אילת השחר/שבת/מב/ב

אילת השחר שבת מב ב

דף מ"ב ע"ב

מתני'. ואם נתנוה מבעו"י מותר. בתוס' כתב דגם לכתחילה נותנו, ובתוי"ט ופנ"י דייקו לשון רש"י דלכתחילה אסור להניחה מבעו"י שמא יבוא לטלטל הכלי בשבת ע"ש.

ויל"ע דא"כ למה לי טעמא בגמ' משום אין כלי ניטל וכו' או משום ביטול כלי מהיכנו, נימא דאסור שמא יטלטל הכלי. ואולי אין לאסור משום זה דהוי גזירה לגזירה, וכן לשון רש"י מותר להניחה שם, משמע קצת לכתחילה דלא אמר דמותר "להשאירה" שם.

ואולי לא גרס רש"י "נתנוה", אלא ואם מבעוד יום. לכן פירש"י מותר להניחה שם.

והנה הנותן כלי תחת הנר בשבת ועדיין לא נפל השמן לתוכו, יש לדון אם צריך לסלקו משם כמו בנותן פת לתנור, דהכא אינו אלא דרבנן, ואפשר שא"צ לסלקו.

גמ' והצלה מצויה התירו והצלה שאינה מצויה לא התירו. הלשון התירו משמע דהי' מקום לומר דאסור כיון דמטלטל לצורך מה שאינו מותר להשתמש רק שהתירו לצורך הצלה מצויה, ולפרש"י דס"ל אין כלי ניטל אלא לצורך דבר המותר. מבואר הלשון "שהתירו" לצורך הצלה מצויה, ומה"ט אסרו לצורך הצלה שאינה מצויה, לטלטל הכלי כדי לשמש לדבר האסור.

[ולפי דינא דרבה נמצא דאם ירדו גשמים בארץ ישראל בתמוז דאינו מצוי יהא אסור ליקח כדי לכסות דברים העומדים לסחורה המתקלקלים בגשמים].

והצלה שאינה מצויה לא התירו והתניא נשברה לו חבית וכו'. כונת הגמ' דנשברה משמע דנשברה מאליה, דהא ע"י דבר אחר כגון כלב וחתול מסתמא שכיח דנשברין, וע"כ קושית הגמ' משום דמשמעות נשברה משמע מאליה.

והנה לכאורה הצלה מצוי' היא אם הדבר צריך להצלה ואם מצוי שיזיקו בשבירה לכאורה אף נשברה מאליה מ"מ הא מצוי להצילה משבירות ע"י סיבות אחרות.

בגולפי חדתי דשכיחי דפקעי. ע"כ הני נמי לא שכיח כ"כ דפקעי, דא"כ לא היו נותנין בהם יין עד שיתיישנו.

והנה בב"ק (דף נ"ד א') אמרי' דכלים חדתי שנפלו לבור, מחמת הבלא פקעי, ולפי מה דאמרי' הכא יכול לומר לו דילמא פקעו מעצמם לא מחמת ההבל משום דהוי חדתי כיון דזה מצוי. והעירו די"ל דהכא דוקא כשהם מלאים יין, דמחמת כובד היין שבתוכן פקעי, והתם מיירי בריקנין, אך א"כ למה ממלאין בהם יין.

רש"י ד"ה כלי תחת הנר. ודמי למלאכה. אפשר דמשום מכה בפטיש קאמר, דאי משום בונה וסותר הרי לרש"י אין בנין וסתירה כלל בכלים. אמנם רש"י לקמן (קכ"ח ב', קנ"ד ב') כתב משום סותר, ויל"ע אם זה גזירה אטו סותר או שהחשיבו את זה למלאכת סותר מדרבנן, דאם זה רק גזירה אטו סותר כלים, הא הוי גזירה לגזירה.

והעירו דבלא"ה הוי סתירה שאינה אלא איסור מדרבנן, כיון שאינו ע"מ לבנות. אמנם סותר הוי מקלקל אבל אינו בגדר גזירה אלא דרבנן אסרו אע"ג דאינה מלאכת מחשבת, ובזה שייך לגזור אטו סותר, אבל אם האיסור אטו סותר כלים וסותר כלים הוי רק דרבנן א"כ הוי גזירה לגזירה.

תוד"ה ואין נאותין. ואין נאותין דקתני הכא היינו כל זמן שדולק. צ"ב דכיון שנטף השמן לכלי וכבר אינו עומד להדלקה ליהוי כאחר שכבה הנר ויהא מותר, דמ"ש אחר שכלה הנר או שנכנס השמן לכלי אחר. ובתוס' הרא"ש הוסיף דכ"ז שהנר דולק אף מה שמטפטף עומד באיסורו. וצריך טעם למה כיון שידע שעלול לטפטף ומזה לא הקצה למצותו.

ואין לומר דעל הטיפות האלה לא מהני מה שחשב לא להקצות דאין ברירה. דזה אינו דעל מה שלא חשב להקצות לא שייך אין ברירה אדרבה ע"ז דחשב להקצות שייך לברירה.

לכן צ"ל דכל ענין הוקצה למצותו אינו תלוי בדעתו ממש של כל אחד אלא דכל דבר מצוה נתנו לזה דין כאילו הקצה כל זמן ששייך להיות המצוה, ורק אחרי שכבה שכבר לא שייך להקצות כיון דלא שייך שיהי' כלל המצוה, ע"ז אמרינן דמותר.

בא"ד. הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו. יל"ע אם נעשה מוקצה למצותו רק כשהודלק לשם מצות הדלקת הנר, או גם בסתמא כשהדליק סתם נר, נעשה ג"כ מוקצה לאיסורו. ואפשר שזה תלוי בפלוגתא דמצות צריכות כונה, דאם א"צ כונה נעשה ממילא מצוה, והוקצה לכך.

תוד"ה שאינה מצויה. לפי שרגילים לעולם לתת כלי תחת הנר מבעו"י. היא סברא מחודשת דמחמת שהדרך להציל ע"י כלי מבעו"י נחשב הצלה שאינה מצויה, דהא באמת ההצלה שכיחי רק דמוכן כבר לזה מבעו"י.

ועוד יל"ע דלכאורה הצלה שאינה מצויה היינו שבא שלא ע"י אדם, דבא מאליו ואינו מוכן לכך מתחילה. אבל כאן זה תלוי ביד אדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א