חתם סופר/שבת/כג/א

חתם סופר שבת כג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עששית שהיתה דולקת וכו' פי' רש"י לשם מצות חנוכה דנראה דוחק שהיתה דולקות למצות שבת כמ"ש תוס' דנר שבת הוא על השולחן ונר חנוכה על פתח הבית או החצר אע"כ לשם מצות חנוכה וס"ל כיון שהדליקה למצוה דאתמול גרע מהדליקה חשו"ק לשם מצוה דהיום וגרע נמי מהדליקה שלא לשם מצוה כלל משום דמינה מחריב בה שלא במינה אינו מחריב בה כדאיתא ריש מס' זבחים וכעין זה כ' ר"ן פ' בתרא דר"ה גבי מתעסק ותוקע לשיר ע"ש. והא דנקט למ"ש מכבה וכו' אורחא דמילתא נקט דביום השבת לא הי' יכול לכבותה אבל ה"ה ביום אחר אם הדליקה לשם מצות היום אין ההדלקה מועלת למצות יום מחר:

המדליק נר חנוכה צריך לברך וכו' מאי ממעט וכו' ונמעוט נס וכו' יש לפרש דמספקא לש"ס במה שנתלבטו אמאי מברכין נס ח' ימים הלא הי' כדי להדליק יום א' ותי' הרב"י שלא נחסר כלום מהשמן א"כ תיקשי עכ"פ בלילה אחרונה ליכא נס. ופר"ח כתב ביומא קמא אין מברכים על הנר רק על גאולת נפשנו ממלחמת יון ורק מברכים להדליק שיכיר מספר הימים שדלקו הנרות במנורה בימים ההם אבל ברכת נס מתחילין מיום ב'. ועל זה קשה א"כ לברך שהחיינו בליל ב' על נס נרות המתחדשת. וי"ל היינו דמספקא לש"ס מאי ממעט ביום ב' אי שהחיינו א"כ ע"כ שהחיינו בלילה קמא כבר הי' על נס הנרות. וצריך לומר כב"י דבלילה ראשונה לא נחסר שמן כלל א"כ נמעוט נס בשמיני. ואי הי' הנס כהך דיעה דבלילה הראשונה הודלק כל השמן והי' הנס כל ז' לילות האחרים ונס ביום ראשון על המלחמה כפר"ח א"כ לא נמעט זמן ביום ב' על חידוש נס הנרות. ומסיק נס בכל יומא איתא כאינך תירוצי' שכ' ב"י שחילקו שמן לח' חלוקי' ונס איתא בכל יומא ושהחיינו ליכא אלא ביומא קמא:

והיכן ציונו וכו' יל"ד במאי פליגי ומאי נ"מ. ורמב"ן בהשגותיו לס' השרשים שרש א' כ' על מ"ש הרמב"ם דכל מצות דרבנן כחנוכה ומגילה בכולם המבטלם עובר על לאו ועשה לא תסור ועפ"י הדבר אשר יגידו לך ופליג רמב"ן דוקא מצוה ששרשה דאורייתא וחכמים הוסיפו סייג כגון בשר עוף בחלב האי אסמכוהו על לא תסור אבל חנוכה ומגילה משאל אביך נפקא. ושוב כתב דבהא פליגי בשמעתין רב אויא ור' נחמי'. והקשה מגילת אסתר א"כ מנ"ל לרמב"ן דהלכה כר' נחמי' דלמא כר' אויא ע"ש. ולפע"ד אפי' יהיבנא לרמב"ן דמצוה שאין לה שרש מן התורה לא אסמכוהו אלא תסור מ"מ מגילה וחנוכה והלל שרשם בקדש מן התורה כמשאחז"ל פ"ק דמגילה ופ"ב דעירובין משיעבוד לגאולה אומר שירה ממות לחיים לא כ"ש ומחוייבים מן התורה לעשות שום זכרון לכל נס מק"ו דיציאת מצרים אלא שמסרן לחכמים מה יתקנו אם להדליק נרות או לשלוח מנות וכדומה וא"כ הני מצות דרבנן שרשם דאורייתא טפי מבשר עוף בחלב ואסמכוהו אלא תסור. והנה פליגי פוסקים ברואה נר חנוכה אי מוטל על הגוף לראות נ"ח בזמנו ולברך או אינה מוטלת על הגוף אלא אי רואה מברך על הנס אבל אין חיוב על הגוף עמג"א רסי' תרמ"ג ותלי' בשני תי' תוס' סוכה מ"ו ע"א דלתי' קמא החיוב על הגוף מה שלא נמצא כן בשום מצוה שבתורה ורק הכא משום חבוב הנס הטילו מצוה חדשה על הגוף לראות. ומג"א לא הבין כן בתוס' והנלע"ד כתבתי:

והנה מצוה כזו שהוסיפו להטיל על הגוף זהו מצוה מחודשת לגמרי דא"א למילף בק"ו מיציאת מצרים דהתם גופי' לא הטיל חיוב לראות המצוה והוא מחודש לגמרי והאי בודאי לא נפקא מלא תסור אלא משאל אביך. והשתא הא נ"מ לדינא דלרב אויא י"ל מצוה מוטל על הגוף לראות נר חנוכה והא דלא מברך הרואה אקב"ו לראות משום דלא שייך וציונו אלא אאותן דאסמכוהו על לא תסור והיינו חנוכה עצמה אבל הרואה שהוא מחודש לגמרי אע"ג דנפקא עכ"פ משאל אביך מ"מ וציונו לא שייך. אבל ר' נחמי' סבר אפי' מצוה דנפקא לן משאל אביך ואין לה שרש בדאורייתא מ"מ מברכים ושייך וציונו וא"כ הא דלא מברכי' על הראי' וצונו ע"כ משום שאין המצוה מוטלת על הגוף כאינך פוסקים וק"ל:

רב נחמי' אמר שאל אביך ויגדך דס"ל לא שייך אשר קדשנו במצותיו וצונו על לאו דלא תסור. דלאו הוא שלילות ואזהרה ולא צווי ולא שייך וצונו ע"כ מייתי דבלא לאו דלא תסור איכא נמי עשה דשאל אביך ועמ"ש ר"ן כתובות אנוסח הברכה אשר קב"ו על העריות וה"נ דכותי' אבל פשיטא שלא יחלוק על לאו דלא תסור. והנה כל זה בדיני דרבנן אבל במנהגי ישראל אותן שנוהגים לברך איכא מ"ע ולאו דדברי קבלה שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך והארכתי בזה בתשו' א' ובסתירת הרא"ש סוף מס' יומא בברכת להדליק נר יוה"כ ובברכת טבילת עיה"כ ואין כאן מקומו ועי' רמב"ן בהשגתו לס' המצות סוף שרש א':

כי היכא דלא לזלזלו בי'. עיין כיוצא בזה במג"א רסי' קפ"ד בשם מהר"ש חיואן ונ"ל הא דלא חשו ללא תשא משום דלא לזלזלו היינו כמ"ש רמב"ם בשרשים הנ"ל ובהל' ממרים דכל מצות דרבנן המה ממש דאורייתא והאוכל חלב דרבנן אע"ג שאינו חייב כרת אבל עובר על לאו ועשה דאורייתא והא דספיקא לקולא ושארי קולות היינו מתנאי שחכמים התנו כך אבל אי לא הי' רוצים לוותר הי' דאורייתא ממש כן העלה תשב"ץ בס' זוהר הרקיע ומהרי"ט ומגילת אסתר הנ"ל וא"כ היכא דחשו דלא לזלזלו לא וויתרו והוה דאורייתא ממש וק"ל:

מה שפי' רש"י ד"ה ובעי ברכה קדוש היום לא בעי למימר וצונו דברכת לולב ומצה ומרור ועוד מרור אפי' ביו"ט ראשון בזה"ז דרבנן. י"ל משום שאינו אומר לאכול מרור כמו להדליק אלא על אכילת מרור דעלמא. ולשמוע קול שופר בר"ה י"ל כמ"ש תוס' במס' סוכה מ"ד ע"ב דיומא אריכתא הוא אך מקידוש היום קשי' לי' וכמ"ש תוס' שם ע"ש היטב:

רוב עמי הארץ מעשרין הן. כן הוא סוף פ' המביא בביצה בהכרח מברייתא בלי שום חולק. וע"ש בשיטה מקובצת דאפי' קודם שנגמרה מלאכתו מעשרים רוב ע"ה והכי ס"ל לאביי ורבא תרווייהו פ"ב דכתובות כ"ד ע"א. ואמנם לעיל פ"ק דשבת י"ג ע"א נזהר רש"י ד"ה מעשרי' הן ולא גזרי' גזירה לגזירה עכ"ל ר"ל אבל אביי לשיטתו בשבת י"א ע"ב ובתוס' ד"ה אמר אביי וכו' ע"ש הכונה כיון דהוצאה מלאכה גרועה וקיל משו"ה גזרי' אפי' גזירה לגזירה וא"כ ה"נ הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין וקיל משו"ה גזרינן גזירה לגזירה ורבא לטעמי' דאפ"ה לא גזרינן והיינו טעמא נמי דס"ל לאביי בכתובות נ"ו ע"ב בספק לא עשו חיזוק דאי ס"ד עשו חיזוק אפי' בספק א"כ בדמאי דהוה ספק קל ה"ל למיעבד חיזוק טפי. ובגיטין ס"א ע"א משמע מתוס' דאביי אע"ג דמחמיר וגזר אפי' גזירה לגזירה מ"מ לא העמידו דבריהם במקום דרכי שלום ורבא אע"ג דלא גזר גזירה לגזירה מ"מ העמידו דבריהם אפי' במקום דרכי שלום וכן משמע מלשון תוס' כתובות כ"ד ע"א הנ"ל ע"ש ותבין כוונתם. אך לשון רש"י בגיטין משמע דרבא ס"ל שספק דמאי הוה כמחצה על מחצה והוא תמוה. ונלע"ד דס"ל לרש"י אליבא דרבא נהי דהקונה מע"ה נימא כל דפריש מרובא פריש מ"מ אשת חבר הטוחנת ובוררת בתוך ביתה ה"ל קבוע וכמע"מ דמי. וצ"ל אביי ס"ל כיון שאין כאן מיעוט ע"ה שאינו מעשר בפנינו לא שייך קבוע ופלוגתת הפוסקים הוא עיין ברמ"א יו"ד סי' קי"ד סוף סעיף י' ועט"ז או"ח סי' תר"ה ס"ד ועיין מג"א סי' ל"ב ס"ק ס"ו:

וגם סוגיא דשמעתין אהא סובב מעיקרא דרוב ע"ה מעשרים הם דאלת"ה ק' מעיקרא מאי קסבר מ"ש דמאי מיו"ט ב' של גליות. אע"כ הוה ס"ל בשלמא ב' יו"ט הם ספיקא דאורייתא שייך וצונו אבל דמאי שרוב ע"ה מעשרים הם ועיקרו מחודש מדרבנן אין לומר וצונו. אבל השתא דאחנוכה שייך וצונו קשיא מדמאי. ואתי אביי וחדית לן אדרבא בהיפוך אספק לא מברכינן וכמ"ש רמב"ם ואמצוה מחודשת מדרבנן מברכינן. ודמאי אלו עשאוהו כודאי אה"נ דהוה מברכין אלא הם חדשו שלא ניזל בתר רוב ויהי' כמו ספק וא"כ א"א לברך שהרי על ספק אין מברכין. וזה מדוקדק בלשון אביי ספק דדבריהם וביותר בלשון רמב"ם פ"ג מחנוכה ספק שע"י דבריהם בא לו והיינו כנ"ל. אך השתא דאמרינן דאין מברכין על הספיקא נתעורר הק' מיו"ט ב' והוצרך לומר דלא לזלזלו בי'. פי' והא דיתובי יתבי' בסוכה לא מברכי' היינו משום דלא לזלזלו בשמיני עצרת דאורייתא:

אמנם כל זה לאביי והכי פסק רמב"ם פ"ג מחנוכה וכ' ה"ה דס"ל רבא לא פליג אאביי דאין מברכין מספק כדמוכח מספק קרא ק"ש למ"ד ק"ש דרבנן. ואמנם דעת הראב"ד דוקא ספק ק"ש דגוף המצוה דרבנן אבל כל שספק דאורייתא וצריך לעשות המצוה הוה הברכה ודאי ולא ספק. ונ"ל דס"ל לרמב"ם דעכ"פ המברך מספק להפריש תרומה וכדומה ה"ל דובר שקרים שאם קמי' שמיא גלי' שכבר הפריש אינו מצוה להפריש עוד. אך מצוה יש כאן שצונו הש"י לחוש לספיקא ולזה צריך נוסחא אחרת אקב"ו לחוש לספיקא ולא נמנו חז"ל לקבוע ברכה זו ומכ"ש קידוש ביו"ט ב' לומר יום חג פלוני הזה והוא שקר לולי משום זלזול וע"ד שכתבתי לעיל כיון שאחז"ל שיהי' זה היום האחרון פסח הרי הוא פסח מן התורה בלאו ועשה ממש אלא שהם וויתרו והקילו והכא משום זלזול לא וויתרו ולא ה"ל למיחש לשקרים דהוה שפיר יום חג המצות הזה. אבל זולת זה לא שייך לברך ומודה רבא בכל זה. אך רבא בא לחדש טעם אמאי באמת לא קבעו ברכה אהפרשת דמאי שהוא דבר קבוע נהי שלא עשאו אלא כספיקא וכמש"ל ואין מברכים וצונו להפריש מעשר. עכ"פ ה"ל לתקן נוסחא אחרת ומש"ה אמר רבא משום רוב ע"ה מעשרין הן משו"ה לא ראו לתקן על זה שום ברכה ומטעם שכ' ה"ה שם ולעולם גם לרבא אין מברכים על הספיקא:

אלא שבתשובתו לחכמי לוניל דמייתי כ"מ פ"ב ממילה כ' רמב"ם להדיא דרבא הוה קשי' לי' משני י"ט ע"ש משמע דס"ל לרבא מברכין על הספק. וי"ל בשום לב כיון דאין מברכין על ספק מילה וכדומה וא"כ ה"ה מי שנסתפק לו אם היום יו"ט יעשה כל מצותיו בלי ברכה וא"כ אבותינו כשהי' מסתפקים בי"ט ב' לא יברכו ואין כאן שום זלזול מה לי ספק יו"ט או ספק מילה וא"כ השתא דבקיאינן ויומא קמא עיקור והשני משום מנהג שמא יחזור לקלקולו. והנה אבותינו לא ברכו ואם ח"ו יחזור לקלקולו נמי לא יברכו ואיך נברך עתה. אע"כ צ"ל נהי לא נמנו חז"ל לתקן ברכה על מקרה ספק שיארע לאדם כגון שנולד לו אנדרוגינס וכדומה וכל אדם חש לעצמו להחמיר בספק מצוה ולהקל בספק ברכה. מ"מ בספק הקבוע לעולם כגון ב' י"ט בימיהם נמנו חכמים כאלו הם צוו על הספק לשבות ב' הימים ולברך עליהם ומשום כן גם בזה"ז מברכים ביו"ט שני משום מנהג אבותינו דלא לזלזולי בי' כן צ"ל. ולפ"ז צריך לדחוק בדמאי נמי הוה כדבר קבוע בכל יום ויום וצריך לדחוק שאני יו"ט שקבוע מזמן לזמן לכל אדם משא"כ דמאי אפשר שלעולם לא יקנה שום חבר תבואה מע"ה כן צריך לדחוק. ולהשמר מזה הדוחק חידש רבא שאני ספיקא של דמאי מספיקו של ב' י"ט בזמן אבותינו דהתם הוה ספק גמור נמנו עליו וציוו לברך וממילא מברכים עתה ביו"ט ב' דלא לזלזל בי'. אבל דמאי רוב ע"ה מעשרים הם לא תקנו ברכה עליו ולעולם רבא מודה לאביי. והיינו דדקדוק רמב"ם בפ"ג מחנוכה כ' דיו"ט שני משום דלא ליתי לזלזולי ובתשוב' לחכמי לוניל לא כ' דרבא בא לתרץ יו"ט ב' דהרי רבא מודה דלא ליתי לזלזולי אך כ' רבא בא לתרץ הק' מב' י"ט. ר"ל מאבותינו שהי' שניהם בספק דאורייתא והוה כמילת אנדרוגינס ואפ"ה קבעו ברכה מפני שהוא ענין קבוע ומ"ט לא תקנו. כן בדמאי ע"כ תי' רוב ע"ה מעשרים הן וא"ש הכל בעזה"י. והשתא א"ש נמי דלמאי קיי"ל ספק קרא ק"ש חוזר וקורא עם כל ברכותי' היינו משום דק"ש דאורייתא ומספק חוזר ואין ברכת ק"ש לא וצונו ולא יום פלוני הזה ולא מיחזי כשקר. בזה רמב"ם מודה לסברת הראב"ד כיון שעושין המצוה מספק ראוי לברך ג"כ. זהו הנלע"ד נכון בעה"י יותר מכל מה שראיתי בו:

לעולם משום חשדא דבני מתא העתיק מגליון מ"א שלי בהל' שבת סי' רמ"ד סק"ו וז"ל על הגליון בנב"י קמא סי' י"ב כ' הטעם דהקילו בשביעית משום שהיא דרבנן וצ"ע אמירה לנכרי נמי דרבנן ושבות שלא ע"י מעשה וקיל משבות שע"י מעשה בשביעית אבל האמת כי אינו דומה דהתם גם האורח יחשוב בנפשו כיון שעושה בעירו בפרהסי' אי לאו דמפורסם לבני עירו שיש לו בית השלחי' לא הוה עביד שדבר זה ידוע לבני העיר כמ"ש תוס' שם אבל הכא מיירי שדר בין הנכרים האורח יחשדוהו דהרי אינו ירא מבני עירו שהם נכרים עכ"ל שם על הגליון. ולפ"ז ל"צ למה שנדחק מג"א סי' תרע"א דאורחים בלילה לא שכיחי בשוקי בראי:

כי היכא דבהאי פתחא לא אדליק וכו' טעם חשדא זו משום דרוב ישראל המה מהמהדרים שמדליקים נר לכל א' וא' ומידי דלא שכיחא שלא יהי' בבית כ"א איש א' וכיון שיש כאן ב' מדליקים בבית ויש לו ב' פתחים טוב הי' לו להדליק בכל פתח נר א' ומדלא אדליק בהאי שמע מיניה דעכ"פ אינינו מהמהדרים וחס על ממונו איכא למיחשדא שמא באידך נמי לא אדליק כן מצאתי כמדומה לי בחי' מהרי"ט ולא צריך למה שנדחק מג"א סי' תרע"א ס"ק י"ב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף