חתם סופר/שבת/צז/א

חתם סופר שבת צז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גזרה שוה לא גמר. גז"ש במדבר במדבר מקובלת הי' לר"ע עיין לעיל פ"ו ע"ב תוס' ד"ה וכתיב וכו' אלא ר"ע הי' מקובל התיבות ללמוד בכל מקום במדבר. וריב"ב הי' מקובל המקומות ודוקא באותו מקום ילפי' מהדדי ולא במדבר במקום אחר וי"ל בזה קושי' תוס' ד"ה גז"ש:

החושד בכשרים לוקה בגופו פי' משא"כ בשארי עבירות אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אלא בממונו שהקב"ה דונו לזכות אלא ע"י ממונו ישוב וישאר לו גופו. אך החושד בכשרים אינו נידן לזכות א"כ אסור לפגוע בממונו כדי שישאר לבניו אחריו דקיי"ל אפי' ממון מסור אסור לאבדו ביד דילמא נפקא מיני' בנין דמעלי עיין סוף ב"ק ובש"ע ח"מ סי' שפ"ח סעיף י"ג:

יען לא האמנתם בי אר"ל החושד בכשרים לוקה בגופו דכתיב והן לא יאמינו לי וכו' ויאמן העם בני מאמינים. פי' דמה שחשד משה רבינו ע"ה שישראל לא יאמינו אין זה חשד על ישראל כי מהיכי תיתי יאמינו אי לא הי' מקובלים מאבותיהם. אך החשד נגע באבות הקדושים שלא ציוו בניהם אחריהם והתקיעו האמונה בלבותם. וע"ז אמר לו הקב"ה אתה אין סופך להאמין כי חלילה שמרע"ה לא האמין אלא שע"י הכאת הסלע לא גרם לקדש השם שיאמינו ישראל נמצא נכשל הוא באותו דבר עצמו שחשד האבות:

ובאותות זה המטה. כתיב ויבלע מטה אהרן את מטותם אמר ר' אלעזר נס בתוך נס הי' פי' לפי הגמרא הנ"ל שמידה טובה הי' ראוי שמיד בעודו תנין יבלע מטותם ולא עד אחר שנעשה מטה אלא שרצה לעשות נס בתוך נס. והטעם כי הקב"ה הראה לפרעה שהחזיק עצמו לתנין הגדול הרובץ ואיננו אלא מטה של הקב"ה כדכתיב בסנחריב ומטה הוא בידם זעמו. והוא מתגאה שהוא בעצמו התנין ואמנם מעכשיו ימסור הקב"ה מטה שלו לישראל והם אינם מתגאים אלא יחזיקו את עצמם מטהו של הקב"ה ולא תנין ע"ד לא מרובכם מכל העמים דסוף פ' כיסוי הדם ע"ש מש"ה נעשה תחלה מטה וק"ל:

ופליגא דר' אלעזר וכו' להודיעך כחן דרבנן. ור"ח ורב המנונא ס"ל כח חיוב חטאת עדיף וה"ל לאשמועינן כחא דר"ע טפי. ואמנם ר"א לטעמי' דס"ל כח קולא עדיף מחיוב חטאת כדלעיל צ"ד ע"ב מחלוקות ביד וכו' עיין מה שכתבתי שם בעה"י:

אילימא במעביר וכו' משמע דמעביר ד' אמות ברשות הרבים מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב אפילו לא נח ברשות הרבים וכ"כ תוס' לעיל ריש מכילתין ד"ה שבועות בסוף הדבור והוא שיטת תוס' עירובין ל"ג ע"א ד"ה והא וכו' ונראה דלאו מושיט הוא אלא מעביר וכו' ע"ש. ובזה יובן לשון הש"ס בכל מקום גזרה שמא יעבירנה ולא קאמר גזרה שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים וכן הקשו רש"י ותוס' בכמה דוכתא ונדחקו בישובי'. ולהנ"ל ניחא דמסתמא ילך מביתו לרשות היחיד אחר אל מקום הבקי לתקוע שופר או ליטול לולב ולקרות מגילה ולטבול כלים בחצר שהמקוה שם או להזות על אדם היושב בביתו. וכיון דעוקר ברה"י ומניח ברשות היחיד לא מחייב אלא במעביר ד' אמות בהליכתו לשיטת הנ"ל ומש"ה הוצרך לומר שמא יעבירנו ולא שמא יוציאנו וא"ש. ואמנם מדנדחקו רש"י ותוס' בכמה דוכתא בישוב קושי' הנ"ל ולא תירצו כנ"ל ש"מ דלא ס"ל כשיטת תוס' דשבת ועירובין הנ"ל אלא כמ"ש חי' רשב"א דשמעתין דמעביר דברייתא משום מהלך כעומד נגע בי' ומש"ה אמר אילימא במעביר. אבל ד' אמות ברשות הרבים בעי' הנחה בר"ה וא"כ מאי דאמרינן גזרה שמא יעבירנו פי' ויניחנו ברשות הרבים א"כ יפה קשי' להו לרש"י ותוס' לימא שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר. וצ"ע ר"פ ראד"מ יוליך מרה"י לרה"י דרך רה"ר ע"ש תוס':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף