אילת השחר/שבת/כג/א
מדקא מברכינן כו'. משמע דנוסח הברכה נתקן כפי צורת המצוה, ויש לעיין דבכמה מצוות חזינן שלא תקנו נוסח הברכה כפי המצוה.
שאף הן היו באותו הנס. עיין תוס' בפסחים (דף ק"ח ב') שכתבו דהך סברא אינו די לגבי מצוות דאוריי', והרבה מצות שהז"ג נשים פטורות אף שהיו באותו הנס, רק כלפי דרבנן עיי"ש. והנה רש"י כתב שהנס היה לנשים שגזרו שכל הבתולות יבעלו לטפסר תחלה כו', וצ"ע למה לא פירש לנשים אותו הנס כמו לכולם נס פך השמן, והנס שניצלו מהיונים שגזרו גזירות על כל ישראל, ומה צריך נס אחר. ועיין תוס' מגילה דף ד' א'.
תוד"ה מכבה ומגביהה. בתירוצם דמיירי שהדליקה קודם לצורך שבת לכך גרע מהדליקה חש"ו דכשהדליקה בעתה ניכר הדבר שמדליקה לשם חנוכה. הכונה "שנדלקה" לשם חנוכה. משמע מתוס' דאם נדלקה לשם חנוכה ערב שבת אע"פ שלא נדלקה לשם נר חנוכה דהיום לא איכפת לן דהעיקר לשם חנוכה.
עוד משמע דאע"ג דלא נדלקה לשם מצוה דהא בחש"ו לא שייך כונת מצוות, מ"מ כיון דפסקינן דמצוה דרבנן מהני בלא כונה לשם מצוה [כמש"כ במשנ"ב סי' ס' סק"י בשם המג"א], לכן מהני. ומשמע דגם לכתחילה טוב דאי לכתחילה צריך לשם מצוה גם במצוה דרבנן א"כ למה לא צריך לכבות ולהדליקה לשם מצות חנוכה.
מהדר אמשחא דזיתא אמר האי צליל נהורי טפי. יש לעי' מה המעלה בצלול כיון שאינו להשתמש לאורו.
ויש לומר דהא אמרינן (לקמן עמוד ב') הרגיל בנר יהי' לו בנים רבנן וכן חתנין, הרי דאור מצוה עושה אור תורה, ומה שיותר אור צלול יותר אור זך וזה יותר מהודר, גם גורם יותר לת"ח גדולים.
שם. עי' במשנ"ב (סי' תרע"ג סק"ד) שכתב דיש להקדים שמן לשעוה, משום שהנס נעשה בשמן, והיינו דשעוה נמי אור צליל כשמן, ומ"מ שמן קודם לפי שבו נעשה הנס, וכאן אמר דשמן זית עדיף משאר שמנים משום דצליל נהורא.
והנה מדברי המשנ"ב מוכח שיש מעלה להדליק דומיא דמנורה דביהמ"ק, ולפ"ז יש הידור לקחת נר הראוי למאכל שדומה לשמן המנורה.
רש"י ד"ה משיך נהורי'. אינו ממהר לכלות כשמן זית. יל"ע מה הכונה אם היינו שדולק יותר זמן מהשיעור הצריך מה זה מוסיף, ובתוך הזמן וכי שמן זית לא דולק שיעור הצריך, ואם עי"ז ירויח קצת פרוטות, וכי רצה להרויח פרוטות. ובשפ"א ביאר לענין טבע הדברים עיי"ש וצ"ע.
המדליק נר של חנוכה צריך לברך. לקמן מוכח שכאן נתחדש ענין זה דמברכין על דרבנן, וצ"ב דא"כ למה נקט זה בנר חנוכה, ולא אמר סתם על כל מצוה דרבנן מברכין.
והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור. לכאורה למה לא הי' קשה לו למה צריך להדליק כיון שלא ידע שיש דין לא תסור.
