אילת השחר/שבת/מג/א
בבתי גחיני דשכיח בהו דליקה. בית חשיב כבר בגובה י' טפחים, עי' ריטב"א, וצ"ע דא"כ אסור להדליק בו נר שמא ידלק הבית.
רב יוסף אמר וכו' משום דמבטל כלי מהיכנו. ורש"י במשנה פירש דדמי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה. צ"ע למה אסור דהא גם במבטל דבר למחובר בקרקע אינו אסור אם מבטלו רק ליום א', וא"כ הא הוי כמו בטלו רק לשבת ולמה אסור.
נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות א"ר הונא בריה דר"י ניצוצות אין בהן ממש. ומשמע דהמקשן הבין דניצוצות יש בהן ממש, ועי' מ"ב (סוף סי' רס"ה) מחלוקת מ"א וא"ר בניצוצות שכבו אם הם מוקצין משום נולד, ודעת המ"א דהוי מוקצה אלא דאינו עושה את הכלי לבסיס ע"ש.
וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל וכו'. לכאו' ר' יוסף ורב חסדא חדשו דבזה שישים כלי ותהי' אסורה לטלטל משום מוקצה מקרי מבטל כלי מהיכנו אע"ג דאינו ביטול במציאות רק מחמת איסור טלטול, אבל אם מבטל כלי במציאות ע"ז לא צריך לחידוש דר' חסדא, וא"כ מה זה דפריך כאן לר' יוסף ולר' חסדא הא זה לכו"ע קשה.
ואולי יש לומר דכיון דרק בשבת לא יוכל להשתמש בספסל דאחרי שבת יתקן התקרה ויוציא הספסל, וע"ז ר' חסדא חידש גם דאסור לבטל כלי היכא דבמציאות מבטלו אע"ג דזה רק לשבת, וגם היכא שעי"ז אסור לטלטלו משום מוקצה הוי כמבטל במציאות וצ"ע.
בעודן עליו כל בין השמשות. משמע דבכל דוכתי דאמרי' דאיתקצאי בין השמשות היינו "כל" בין השמשות. ובפמ"ג (סוף סי' רע"ט) לא ברירא לי' זה.
ויל"ע לרבי דאמר (לעיל ח' ב') כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, מ"ט אמרי' מיגו דאיתקצאי בהש"מ, והא בבין השמשות עצמו היה מותר, והכי קיי"ל כרבי בסי' שמ"ב, ואע"פ שאינו מותר אלא לצורך מצוה או דוחק, מ"מ כיון שיש אפשרות של טלטול אינו נעשה מוקצה כמבואר בתוס' דמה שמותר רק בדלית ליה פירי אחריני סגי דאינו נעשה מוקצה, והא ודאי לא גרע.
והראוני באפיקי ים (ח"ב סי' כ"א) שכבר דן בזה גם הביא מס' מלא הרועים ביצה (בהערות על הרא"ש סוף ביצה) שתירץ דכיון דרק במקום מצוה מותר לכן נחשב שהוקצה בבין השמשות. אלא דהקשה באופן דהי' אפשר לעשות אז דבר מצוה נימא דלא יהי' מיגו דאיתקצאי. ולדברינו עדיין הקושיא עומדת אפילו שלא הי' אז לעשות דבר מצוה. [וכן יקשה על התוס' לעיל ל"ט ב' ד"ה ממעשה, שהק' איך קתני דטומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין, ואי בין השמשות אין טומנין והא אסור לטלטלן. ותירצו דהוה מוקמינן כרבי. וצ"ע כנ"ל דאי כרבי יהי' מותר גם בשבת לטלטל הגיזים, וכאן יקשה יותר דהרי טלטלו ממש בביה"ש לצורך ההטמנה]. ובאפיקי ים שם דן לומר דמוקצה אסור בין השמשות, והראו בפמ"ג (סי' תרע"ג במ"ז אות ט') שכתב בפירוש דמוקצה מותר בין השמשות.
כשם שאין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה כך אין כופין עליה כלי וכו'. ע"כ צ"ל דכשם אינו דוקא כשהם מטעם אחד, דוכי משום דאסור לבטל כלי מהיכנו אסור נמי ליטול כלי לצורך דבר שאינו ניטל.
אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. דעת רש"י והבעל המאור דר' יצחק לא קאי אלא לר' יהודה דאית ליה מוקצה. ומבואר לפי"ז דשייך מוקצה שאינו מוקצה לגמרי רק לגבי דברים מסוימים, וה"נ כלי שמלאכתו לאיסור יכולים להחשיבו מוקצה הגם שאינו אסור לצורך גופו ומקומו.
ושני בצריך למקומו. יל"ע למה לא מתרץ בצריך לגופו, ומסתמא דה"ה בצריך לגופו.
והנה מה דס"ל דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ע"כ משום דס"ל דכלי היתר אסור ג"כ שלא לצורך כלל, דאם מותר שלא לצורך כלל א"כ למה אסור ליקח הכלי לצורך מה שאינו ניטל הא לא גרע מאם לא צריך כלל הדבר הזה, ולכן כשצריך למקומו דנטלו לצורך מותר להמשיך ולהוליך עד שמניחו על דבר האסור.
ויל"ע אם כלי היתר כגון כלי מאכל דיש סוברים דמותר לטלטל שלא לצורך כלל, א"כ לא שייך איסור זה דאין כלי ניטל, דהא יכול לטלטלו שלא לצורך ומה איכפת שיניחו לכסות דבר המוקצה.
בצריך למקומו. יש להסתפק באופן שמטלטל מוקצה האם כל רגע שמטלטל הוי איסור או הכל איסור א' ואין נפק"מ אם מטלטל רגע או הרבה זמן.
והנה אם נאמר דהכל איסור א' מובן שפיר הא דאם התחלת הטלטול הי' בהיתר יכול להמשיך עד שיניחה באיזה מקום שירצה, (עי' משנ"ב סי' ש"ח ס"ק י"ג), אבל אם כל רגע יש איסור א"כ למה מהני מה שהתחיל לטלטל בהיתר הא כל רגע יש איסור חדש.
פורסין מחצלות וכו' באבנים מקורזלות. יל"ע מ"ט מקרי לצורך דבר הניטל דהא אבנים מקורזלות לכאו' הם מוקצין, אלא שהתירו מפני כבוד הבריות, דלצורך דבר אחר לכאו' אסור לטלטלן, וא"כ אכתי הוי ליה דבר שאינו ניטל.
ובעצם תירוץ הגמ' יל"ע דא"כ מאי קמ"ל תנא דפורסין עליה מחצלת, ואולי הא גופא קמ"ל דמקורזלות חשיבי כדבר הניטל, אך א"כ הוי ליה לתנא להזכיר אבנים מקורזלות.
ת"ש פורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים בשבת וכו'. בריטב"א [בדפוסים הראשונים בע"ב ד"ה אי ר' יהודה] ביאר דלא משני בצריך למקומו כדלעיל, משום דלא שנינו הכי אלא בשאינו צריך לעשות מעשה אחר בכולן דכיון שמתחילה טלטלו בהיתר אין מחייבין אותו להניחו מיד אלא מטלטלו עד אותו דבר שאינו ניטל, אבל הכא פרישת המחצלת מילתא אחריתי היא ולא שריא לי'.
ויש לבאר דבריו מאי שנא דלעיל בנותן הכלי לקבל הדלף או לכסות ביצה דמשני בצריך למקומו ולא אמרי' דכיסוי הביצה הוי שימוש נוסף בהדבר. משום דפריסת המחצלת הוי עוד פעולה בעצם המחצלת, משא"כ לכסות איזה דבר דלא צריך פעולה בהדבר רק להניח היינו להוציא מידו.
הב"ע דאיכא דבש. הנה לשון הברייתא הוא דמכסה בה כוורת דבורים, ולכאו' כוורת עצמה הוי דבר שאינו ניטל דעשויה להחזיק דבורים, וא"כ הוי ליה לצורך דבר המוקצה, ומה בכך שיש בתוכה ג"כ דבש, ואף שיש כאן גם היתר וגם איסור יל"ע אי שרי לטלטל לצורך כזה דבר דהא כונתו גם לצורך דבר האיסור, וגם פשטיה דברייתא משמע דמכסה לצורך הכוורת, רק דמשנינן שיש בתוכה דבש, ומאי מהני. אמנם ברש"י ע"ב שכתב דאיכא דבש דהוי דבר הניטל משמע דמטלטלו לכסות את הדבש שהוא דבר הניטל.
שם. ע"כ משמע דיש לו תועלת בכיסוי גם לדבורים דהא מתחילה ס"ד דמכסה רק בשביל הדבורים, ומשמע שיש תועלת בזה, וא"כ יהא ראי' דכשנוטל כלי לצורך היתר ולצורך איסור מותר, ואם כל ענין מה דאין ליטול לדבר שאינו ניטל הוא משום דגם כלי היתר אינו מותר אלא לצורך וע"ז אמרינן דלצורך כזה לא מקרי צורך המותר בשביל זה כדי לטלטל ואם יש גם צורך היתר מותר, אבל אם זה מוקצה יש כאן חידוש דאע"פ שזה גם למוקצה מ"מ מותר.
רש"י ד"ה איתיביה. כופין קערה של חרס. מה דנקט רש"י של חרס, י"ל משום דמתכת אסור ליתן דהוי מחמם את הברזל, והוי בישול בשבת, וכן דעת החזו"א [או"ח סי' נ'], דאפי' כשאין ניתך הברזל אסור לחממו בשבת עד שיהי' יד סולדת.
רש"י ד"ה מפני. ועכשיו עושהו מוקצה. ע"כ כונת רש"י לאיסור בונה או סותר. דע"י שנעשה מוקצה חשיב כבנין או סתירה, והראו בפמ"ג (סי' רס"ה משבצות זהב סק"א) שכתב דלרש"י שבת (מ"ב ע"ב) אסור זה גופא לעשות מוקצה בלי שנחשב בונה או סותר, וצ"ע.
והנה חזינן מדברי רש"י דמדרבנן נאסר החפצא, דאילו הוי רק איסור לעבור על דברי חכמים הוי כמו אם אביו אסר עליו להשתמש, דבודאי לא נחשב חפצא אסורה.
רש"י ד"ה מוכן הוא. ותיקנו מתוקן ומותר לטלטלו ולאוכלו. לכאו' מיותר לומר דמותר לטלטלו דהעיקר תלוי באכילה וכיון שמותר לאכלו פשוט דמותר לטלטלו, דכל מה שאסרו בטלטול הוא משום שהיה אסור באכילה, ועי' במשנ"ת בעז"ה בתוד"ה בעודן עליו.
רש"י ד"ה אין בהן ממש. ומותר ליטלן אחר שנפלו לתוכו. עי' מ"א (סי' רס"ה) שגרס מותר "ליטלו" ולא ליטלן, דרק את הכלי עם הניצוצות מותר לטלטל ולא את הניצוצות עצמן, ובא"ר חולק ע"ש. ומ"מ הלשון ליטול ק"ק לכאו' דהו"ל למימר לטלטלו, והערנו בכגון זה לקמן קכ"ד א' במתני', דמשמע מהאי לישנא דעיקר איסור טלטול הוא הלקיחה ממקומו.
תוד"ה טבל. ונראה דנקט עבר כגון דלית ליה פירי אחריני. יל"ע אם כונת תוס' דמיירי באופן שאין לו פירות אחרים, או דכיון דחזי למי שאין לו פירות לכן מהני דלכ"ע לא הוי מוקצה. ובהגהות רא"מ הורויץ נקט כיון דמהני למי שאין לו פירות או כשיאכל אין לו עוד פירות אחרים אז כבר אינו מוקצה, וא"כ צ"ע כיון דפירי אחריני לאו דוקא אותו המין, אלא כל שיש לו לאכול סגי. וא"כ למי שיש לו כזית איזה דבר מאכל מקרי דאית ליה פירי אחריני. ונמצא דכמעט לא יצוייר זה דהא צריך שידע בודאי שיש אחד בעיר שאין לו כלום מה לאכול.
ויל"ע אם מה שהתירו בלית לי' פירי הוא רק כשהוא רעב או שצריך לקיים ג' סעודות, או דבכל אופן התירו לכל שאין לו פירי אחריני, ומדברי הגרא"מ משמע דסגי אפילו אין לו צורך בזה וצ"ע.
בא"ד. ולאו פירכא היא דהא כמו שהכלי עם הביצה אין לה היתר וכו'. פי' דבריהם דאין לומר משום דכשיסיר הביצה מותר דהא משום כך שם הכלי תחת הביצה כדי שהביצה כן תהי' בתוך הכלי, משא"כ בטבל דאי"ז סתירה למה שרוצה שיהי' בכלי דאם עבר ותיקנו מתוקן בהיותו בכלי שחפץ שיהי' ע"י שיפריש באמירה שזה יהי' בצפונו תרומה וכן מעשרות, ומ"מ לא יתבטל כלי מהיכנו.
אלא דצ"ע דהנה למשל אם יש לו ה' כזיתים טבל הא כדי לתרום ולעשר צריך כמעט ה' עשיריות בשביל מעשר ראשון ומעשר שני או מעשר עני, ונשאר יותר ממה שצריך, דהיינו כזית, והיותר מכזית לא הותר לאכול ונשאר הרבה בכלי מה שיהא אסור לאכול נמצא דיהי' עדיין בהכלי רוב איסור וקצת היתר ולא יהא מותר לטלטל להדיא הכי כיון שיש בתוכו רוב מוקצה.
בא"ד. ועוד הקשה היכא דאית ליה פירי וכו' נימא מיגו דאיתקצאי. עי' במלא הרועים ובחי' רע"א חולין ט"ו א' שהקשו למה לא קשיא להו לתוס' רק בשוגג היכא דאית ליה פירי אחריני, ולא במזיד כשעבר ותקנו בדלית ליה פירי אחריני דג"כ מותר.
בא"ד. ועוד מ"ש דהכא אמר דאם עבר ותיקנו מתוקן ובביצה גבי בכור וכו' ואדא בר אוכמי דאמר בשוגג מבוקר. לכאו' קושיתם היא דהוי להיפך מקצה לקצה, דבטבל שרינן אפי' במזיד בלית ליה פירי אחריני, ובבכור אפי' בשוגג אסרו, או דקושיתם היא על מזיד מ"ש מבכור, דלא מסתבר להו דבכור מיירי דוקא באית ליה פירי אחריני, ומה שהוסיפו מאדא בר אוכמי לרווחא דמילתא נקטו ליה.
תוד"ה בעודן עליו. א"נ הא דיש מוקצה לחצי שבת היינו לאכילה ולא לטלטול. וקשה כיון דאסור באכילה איך מותר טלטול וכעי"ז ציין בגהש"ס לעיל מ"ב ב' דהביא מש"כ מ"א דכל דבר שאסור באכילה אסור בטלטול כיון שאינו ראוי לכלום, וקשה דא"כ לא שייך מוקצה לאכילה ולא לטלטול דממילא אם הוא אסור באכילה, אסור ג"כ בטלטול, וצ"ע למה לא הקשה על התוס'.
ואפשר דתוס' ס"ל דהנה מוקצה מחמת גופו היא תקנה דרבנן בפני עצמה ולא שייכא לגזירת נחמיה שגזר על כלים, דגזירה זו כוללת גם אוכלין ונחמיה גזר רק על כלים, וס"ל לתוס' דאמנם דבר שבעצמותו אינו ראוי לאכילה הוי שפיר מוקצה, אבל כשאסרו דבר באכילה משום מוקצה דמצד עצמו ראוי באכילה אלא שמחמת איסור אינו ראוי לאכילה, י"ל דלא אמרו דממילא חשוב כעצים ואבנים ליאסר גם בטלטול, אלא חידשו דגם דבר שאינו ראוי לאכילה מחמת איסור נמי חשוב מוקצה, וזה גזירה בפני עצמה דגזרו באכילה, וחזרו וגזרו דיהא אסור גם בטלטול, וא"כ במקום שלא רצו להחמיר לאסור גם בטלטול אע"פ שאסרוהו באכילה, אינו נאסר ממילא בטלטול כיון שלא גזרו עליו איסור טלטול. ועי' לקמן דף קכ"ח א' דאמרי' במוקצה לאכילה סבר לה כר"י במוקצה לטלטל סבר לה כר"ש.
ויש לפרש כונתם כאן דבמידי דאכילה כיון דאסור לאכול איה"נ דאסור גם בטלטול, אבל במידי דלא שייך לאכילה, דיש לדון ע"ז רק לענין טלטול, באמת לא אסרו כלל מוקצה לחצי שבת.
בסוה"ד. וי"ל דלא דמי וכו' כי מיד כשבאו על הסל בידו להפריחם. צ"ב סברת תוס' דהא מ"מ רוצה שיהיו עליו רגע אחד, ולאותו רגע ליהוי כבונה, ומ"ש מנר דג"כ אינו קבוע לעולם אלא כל שעה שהנר דולק, ומ"מ אסור משום ביטול כלי מהיכנו, ומ"ש רגע אחד או כמה שעות, ואע"פ שבידו להפריחם שלא יהיו גם באותו רגע על הסל, מ"מ כיון שרוצה שיהיו עליו באותו זמן הוי ליה ביטול כלי מהיכנו לאותו זמן. ודוחק לחלק מחמת שיהוי הזמן דהא גם האפרוחים יכול להיות שיקח משך זמן עד שיעלו.
תוד"ה בעודן עליו כל בין השמשות. והא פולין ועדשין דמעיקרא חזו לכוס. קצת קשה דהא קשה לאכול פולין ועדשים חיים, ואף אם יש מי שאוכלן כך לכאו' הוי כאוכל אבנים, ומ"ט יחשב ראוי מחמת זה, וכן קשה בבשר חי דאמרי' דחזי לאומצא.
בא"ד. קדירות דשבתא בהש"מ רותחות הן וכו'. יל"ע לפי מה שמשמע כאן בגמ' דבעינן שיהיו מוקצה "כל" בין השמשות, א"כ רותחות הרי במשך זמן בהש"מ כבר מתקררין וראויין לאכילה.
ובלא"ה יל"ע מ"ט אוכל שבקדירה אינו ראוי דהא אינו אוכל מתוך הקדירה, אלא נוטל בכף וכדו' ויכול ליתן לכלי שני ושלישי ויתקרר במהרה ואז הוא כבר ראוי לאכילה מסתמא.
בא"ד. וי"ל דשאני קדירות וכו'. אינו מבואר כ"כ החילוק דהא בקדירות ג"כ רוצה שיגמרו בישולן ואינו רוצה להורידן, ואינו רוצה לקררן, וה"נ בסל הרי יכול להורידן רק שרוצה שיהיו עליו, ומ"ש מהתם.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |