אילת השחר/שבת/צז/א
אלא מהיכא הוי מויעפילו. ופרש"י שלא הרשיע כ"כ בחילול שבת. ונמצא דאע"פ שהיה חוטא שמת בחטאו, מ"מ לא הרשיע בחילול שבת. דהחטא של מעפילים פחות חמור מחילול שבת, כי חילול שבת זה בסקילה. [ועי' ביעב"ץ].
והנה כשאמר משה רבינו ע"ה קודם מתן תורה איזה דבר כמו לא תותירו ממנו עד בקר, אם היו כלל ישראל עוברין ע"ז לא היה זה לאו של תורה דעדיין לא היתה תורה, אלא היו עוברין על דברי נביא. אמנם לאחר מתן תורה יל"ע כשאמר להם מרע"ה אל תעלו וגו' דעדיין לא נכתב לאו זה בתורה אבל כבר היתה התורה, האם מ"מ דינו כדין לאו של תורה, או דכל זמן שלא נכתב בתורה אינו אלא כעובר על דברי נביא, ואם נימא כן הוי איסור אחר לגמרי מחילול שבת, דשבת כבר ניתנה להם מסיני בעשרת הדברות והוי איסור תורה, משא"כ ויעפילו הוי רק עובר על דברי נביא ואולי אינו חמור כחילול שבת.
ועי' מש"כ באילת השחר בשבועות (דף ט"ו) בשם הגר"ח מבריסק דנבואת משה רבינו הי' על זה דין דברי תורה, ואתי שפיר לפי"ז לשון רש"י כאן דמשמע דהחילוק הוא רק משום דשבת חמירא, ומשמע דתרוייהו איסור תורה נינהו.
והנה מה דמעפילים נחשב פחות חמור הוא להיפך מסברא הפשוטה שלנו דלכאו' במעפילים שמשה עומד ומזהיר "אל תעלו" ועוברים על דבריו זה חמור מאד יותר ממקושש שלא נצטוו להדיא, אך חז"ל אומרים על זה מוציא לעז על אותו "צדיק" כיון שהיה רק מהמעפילים והוא אומר עליו שהיה מחלל שבת.
שם. מויעפילו. והנה בשפת אמת הקשה דאיך יתכן לפרשו על המעפילים הרי הם היו מזידים, ובפסוק כתוב בחטאו מת וחטא הוא לשון שגגה, (כדאיתא ביומא ל"ו ב'), ונראה דמה שאמרו שחטא הוא בשגגה היינו שכולל גם שגגה, ולכן כשכתוב חטא יחד עם עון ופשע מתפרש החטא על שגגה, אבל אינו דוקא על שגגה, ויש פסוקים מפורשים שכתוב לשון חטא על מזיד, כגון (דברים כ"א כ"ב) כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת. [אמנם עמש"כ באילה"ש עה"ת שם מדברי הגר"א] ובדוד מצינו שא"ל הנביא (שמואל ב' י"ד י"ג) גם ה' העביר חטאתך, אע"פ שהיה מזיד.
והנה הא דר' יהודה בן בתירה סובר דהי' מהמעפילים ולא מהמתאוננים וכדו', עי' במפרשי החומש פרשת פנחס.
ואלא הכתיב בם ההוא בנזיפה בעלמא. משמע שרוצה לומר דכיון שלא נצטרע אהרן אלא בנזיפה בעלמא, אלמא שלא עשה עבירה גדולה כ"כ, ולכן קוראהו מוציא לעז על אותו צדיק. וצ"ב מאי ראיה מזה שלא נענש אהרן לומר שלא חטא כמו מרים, כיון שאמרה תורה ויחר אף ד' "בם", וע"כ שחטא מנ"ל שלא חטא כמרים, דוכי ממה שאין אדם נענש זה ראיה שלא חטא, הרי יכול להיות כמה סיבות שלא יענש על חטאו כפי הראוי לו מחמת זכויותיו או טעמים אחרים, וכמו שאנו רואים שיש צדיקים הסובלים הרבה ורשעים שאינם סובלים כלל, וא"כ מנין לנו שלא חטא אהרן כמו מרים בזה שלא נענש בצרעת עד שאומר ר"י בן בתירא אתה מוציא לעז על אותו צדיק.