מלא תסור. הנה להך מ"ד דיליף לה מלאו דלא תסור לכאו' צריך להוציא כל ממונו, אבל לאידך מ"ד דיליף לה מעשה דשאל אביך ויגדך, אינו צריך להוציא כל ממונו, וחזינן שבהדלקת נרות חנוכה צריך אף לחזר על הפתחים, וצ"ע לפי המ"ד דיליף מעשה מנלן שחייב בזה, ואפשר דכיון שהוא פרסומי ניסא ילפינן לה מסברא, ושו"ר שכ"כ הביאור הלכה סי' תרע"א ד"ה ואפי' עני. [חז"ל דרשו (תו"כ ר"פ צו) דבמקום שנאמר "צו" הוא בא לומר שגם כשיש חסרון ממון צריך לקיים, ולכך מברכינן "וציונו" משום שצריך להוציא כסף עבור המצוה].
מלא תסור. יל"ע דהרי על לאו לא מברכים, ולמה כאן מברכין על קיום לאו דלא תסור. ועיין בסידור אור השנים שכתב דבכל דרבנן יש לאו ועשה, לאו דלא תסור ועשה ד"ועשית ככל אשר יורוך", [וכן מבואר בס' החינוך מצוה תצ"ה תצ"ו]. ואף שבגמ' כאן לא הביאו פסוק זה, צ"ל דהוא אסמכתא, ועיין אילת השחר עה"ת פרשת שופטים.
והנה על מצוה כללית אין ברכה, דלא תקנו רק על מצוה פרטית, כגון על מצות כיבוד אב אין מברכין, משום שהמצוה היא לשמוע בקול האב, וא"א לברך על מעשה פרטי שבמצוה, ובבהגר"א (סי' ח' ס"ק ב') כתב שאין מברכין משום דאי אמר האב לא בעינא ליתא למצוה כלל. והנה אפי' אם יאמר שאינו רוצה א"כ מקיים מצוה בזה שלא נותן לו, וי"ל דעל מצוה שלא לעשות לא שייך ברכה, וכיון שעצם המצוה כולל לעשות ולא לעשות לכן לא תקנו ברכה על מצוה כזאת.
ולפי סברא זו, אפשר להוכיח שמצוה דרבנן אינו דין כללי שמחייבים לעשות כציוויים ואסור לפגוע בכבודם, דא"כ לא שייך ברכה, אלא ע"כ שבכח רבנן לעשות מצוה פרטית על דבר זה גופא [ועי' משנ"ת בזה לעיל ט' ע"ב ד"ה אם התחיל אינו פוסק ולעיל כ"ב א' ברש"י ד"ה אכחושי].
כי קאי ערום היכי מברך. משמע דעצם ההפרשה אע"פ שהיא מצוה מותר בהיותו ערום, ויל"ע מכאן עמש"כ בביאור הלכה (סי' תקפ"ח ס"ב) בענין קיום מצוה במבואות המטונפות, דכמו שדין "והיה מחניך קדוש" נוהג בקיום מצוה, כך דין ולא יראה בך ערות דבר ינהג בקיום המצוה, ועיין בחידושי הר"ן.
יל"ע למה הפרשת תרו"מ הוי מצוה שמברכין עליה, הרי זה רק מכשיר הפירות לאכילה, וכמו שלא מברכין על הפרשת גיד הנשה, או על הפרשת בשר מחלב כשעומדין להתערב, ואמנם מצינו בשחיטה שהוא ג"כ מכשיר לאכילה ומ"מ מברכין עליו (ועיין רא"ש פ"ק דכתובות סי' י"ב). ולמה חלוק הפרשת תרו"מ מהפרשת גיד הנשה.
ונראה לפרש לפמש"כ הט"ז (יו"ד סי' א' ס"ק י"ז) דמצות הפרשת תרו"מ אינו דוקא כשבא לאכול, אלא הוא חיוב על בעל הפירות שצריך להפריש מהם תרו"מ, ומש"ה לא חשיב "הכשר" בעלמא אבל הרעק"א חולק על הט"ז, והרעק"א בחולין (ק"ה א') מפרש חילוק בין הפרשת תרו"מ לאלו עיי"ש.
רוב עמי הארץ מעשרין הן. יל"ע וכי ידעו שבכל הדורות יהיו רובם מעשרים. ויש לומר דבלי שתקנו להפריש דמאי משמע דלא הי' מחוייבין להפריש תרו"מ מפירות הנקחין מעם הארץ דהא לא מיירי מע"ה דאין שומר כלל תורה ומצות, דודאי הוא טבל גמור, אלא ע"ה דמיירי הרי הוא בכלל עמיתך, ולגבי שאר דינים נאמן להעיד ולגבי שאר דינים הוא בחזקת כשר להעיד, אלא דתקנו להפריש ולא להאמינו לגבי תרו"מ וכיון דרובן מעשרין אז לגבי כמה דינים הקלו עליו ולא החמירו לתת לו דין כספק טבל ממש, ולגבי אם יהי' מצב שלא יהי' רובם מעשרין לא דנו, ונמצא דבלי שתקנו אז מן הדין אין לחוש כי על יותר ממצב דרובן מעשרין הא לא דנו, וא"כ כל זמן שלא עשו תקנה חדשה ולהחמיר יותר ממצב של רובן מעשרין נשאר רק תקנה כמו שתקנו אז לכן לגבי כל הדינים נשאר כמו שהי' במצב של רוב ע"ה מעשרין.
רש"י ד"ה הרואה. ומצאתי בשם רבינו יצחק וכו' למי שלא הדליק בביתו עדיין. משמע שבדעתו להדליק, ותמוה שיצטרך לברך שעשה נסים כיון שבדעתו להדליק, ועיין ב"ח סי' תרע"ו דהביא חולקין על זה.
רש"י ד"ה ובעי ברכה. קידוש היום. באמת גם ביטלו הנחת תפילין וצריך קריאת התורה ושינוי בהתפילה ותפלת מוספין.
רש"י ד"ה רבא אמר. ספק דבריהם בעי ברכה ודמאי אפי' ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב עמי הארץ מעשרין. לכאורה יו"ט שני דגליות דלא חיישינן מה"ת, ומה"ט ביו"כ דלא רצו להחמיר מותר לאכול י"א בתשרי בגלות, וע"כ משום דאזלינן בתר רוב דלא נתעבר החודש ואין השני חג כמבואר ברש"י ראש השנה כ"א ע"א ד"ה תרי ירחי חסירי קלא אית להו, ומאי שנא דמאי דלא בעי ברוכי מחמת רוב ע"ה מעשרין, ורוב דיו"ט שני של גליות דרובן רק יו"ט ראשון קדוש מ"מ מברכין עליהן.
אילימא חשדא דעלמא. יל"ע את מי יחשדו, הרי הם לא יודעים על איש מסוים שהוא לא הדליק, ומה בכך שיחשבו שיש אחד שלא מדליק, הרי כל שאין חשד על אדם מסוים לא מצינו ענין זה שלא יחשדו.
ומנא תימרא דחיישינן לחשד. יל"ע למה צריך ראי' לכך, והרי יש הרבה תקנות מפני החשד עי' ברכות (ח' ב') דאין עוברים חוץ לביהכנ"ס בזמן שמתפללין שיחשדוהו שאינו מתפלל, ואין נכנסין לחורבה מפני החשד ועוד הרבה. [לקמן (דף קי"ח ב') אמר ר"פ לדידי חשדון ולית בי. וצ"ב מה בא לומר בזה, ועיין מו"ק י"ז ב']. ואפשר דלא מצינו שמפני החשד צריך להוציא ממון, וזה חידוש מיוחד כאן ובפאה שהתורה מחייבת ליתן דוקא בסוף מפני החשד, ועיין תוס' הרא"ש.
עוד אפשר דאם עושה דבר שגורם לחשד פשוט שיש לחשוד, וכאן חושדים במה שאינו עושה, וע"ז מייתי ראי' מר"ש דחיישינן גם שלא יחשדו במה שאינו עושה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |