו דאין דרך לכתוב בשמאל ה"נ אין דרך לעשות שאר מלאכות משמאל, ומ"מ כיון שאינו כ"כ שינוי חייב כיון שיצא מפעולתו המלאכה, ולמה גם בכתיבה לא נימא כן, דגם בעושה בשמאל דאע"ג דהוא קצת שלא כדרך מ"מ כיון שנעשה בזה כתיבה נחייבו מצד עשייתו שיצא כתיבה.

ע"כ אפשר דבכתיבת שמאל מלבד מה דאין דרך לכתוב בשמאל יש עוד דין דמה שנכתב משמאל אין לו מעלת כתיבה, וממילא לא שייך לחייבו בכתיבת שמאל על מה שיצא כתיבה, דבכתיבת שמאל הוי כתיבה גרועה.

ולפי"ז מיושב שפיר מה דלר' יוסי דחייב משום רושם חייב נמי בכתיבת שמאל, והקשינו דמ"מ הא אין רושמין בשמאל ואפילו אם נימא דרושמין בשמאל מ"מ רשימה בצורה כזאת של כתיבת אותיות אין עושים בשמאל, דמ"מ חייב על שיצא חשיבות רשימה דלגבי חשיבות רשימה לא איכפת לן בשמאל. והמעיין ימצא דברי רש"י מדוקדקין שלא כתב דרושמין בשמאל אלא כ' דרושם מיהא הוי, והיינו דלגבי רשימה סגי אע"ג דנרשם בשמאל ולא מפני שרושמין בשמאל.

ועוד יותר מדוייק בלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל אבל שאר בני אדם אינה נקראת כתיבה אלא כתיבת ימין אבל כתיבת שמאל אינו אלא רושם ולא כותב, הרי דדייק ולא כתב דאין כותבין בשמאל אלא רושמין אפילו בשמאל, אלא דכתיבת שמאל אין לה חשיבות של כתיבה רק של רשימה.

והנה כתב הב"י (או"ח בסי' ל"ב) דכיון דכתיבת שמאל לא הוי כתב לענין שבת פסול נמי בכתיבת סת"ם, וכן הביא בשם הגמ"י בשם סמ"ק, וס' התרומה הוסיף דאין סברא דיכתוב סת"ם כהלכתן בשבת ולא יתחייב, והשיג עליו המנ"ח [לב, לד, ח] דאיה"נ דבשבת יתחייב אם כתב סת"מ בשמאל דמגו דהוי כתיבה לענין סת"ם הוי נמי כתיבה לענין חיוב בשבת. ובאפיקי ים (ח"ב סי' ד' ענף ה') הקשה עליו דבשלמא אם לענין שבת תלוי בכתיבה שייך לומר כן אבל אטו איסור שבת תלוי בדין כתיבה הא בשבת העיקר מלאכת מחשבת, א"כ לא שייך לומר מגו דהוי כתיבה לענין סת"ם דעכ"פ לאו מלאכת מחשבת היא, וכמש"כ הר"ן לענין חק תוכות להיפך דאע"ג דלא הוי כתב לענין סת"ם מ"מ הוי מלאכת מחשבת ה"נ להיפך.

ולפמש"נ דאם עושה מעשה כתיבה כל דהו שעי"ז יהי' לו דין כתב חייב, נמצא דשפיר קאמר המנ"ח דבשבת כיון דעשה דבר התלוי בדין כתב הוי מלאכת מחשבת, כיון דיצא מחשבתו מה דנחשיב לכתיבה חשובה.

ובעצם סברת ס' התרומה סברא אלימתא הוא דאם הי' כשר בס"ת ותפלין הרי דדין כתב ע"ז לכן אפי' בכתב לא בס"ת צריך להיות חייב כיון דהוי כתב לענין סת"ם, דהרי לא הי' דין מיוחד להכשיר בסת"ם אלא משום דהוי כתב, ממילא יתחייב גם בשבת על כתב כזה בכל מקום ולאו דוקא בסת"ם.

הא מני ר' יוסי היא. פשטות הדברים נראה דלר' יוסי גם בכתיבת אותיות בשמאל חייב, והקשה בספר דברי יחזקאל (סי' ד' ענף א') למה מתחייב, הרי סו"ס כשבא לכתוב אין דרך כתיבה בכך ורק רושם חייב גם בשמאל, וי"ל דאליבא דר' יוסי שמחייב על רושם, א"כ גם כשבא לכתוב אות ע"כ יש כאן בתחילתו רשימת נקודה בעלמא, וע"ז הוא מתחייב, דבנוגע לרשימה הראשונה הוי דרכו בכך. ובאמת דיל"ע דגם לת"ק דפליג על ר' יוסי אמאי אינו מתחייב על כתיבת שמאל, הרי כולם מודים שאפשר לעשות רשימה בשמאל, וא"כ כשיעשה רשימת נקודה ולידו עוד נקודה עד שיהא אות שלימה, יתחייב בכך, דאע"פ שאות שלימה אין דרך לכתוב כן, אבל רשימה בעלמא הרי כן דרך לעשות כך, והכי מסתבר שאם אדם יכתוב אות באופן זה יתחייב.

אלא משום רושם. ופירש"י דאפי' לא כתב אלא רשם שני רשימות בעלמא לסימן חייב. נראה דהכותב שני מספרים [דהיינו אותיות מספר, שהם סימן שמציין לספירה] אינו חייב אלא אליבא דר' יוסי שמחייב על רשימות בעלמא, אבל לחכמים דבעי אותיות אין מספרים נחשבים אותיות, [ובמשנ"ב סי' ש"מ ס"ק כ"ב אות ה' הביא דעת הרמב"ם שחייב אפי' שהלכה כרבנן, אך מבואר בביאור הלכה בשם הכס"מ דלפי הרמב"ם רושם הוי תולדה דכותב, ואולי רש"י חולק ע"ז, וצ"ע].

שכך כותבין על קרשי המשכן. בירו' (פי"ב ה"ג) מפרש שלכך הקפידו בדבר, משום שקרש שזכה לינתן בצפון ינתן בצפון, בדרום ינתן בדרום, ומזה למדו הפוסקים (עיין מג"א סי' ח' סק"ו) שבטלית אין להפוך העליון למטה, הואיל וזכה להיות למעלה, ומשמע דאין הטעם משום שמקום ראשון קדוש יותר, אלא סתם אין משנים מקומו. וצ"ב מה הטעם בזה. ומיהו לענין טלית יש עוד טעם דמה שנמצא בראש יותר חשוב, כדאמרינן לעיל (דף ס"א א'). ואפשר שזהו גם הטעם בקרשים דכל קרש שקרוב לאיזה כלי הוא קדושה מסוג אחר. וכמש"כ בקרבן העדה, דבכל צד הי' איזה מעלה דבצד צפון יש את השולחן, ובצד דרום יש את המנורה, ולכן אין לשנות את מקומו של הקרש.

שם משמעון ומשמואל כו'. צ"ב למה נקט כל אלה האופנים. גם למה כתב שמעון ושמואל ולא די באחד מהם, ובזה עיין בתפא"י. ולכאו' ה"ה אם התחיל לכתוב תיבה אחרת כגון "שמים", ולא דוקא אם התחיל לכתוב שם אדם. [והא חזינן בדוכתי טובא דיש לדקדק הרבה בלשון המשנה, וכגון בגמ' ריש קדושין דמאריכה הגמ' לדקדק בלשון המשנה אמאי תנן האשה נקנית ולא האיש קונה].

אלא אשמאל אמאי. החיי אדם (כלל ט' ס"ב) כתב דפטור דשמאל הוא רק בכתיבה ולא בשאר מלאכות. והנה הר"ן (ר"פ ר"א דמילה) הקשה שימולו בשבת בשמאל שאינו מלאכה, ומוכח דגם לענין מילה בשמאל אינו חייב. ולכאו' אפשר לומר [עכ"פ בשיטת הר"ן] דיש חילוק בין המלאכות, שכל מלאכה שצריכה דקדוק גדול א"א לעשותה בשמאל כראוי, ואז אינו חייב בשבת, ומלאכה שאפשר לעשותה בשמאל בקל חייב גם בשמאל. ומילה צריכה דקדוק מאד וקרוב לעשות כרות שפכה וכדו'.

והנה החיי אדם הוכיח כדעתו מהתוספ' (פ"י הי"א) דתניא התם דהתולש בין בימינו בין בשמאלו חייב. והעירו, מה הוכחה משם, ומי אלים ממתני' דתנן הכותב בין בימינו בין בשמאלו חייב, ומוקמינן לה בשולט בשתי ידיו.

והנה הסברא של החיי אדם נראה דתלוי אם מה שעושה בשמאל ניכר בתוצאת המלאכה דבכתיבה מי שרגיל לכתוב בימין וכתב בשמאל אין הכתיבה יוצאת מיושבת ונאה, אבל בשאר המלאכות אין כל כך החילוק והשינוי בין ימין לשמאל.

והעירו דאם נסבור דלא כהחיי אדם אלא שכל המלאכות פטור בשמאל [וכדמשמע קצת מהר"ן הנ"ל], יקשה דהא יש דברים שעשייתם בשמאל כמעט אינו שינוי כגון מבשל, ומיהו גם במבשל יש פעמים שבשמאל הוא שינוי גדול, כגון להניח קדירה על האש בשמאל שקשה לישא דבר כבד בשמאל, אבל כשמניח ירק אחד בתוך קדירה אינו שינוי, וכן להדליק מאור החשמל בשמאל אין כאן שינוי.

ואם נסבור שגם בשאר מלאכות הוי שינוי בשמאל, א"כ אם אומר לגוי לעשות בשמאל הוי שבות דשבות ומותר במקום מצוה.

והעירו דממאי דאמרי' בגמ' דאליבא דר' יוסי חייב רושם בשמאל לכאו' הוא ראיה לחיי אדם שכל מלאכה בשמאל חייב חוץ מכותב.

[החת"ס הקשה לדעת הראשונים שמדאוריי' יש שליחות לגוי, א"כ למה כשאומרים לגוי לעשות מלאכה בשבת הוי רק איסור דרבנן, הרי מדאוריי' הוא שלוחו, ותירץ דענין מלאכה של התורה הוא למען ינוח, והרי נח, ואמנם יפלא, דהרי יש הרבה מלאכות שאין בהן חסרון במנוחה, ומ"מ חייב, וגם מהנימוק"י בב"ק (דף י' א', מדפי הרי"ף) שהקשה למ"ד אשו משום חציו איך מותר להדליק אש מע"ש שידלק בשבת, מוכח דאפי' שאין חסרון בנייח חייב. ובאמת דעל האדם עצמו לא כתוב "למען ינוח" רק על עבדו ובהמתו וכו'.

ולכאו' יש לדון על עצם שאלת החת"ס דאפשר שאין שליחות על מעשה בלא חלות, ומיהו בגמ' בקדושין (דף מ"ב א') מוכח שגם מעשה מתייחס למשלח, דאמרינן שלשמאי דס"ל יש שליח לדבר עבירה, אם שלח שליח להרוג את הנפש המשלח מתחייב על כך, אף שאין שם שום חלות.

ויל"ע אימתי יתרו בו, האם בעת מינוי השליחות, או בעת הרציחה, דאז כבר לכאו' אינו בידו, ועיין שיטה לא נודע למי בקידושין שם].

בשולט בשתי ידיו. יל"ע אם השליטה בשתי ידיו היא רק בכתיבה או בכל מלאכות, ובריטב"א מבואר דמיירי במי שרוב מלאכות עושה בימין, ופעמים כותב בשמאל וקמ"ל דמיחייב עלה.

והנה לא קאמר בכותב בשתי ידיו, דודאי כותב לפעמים ביד אחת יותר מהשניה, אלא דכיון דגם ביד השני' יכול לכתוב דעתו דחייב על שתיהם. ולענין תפילין בכה"ג דינו להניח בשמאל ככל אדם.

יש לעיין באדם שכתב ס"ת בשמאל, אם מהני להעביר קולמוס ביד ימין.

בשולט בשתי ידיו. הנה אופן זה אינו שכיח כלל, ומ"מ התנא סתם וקיצר דבריו דהכותב בשמאל חייב, שנצטרך לעמול ולהבין דמיירי במי ששולט בשתי ידיו. ועיין בסידור הגר"א (אבני אליהו) בריש מוסף ג' רגלים שהאריך בענין זה כמה צורך יש לצמצם ולקצר בדיבורו בכדי שזולתו יעמיק בדבריו ויקיים כוונתו, אבל אם מוסיף ומרחיב דיבורו יקוץ חבירו להקשיב עוד בקולו ויתאמץ לסתור דבריו עיי"ש. [ואמנם בדורות שלנו שנתמעטו הלבבות, צריכים להרחיב ולבאר].

ברה דבת יעקב. רש"י בערובין (דף פ' א') פירש דאביו לא היה הגון לפיכך לא הזכירו. והנה הזכירו את זקינו בשם יעקב ולא ר' יעקב, משמע שלא היה חשוב לקרותו בשם "רבי", אך מ"מ היה הגון.

ועד שיארוג כל הבגד. יל"ע מהו "כל הבגד", וכי יש שיעור לבגד, הרי אפשר לעשות בגד קצר ובגד ארוך, ובשלמא בתורה יש שיעור מדוייק, אבל בבגד אין לו שיעור, ולכאורה לא מסתבר שתלוי במה שבא לתפור, דאם כבר עשה שיעור גדול מה איכפת לן שהוא רוצה בגד יותר ארוך, אבל המאירי פירש שתלוי בכונתו איזה בגד בא לארוג, ולפי הסד"א [וכן דעת ר"ש בע"ב למסקנא] דעד שיגמור לארוג כל הבגד א"כ לענין אריגה לעולם לא משכח"ל שיתחייב מיתה, דאין אנו יודעים כמה דעתו לארוג וא"א להתרות בו.

ונראה דגם לסד"א שצריך לגמור הכל, מ"מ בבית אי"צ שיגמור כל הבית, ודי שבנה ד' אמות על ד' אמות וגובה י' טפחים, דזהו שיעור בית מושלם. ועוד נראה דדוקא במלאכות שיש בהם שיעור מסויים, בזה סד"א שצריך שיעור כולו, אבל בבונה דחייב בכל שהוא ואין בו שיעור אין הו"א שצריך לגמור כולו. (א"ה אינו מובן דהא גם בטומאת כלים בעינן שיהי' בגד ג' על ג' וא"כ יש כבר בזה שיעור בגד ולמה צריך שיארוג כל הבגד ומאי שנא מבית).

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א