תנא שפנה מצרעתו. וביאר המהרש"א דאע"פ שנצטרע אהרן מ"מ נתרפא מיד ולא כן מרים היינו לפי שהיא פתחה לדבר במשה, והנה אע"פ שנצטרע אהרן מ"מ לא היה כהן שהסגירו או החליטו ולכן מיד שנתרפא מהצרעת פנה מצרעתו ולא הוצרך קרבנות. וכן מרים אע"פ שאמר הקב"ה תסגר שבעת ימים מ"מ לא היה לה כל דיני מצורע. ומשמע מזה דכפרת צרעת על לשה"ר אינה תלויה בטומאת צרעת דוקא אלא היסורים של צרעת מכפרים. והעירו דכן הוא פשטות לשון רש"י שבועות (ח' א') וכריתות (כ"ו א') דהיסורים עצמם מכפרים.
החושד בכשרים לוקה בגופו דכתיב והן לא יאמינו לי. צ"ב מאי ראי' לחושד בכשרים הרי כאן דיבר לשה"ר שהי' מוציא שם רע על כלל ישראל, והלשון והן לא יאמינו לי משמע לשון ודאי ולא לשון ספק שמא לא יאמינו. ואף שלא דיבר לפני בני אדם אלא אל הקב"ה מ"מ דין לשה"ר עליו, כמו שמצינו בישעיה (ו ה) שאמר בתוך עם טמא שפתים אנוכי יושב, ונענש משום לשה"ר אע"פ שלא אמר כן אלא לפני הקב"ה.
וכן מבואר בחפץ חיים (כלל א' סעי' ט'), דנוקט דבישעי' הי' איסור לה"ר דכתב שם הח"ח דגם אם בתוך הגנות שמגנה את חבירו כלול שמגנה את עצמו ג"כ נחשב לשה"ר, והמקור לזה כתב בבאר מים חיים שם ממש"כ בישעי' שאמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב וכו'. אמנם לכאורה יש מקום לומר שאינו לשה"ר ממש דהנה יל"ע בנביא שמדבר לשון הרע בזמן שיש לו גילוי נבואה, אם הוא עובר בזה עבירה, דהא בשעת הנבואה אינו בבחינת אדם ולא כמלאך אלא יותר ממנו, ודומה למי שידבר לשון הרע באמצע החלום וכי עובר בזה לשון הרע. וא"כ מה הראי' מישעיה הרי שם זה היה משהו אחר, דלא שייך בזה לשון הרע. [אבל נתבע על שאמר בתוך עם טמא שפתים כי לולא שהי' במחשבתו דבר כזה הוא לא היה מדבר גם בשעת הנבואה].
וכן הרי לא שייך לשון הרע כלפי מעלה, דלשון הרע שייך כשמספר לחבירו ולא כשאומר להקב"ה.
וכן המדבר על כל כלל ישראל אי"ז בכלל איסור לשון הרע, ועל עיר שלימה ג"כ זה רק גנאי לא טוב אבל לא לשון הרע, וממש"כ בכלל י' י"ב אין ראי' שזה לשה"ר ממש.
החושד בכשרים לוקה בגופו. ויש בזה מדה כנגד מדה, דכיון שחושד בחבירו ומוריד מהחשיבות שלו, לכן נענש בגופו, ויש יותר צער לאדם כשחושדים בו מאשר בהפסד ממון. והנה בעלמא אין הקב"ה פושט ידו בגוף תחלה אלא בממון (עיין ויק"ר פי"ז ד'), אבל כאן יש הנהגת מדה כנגד מדה.
ומצינו שחשדו את מרע"ה כמה פעמים, בקידושין דף ל"ג ב' אמרו ראו כמה עבים שוקיו וכו' והכל משלנו, וכן איכא למ"ד במו"ק (דף י"ח ע"ב) שחשדוהו מאשת איש, ואטו כולם לקו בגופם, ואמנם פעמים שהקב"ה נוהג במדת החסד ואינו מעניש כפי הדין.
מדה טובה ממהרת לבוא ממדת פורענות וכו' והנה שבה כבשרו מחיקו הוא דשבה כבשרו. צ"ב מאי ראי' דמדה טובה ממהרת לבוא דממ"נ אם עשה מרע"ה מיד תשובה ומחמת זה נתרפא או משום שנגזר עליו יסורים רק לזמן זה, מ"מ ע"כ זמן היסורים שלו נגמר באותו רגע ומאי ראי' דמדה טובה ממהרת לבוא, הרי לא היה מגיע לו יסורין יותר מזה.
[והנה בזמנינו רואים להיפך שהיסורים והחולאים באים ברגע, ואילו הרפואה נמשך לפעמים זמן מרובה, והיינו משום שכ' המהרש"א בשם מדרש שמו"ר, דזה נאמר בצדיקים דפורענות שוהה על הצדיקים לבוא ומדת הטוב ממהרת לבוא, וא"כ דור שלנו אינם במדריגה כזאת].
רש"י ד"ה ואלא הא גמיר גז"ש. וא"כ לא כסתו התורה דהוה ליה כמפורש. צ"ב מה הכריחו לרש"י לפרש כן, דמצינו לפרש קושית הגמ' על ר"י בן בתירא מ"ט פליג על ר"ע הרי ילפינן מגז"ש שהיה צלפחד.
למטה מעשרה פליגי ובהא פליגי דמ"ס אמרינן קלוטה כמה שהונחה וכו' אבל למעלה מי' דברי הכל פטור וכו'. מבואר דברשות אחרת לא שייך קלוטה כמי שהונחה דמי, והנה בפשיטות היה נראה דענין "קלוטה כמי שהונחה דמיא" הוא הללממ"ס אלא דא"כ שקיבלנו הלכה למשה מסיני למה רבה מסופק שמא נחלקו בזה. [עי' רמב"ם פ"א מממרים ה"ג].
וגם הא חזינן שדין קלוטה כמי שהונחה דמיא הוא גם לענין קניינים (בב"ק ע' ע"ב), ובתוס' ישנים לעיל (דף ד' ב') כתבו דדוקא להחמיר אמרינן לה ולא להקל, ואם הוא הללממ"ס אין מקום לחלק, ובזבחים (דף צ"ג א') איתא דמים שעברו באויר כלי טמא אמרינן ביה קלוטה כמי שהונחה ונטמאו. ועיין בבאר היטב (סי' כ"ה סק"ט) דאף לענין הנחת תפילין אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא, ומוכח מכל זה שזה סברא.
ואמנם צע"ק לומר שחידשו חז"ל מסברא חידוש כזה, דבסברא אינו מובן מדוע חשיב כאילו נח. וביותר יפלא דהרי ר"ע מחייבו משום דחשבינן ליה כאילו נח ברה"י, ומ"מ חשבינן ליה נמי כעקירה חדשה משם לרה"ר, ואיך אותו דבר נחשב גם כהנחה וגם כעקירה, הר"ז תרתי דסתרי.
והנה רש"י לעיל (דף ג' א') פירש דהא דבעינן הנחה הוא משום דאין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה, וצ"ב מה יועיל לזה סברא דקלוטה כמי שהונחה, הרי סו"ס אין דרך הוצאה בהנחה כזו שבאויר. ולעיל דף ה' ע"ב מחלקינן מהא דהנחה ע"ג מים וכי באויר הוי יותר הנחה.
קלוטה כמה שהונחה. יש לעיין למ"ד קלוטה כמי שהונחה אם הזורק לא ידע שקלוטה דינו כמו שהונחה אי נחשב שוגג או מתעסק, היינו דשאני אם לא יודע שהוצאה אסור דזה דבר מציאותי, אבל כאן דזה נתחדש בדין, אז מי שלא יודע זה אולי לפי"ז אין נקרא שעושה פעולה כזאת.
או דלמא למעלה מעשרה פליגי ובהא פליגי דמר סבר ילפינן זורק ממושיט ומר סבר לא ילפינן זורק ממושיט. הנה לפי הצד דפליגי אי ילפינן זורק ממושיט צריך להבין במאי פליגי, דהא זורק לא היה במשכן, רק רוצים ללמוד ממושיט לחייב גם בזורק ובמאי תליא פלוגתתם.
עוד יל"ע דהא אם ילפינן זורק ממושיט הרי נחייב אותו מיתה ע"ז, וזה רק ע"י בנין אב, והא אין עונשין מן הדין, ויש דס"ל דגם בנין אב אין עונשין ואיך נחייב מיתה מכח בנין אב, [וכ"כ הר"ן נדרים דף ד' ע"ב דעל במה מצינו אין עונשין מן הדין. ובמשל"מ פ"ב מנזירות הי"ז הביא דיעות בזה, ורוב השיטות ס"ל נמי כן דאין עונשין מן הדין על במה מצינו].
אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב וכו'. וכתב בהגהות הב"ח דפליגי אי הנחת גופו כהנחת חפץ דמי. וצ"ב דהא מסקינן לעיל דף ג' דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי.
להודיעך כחן דרבנן. בעלמא אמרינן (עירובין ע"ב ב') כחא דהתירא עדיף, וה"נ זה הכונה דרבנן פטרי וסברי דמן התורה מותר לגמרי, וזה חידוש יותר מהא דר"ע אוסר, מיהו הכא גם לר"ע יש חידוש דחייב מיתה, ועיין פי' ר"ח.
תוך שלשה דברי הכל חייב. אין זה נוגע לנידון הב"ח (סי' תרכ"ו) אי אמרינן לבוד להחמיר, דכאן נקבע שמו עליו, שעד כאן הוא רה"ר, ופעמים יש בו נ"מ גם לקולא.
שאי אפשר לה לרה"ר שתילקט במלקט וברהיטני אי הכי ג' נמי. צ"ב מאי אי הכי דקאמר אדרבה הואיל וטעמא משום דאי אפשר שתילקט וכו' לא שייך אלא בפחות מג'.
ותו הא דתנן המשלשל דפנות וכו'. צ"ב מה כל השקלא וטריא בסוגיא וכי לא ידענו דהלכה למשה מסיני הוא, ובשלמא דין פחות מג' ברה"ר לאו מדין לבוד דמחיצה הוא והוא חידוש מיוחד, אבל מאי דפריך ליה ממשלשל דפנות צ"ע וכי לא ידע דהללמ"מ היא.
רש"י ד"ה דמדלי. דאילו משום נפילת רה"ר ליכא חיוב חטאת דמתעסק הוא אצל הוצאה דלא נתכוון לזרוק לרה"ר. משמע לשון רש"י דעבירה יהיה לו רק חיוב חטאת ליכא, וע"כ איסורא דרבנן קאמר דבשבת מלאכת מחשבת בעינן, דבשאר איסורי תורה דלא בעינן מלאכת מחשבת יתכן דיהיה לו איסור תורה ורק חיוב חטאת ליכא, וכמ"ש רע"א ז"ל בתשובה (סי' ח').
רש"י ד"ה התם. ובפחות משלשה ליכא בקיעת גדיים. צ"ב מ"ט תלוי הדבר דוקא בגדיים הרי יש עוד הרבה בעלי חיים, ולא משמע שנתקבלה הלכה על גדיים דוקא דהא השתא אכתי לא ידע מההלכה למשה מסיני כלל, והא דתלינן בגדיים ע"כ היינו גדיים קטנים, וגם זה מנ"ל דתליא בגדיים קטנים, וצ"ב. ועי' עירובין דף ט"ז א' וגם שם צ"ע [וע"ע משנ"ת לקמן דף ק"א ע"א ד"ה הכא].
רש"י ד"ה כמאן דמלי. מתוך שהוא חושך ומלא הבלא. צ"ב תינח מה שמלא הבל אבל מה מוסיף מה שיש חושך, גם צ"ב דהרי יש בית שיש בו אור ואויר [ועוד דבשעה שזורק לתוך הבית ע"כ נפתח חלון או חור אחר וממילא נכנס כבר אור ואויר]. ועי' מה שביארנו בדברי רש"י כאן לעיל ריש דף ה' ע"א.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |