אילת השחר/שבת/ז/א
קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה ואפי' כור ואפי' כוריים הזורק לתוכו חייב מ"ט מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין וכו'. והנה משמע ברש"י דהחידוש של עולא הוא דיותר מבית סאתיים מקרי רה"י מדאורייתא אע"פ שאין בו דיורין. וצ"ב דהא חריץ עמוק י' וגדר גבוה עשרה ורחב ד' טפחים הוי רה"י כדמייתי לעיל (דף ו' ע"א) ואע"פ שאין בדבר שרחב ד' דיורין, ולא חזי לדירה, מ"מ הוי רה"י דאורייתא ומאי קמ"ל עולא דקרפף יותר מבית סאתיים הוי רה"י מדאורייתא.
וגם לשון הגמ' עולא מ"ט לא אמר "כשמעתיה" צ"ב דלכאורה אי"ז חידוש של עולא אלא הכל מודים בזה.
ולומר דמחמת שהמקום גדול אין ניכרין בו המחיצות אי"ז סברא דאורייתא דמ"ש ממקום מוקף לדירה דהוי רה"י אע"פ שהוא רחב הרבה. ואפילו למש"כ הראשונים בעירובין דף כ"ב ע"ב דרוחב גדול מאוד שאין נראין המחיצות לעומד בתוכה לא הוי רה"י, היינו דוקא רוחב גדול מאוד ולא בדבר שגדול רק ביותר מסאתיים [אמנם יעוי' בריטב"א שם].
שם. בגליון הש"ס הק' מכאן על רש"י דף פ' ע"א דמשמע מדבריו דאין לו דין רה"י ולכן רק קרפף יותר מסאתיים שהוקף לדירה מפסיק, משא"כ כשלא הוקף לדירה אינו מפסיק כמו שאומר שם ר' יוסי להיות דינו כמפסיק בין שתי רשויות הרבים אלא דין רה"ר אחד להם, והמוציא חצי שיעור לרה"ר זה וכן חצי שיעור לרה"ר השני חייב, דלא מחלקין את הרה"ר בזה, כיון שאין לו דין רה"י שמפסיק, ותמה דהא כאן מבואר דלהקרפף יש דין רה"י.
ויש לומר דהא דחידש ר' יוסי דאם יש מחלק לרה"ר אינו מצטרף חצי שיעור כאן וחצי שיעור לרה"ר השני, הא אין לו פסוק גם לא נזכר דקיבל הללמ"ס, וע"כ דהוציא זה מסברא דנפשי', ואם זה פסוק או הלכה דמפסיק רה"י בודאי צריך העיקר שיהי' לו דין רה"י, אבל מסברא הא אין כלל לחדש שתלוי אם מפסיק מה שזה דין רה"י או לא אלא מה שנראה בעיני האנשים הפסק, ולכן ס"ל דמה שנראה יותר מפסיק הוא הקובע לחלק הרשות.
והיות וקרפף יותר מסאתים שלא הוקף לדירה נראה כמפסיק את הרשות בעיני האנשים, אין דין מפסיק עליו, ולא חשוב מה שבדין תורה דין רה"י עליו, דאם בכל זאת בעיני האנשים נראה כרשות אחד אז לא מפסיק אפי' מה שדין רה"י ממש עליו כל שאינו נראה בעיני בני אדם שמחלק את הרה"ר אינו חייב אם הוציא לחלק א' וכן בחלק הב' דכיון דבעיני אנשים אינו נראה כ"כ מחלק לשני רשויות.
לכן בקעה וכן קרפף שלא הוקף לדירה דלא נראה דחולק את הרה"ר כיון דלא דיירי ביה אז לא סגי לחלק את הרשות הרבים והוי כהוציא למקום רשות הרבים אחד, וכש"כ פיסלא דיותר נראה דאינו מפסיק דהוא דבר שלא כ"כ נראה שמחלק את הרשות הרבים.
והנה אביי ס"ל שם ובב"ב דף נ"ו דאפילו כרמלית מפסיק אבל לא פיסלא דזה מקום פטור ורבא סבר אפילו מקום פטור, וברשב"ם ב"ב שם כתב דכרמלית דאסור מדרבנן מחלק אבל לא מקום פטור דמותר לגמרי, וכבר נתקשה שם בקובץ שיעורים (אות רמ"ז) דהא מן התורה אין חילוק בין מקום פטור לכרמלית, ומה שמשמע מדבריו דמדרבנן חילקו ראי' שגם התורה חילקה קשה.
ולהאמור בזה פליגי אמוראי מה מסתבר שזה מחלק, ולכן מדאסרו כרמלית ולא מקום פטור הרי דהבינו חכמים דלבני אדם זה יותר חשוב, וממילא מסתבר יותר להיות מחלק ממקום פטור.
לכן כתב הרשב"ם דפיסלא דזה מקום דמותר הרי דחכמים הבינו דלא חשוב זה בעיני בני אדם להחשיבו, לכן גם אינו מחלק את הרשות אלא דבטל לכל רשות שעל ידו, כמו סברא דס"ל לרש"י דגם קרפף יותר מבית סאתיים אף שדין רה"י עליו מ"מ אינו נראה מחלק ואינו מפסיק, אע"ג דלגבי דין תורה חייב הזורק לתוכו דדינו כרה"י לר' יוחנן.
איצטבא שלפני העמודים נידון ככרמלית. עי' ברשב"א שכתב דע"כ באינן גבוהין שלשה מיירי ומפני שהיא לפני העמודים אינה נוחה לידרס והלכך פסקא מתורת רה"ר, אבל אי מיירי בגבוהה ג' פשיטא ומאי קמ"ל ר' יוחנן הא בהדיא קתני בברייתא דהאסטוונית הוי כרמלית.
ויל"ע אם יש להם רשות לעשות את האיצטבאות שם, דאם אין להם רשות לעשותן מ"ט לא הוי רה"ר הרי יכולים הרבים ליטלן משם.
לא נצרכא אלא לקרן זוית הסמוכה לרה"ר. ופרש"י שכנס ביתו לתוכו והניח מקרקעו לרה"ר, וצ"ל דמיירי בקרן זוית שבתחילת הרה"ר דנמצא שאין למקום זה ג' מחיצות דאל"ה הוי ליה רה"י מחמת המחיצות [ועי' חזו"א סי' ק"ז סק"ט דס"ל דבכה"ג שהיה בסוף הבתים הוי רה"ר, וכתב כמה סברות ליישב מ"ט לא הוי רה"ר הכא כיון דאיכא ג' מחיצות ע"ש].
ובפי' הב' כתב רש"י דהיה בית בולט לרה"ר דזוית הבית מעכבת את הרבים מליכנס בהדיא בתוך כניסה של זוית האחרת, ולפי"ז לכאורה כל אורך הרשות הרבים שכנגד הזוית הבולטת לא הוי רה"ר כיון דלא מסתגי להו לילך ביושר וא"כ נתמעט הרה"ר מט"ז אמה.
אמר ר"ח לבינה זקופה וזרק וטח בפניה חייב על גבה פטור. ופרש"י דעל גבה פטור משום דגבוהה ג' ולא דרסי בה רבים דהוי מקום לעצמה. וצריך לומר דשאני מכלים שכתב רש"י לקמן (דף ח' ע"א) דאין כרמלית בכלים דלא גזור רבנן לבטולי מתורת כלים, אבל לבינה אינה כלי ושפיר בטלה להיות כרמלית.
אבל היזמי והיגי וכו'. יש לדון אם גם בקוץ אחד או דוקא בכמה קוצים נמנעים מללכת עליהם, והנה כשהולכים בלא מנעלים אפי' בקוץ אחד נמנעים מללכת שם, אבל כשיש מנעלים לא נמנעים מללכת על קוץ אחד. [ולפי"ז ביוהכ"פ שהולכים בלא מנעלים יהא קוץ אחד מקום פטור, אך אפשר שאין דנים על יום אחד, אלא על כלל הימים, גם מסתבר שבמקום שיש גוים והם לובשים מנעלים ודורסים על הקוץ, הרי הם עושים את המקום לרה"ר, אבל במקום שאין גוים אולי דנים ע"פ מנהג ישראל באותו יום, וצ"ע].
אבל היזמי והיגי אע"ג דלא גביהי שלשה, הואיל ולא דרסי בה רבים. והקשה הרשב"א מ"ש מהמוציא פירות ברשות הרבים למטה מג' בידו דחייב הואיל וכל סמוך לקרקע פחות מג' כקרקע דמי אע"פ שיד לא דרסי בה רבים. וכתב שלא אמרו כן אלא בדברים שדרך העולם להניחם ולהשליכם ברה"ר כגון היזמי והיגי וכיוצא באלו שהן מושלכין ברה"ר ואינן עומדים להסתלק, והלכך כיון שמונעין את הרבים מלדרוס שם אין שֵם רשות הרבים באותו מקום, שאין דין רה"ר אלא מקום המוכן לדריסת רבים, אבל יד או כלי שאינן עשויין להתעכב שם אלא לשעה, אין חולקין רשות לעצמן אלא עומדין הן ברשות ובטלין לגבי הרשות.
ויל"ע בכונת הרשב"א אי מיירי שאין דעת הזורק לסלקן משם אבל יבואו אחרים ויתקנו הדרך ויסלקו את ההיזמי והיגי משם, ומ"מ כיון שהניחם שם על דעת שהוא לא יסלקם סגי. או דלמא כונתו שאין עומדין להסתלק משם כלל ונשארים מונחין כך, ופשוט דדוקא כשישארו שם דאי מיירי שיש ממונים לסלק את האשפה משם, למה יועיל מה שדעת הזורק להשאירם שם הא מ"מ הם עתידים להתפנות ומ"ט מפקעי לה משם רה"ר. אך מאידך הוא דבר תמוה קצת שהרבים יניחו קוצים להישאר ברה"ר לעולם.
והנה מקום ההיזמי והיגי אינו ממעט משיעור ט"ז אמה ברה"ר, אע"ג דמקום זה אין שם רשות עליו [וכמו מקום העמודים לשיטת הרשב"א דלא ממעט, אמנם שיטת התוס' בעירובין דף ו' ע"ב, דבין העמודים מצטרף לרה"ר רק אם יש רוחב ט"ז אמה, לפניהם בתחילת הדרך, כמו שיבואר בתוס' כאן ד"ה אבל].
וחייא בר רב אמר אפילו היזמי והיגי אבל צואה לא. ופרש"י דהיזמי והיגי דרסי עליה בסנדליהון, וצריך טעם מ"ט פליגי אביי ורבא עליה הא מסתמא לא פליגי במציאות אם דרסו עליהם בסנדליהון, וא"כ מ"ט ס"ל דלא הוי רה"ר, וכי ס"ל דבעינן שילכו אפילו יחף ואז דינו כרה"ר.
ורב אשי אמר אפי' צואה. ובפשוטו גם רב אשי מודה דלא דרסי אינשי על צואה אלא דפליג על כל דין זה וס"ל דכל פחות מג' בטל לרה"ר אפי' כשלא דרסי ביה רבים, דלא מסתבר לומר דס"ל דדרסי אינשי על צואה, וכן כתב הרשב"א בעבודת הקודש (שער ג' סי' א'), וכ"ה במאירי.
ויש לעיין אם יש שטח גדול שיש בו צואה מה דינו. והמרדכי בפ' הזורק אות שע"ז כתב דהדין של ר' אשי הוא רק היכא דמיפסע פסעי ע"ז, ולא אם הצואה בתוך חפירה שלא פוסעים ע"ז, ומשמע כוונתו דדורסים ע"ז ומה שבתוך חפירה לא שייך לדרוס ולכן לא הוי רה"ר. ועי' בפמ"ג יו"ד סי' א' (בש"ד ס"ק כ"א) דבהגה"ה שם הביא דרב אשי ס"ל דדרסי אינשי בצואה.
אמנם יל"ע למה צריך שיהיו דרסי ביה רבים ברגליהם הא מ"מ היושבים בעגלות עוברין על זה ומ"ט לא ליהוי רה"ר על ידיהם. [ובבית אפרים נקט דאנשים היושבים בעגלות שגבוהין י' ורחבים ד' אין מצטרפין למנין ששים ריבוא לעשות רה"ר, ולפי דבריו מובן דה"ה דלא קובעים שם רה"ר ע"י דריסתם].
אבל צואה לא. יל"ע אם פרי וירק רקוב הוא בכלל צואה, דאף ע"ז אין אנשים דורכים, מיהו ע"ג אוכלין אע"ג שאין דורסין עליהן אין זה מבטל שם רה"ר, כיון שרק מצד הדין אין דורסין עליהן, והרי גוים דורסים עליהם. ויש להסתפק בדבר שלא דורסים עליו מפני הסכנה שיפלו וישברו עצם, כגון על קליפות, אם יהא מקום פטור.
אילימא דאין רשות היחיד למעלה מי' והאמר רב חסדא נעץ קנה וכו'. יש להעיר לפמ"ש רש"י בד"ה חייב הטעם דאין רה"ר למעלה מי' משום דאין רבים משתמשין שם, א"כ התינח ברה"ר דתליא בהילוך ושימוש רבים, אבל רשות היחיד הרי אינו תלוי בשימוש כלל אלא בהיקף מחיצות, ומאי סלקא דעתך שלא יהא דין רה"י למעלה מי' [והעירו מתוס' לעיל דף ד' ע"א בד"ה והא בעינן דהטעם דבעינן מקום ד' משום דאין רגילות להניח החפץ בפחות מד', הרי דצריך מקום שרגילות להשתמש].
רש"י ד"ה כדעולא. כגון שיש פתחים במחיצותיה ונכנסין בזו ויוצאין בזו. משמע דדוקא כשיש לה ב' פתחים הוי רה"ר אבל פתח אחד לא סגי אפי' שיכולין להכנס ולסבב בתוכה ולחזור, וצ"ל משום דאין דרך בני אדם ליכנס בה אלא כשעושין בה קפנדריא.
רש"י ד"ה לא מסתגי. שהיו עמודים הרבה באורך ורוחב זה שלא כנגד זה. משמע דדוקא כשאין לו אפשרות ללכת ביושר אבל אם היה רוחב כמה אמות ביניהם שיכול ללכת שם ביושר הוי שפיר רה"ר.
רש"י ד"ה לבינה. ואין לעביה שיעור יש מהן עבות ויש מהן דקות. צ"ב למה הוסיף רש"י את זה, וכי מה זה נוגע לכאן.
רש"י ד"ה חייב. ואי למעלה מי' הוא דלא שלטי ביה רבים הוי אוירא בעלמא מקום פטור. משמע מרש"י שבא ליתן טעם למה למעלה מי' מקום פטור הוא, ולזה פירש דלמעלה מי' לא שלטי ביה רבים. וצ"ב מ"ט לא שלטי ביה רבים הא סתם אדם גבוה הרבה יותר מי' טפחים ושפיר משתמש למעלה מי'. ואי ס"ל לרש"י דצריך שיהיו מכתפין שם א"כ למעלה מט' משהו ג"כ אין מכתפין כמבואר ברש"י (דף ח' ע"א) וליהוי מקום פטור מגובה ט' ומשהו.
תוד"ה אבל. אע"פ שאין בין עמוד לעמוד ט"ז אמות הוי רה"ר כיון שבני רה"ר בוקעין בו וחוץ לבין עמודים רחב ששה עשר אמה. יל"ע אם כונת תוס' דצריך שיהא ט"ז אמה חוץ ממקום העמודים או שמצטרפין גם מקום העמודים. ובגהש"ס ציין לעי' בתוס' עירובין (דף ו' ע"ב) שהוכיחו מכאן דרה"ר המתקצר באמצעו לפחות מט"ז אמה חשיב כולו רה"ר, ולפי"ז כונת תוס' כאן דבמקום שבין העמודים אין ט"ז אמה אלא מה שיש ט"ז אמה לפני מקום העמודים ואחריהם סגי כדי שמקום בין העמודים יצטרף ג"כ לרה"ר.
תוד"ה וטח בפניה. דכיון שנדבק בפני הכותל שהוא רוחב ד' על ד' חשוב כמונח עליו. יל"ע בכותל שהיה עשוי מקנים של שתי או אפי' שתי וערב בפחות מג' אי חשיב שיעור ד' על ד', דמהני לבוד שיהא חשוב מקום ד' על ד', או דילמא בעינן ד' על ד' ממש ולא מהני לזה לבוד.
ומסתברא דלא שייך בזה דין לבוד, דדין לבוד הוא הלכה במחיצות אבל שיעור מקום ד' על ד' אי"ז דין מחיצה ולא נאמר בזה דין לבוד, ולא יועיל כאן אפי' שתי וערב עד שתהא מחיצה מליאה.
בא"ד. וריב"א פי' דאף למעלה מג' לא בעי שיהא בפני הלבינה וכותל ד' על ד' דכיון שרואה את הקרקע חשיב כמונח ע"ג קרקע. יש להסתפק בכותל משופע וזרק דבילה למעלה בכותל שאין הדבילה רואה פני הקרקע אם בכה"ג הוי כמונח בארץ מי אמרינן דסגי ליה במה שזה כותל אחד וכותל זה אוירו רואה פני הקרקע או בעינן שתהא הדבילה רואה פני הקרקע בפועל וכל שאינה ממש באויר קרקע לא מהני.
בא"ד. וקשה לר"י דלעיל כי פריך אמתניתין דפשט ידו וכו' לוקי מתניתין במחזיק החפץ בענין זה שרואה פני הקרקע. והרשב"א כתב על זה דאינה קושיא דמשמע דמתני' מיירי בידו פשוטה, דאילו תפסם ממנו העני או שהיה תופס אותם בידו כדי שלא יפלו, א"כ כשתפסם וסגר ידו או שהיתה ידו סגורה ופשטה כדי ליתן לו את החפץ הא עביד מעשה וכענין נתינה או לקיחה היא, ורישא הא אמרינן בריש מכילתין דלא עביד מעשה ופטור ומותר קאמר. וכוונת הרשב"א דכיון דסוגר או פותח ידו נמצא דעביד מעשה ומ"ט מותר לגמרי דהא מסייע לעבירה. וצע"ק דהא במשנה כתוב פטור ולא כתוב מותר ודלמא באמת אה"נ אינו מותר.
ודבריו צ"ב דהנה בתוס' בב"מ דף ז' ע"א כתבו דאם נתן את הגט ליד האשה וקפצה ידה פסול דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע ולכן צריך לתחוב את הגט לתוך ידה, וא"כ יש לנו היכי תמצי שיוכל ליתן לתוך יד חבירו הקפוצה בלי שיעשה חבירו מעשה כלל, וכן יכול לתפוס מתוך יד חבירו בלי שיעשה חבירו מעשה, ומאי תמיהה היא כ"כ.
ובעצם קושית תוס' דלוקי בתופס בידו ורואה פני הקרקע, יל"ע מ"ט ליחשב הנחה דהא החלק שנמצא בידו אי"ז חשוב כמונח דהא אינה רואה פני הקרקע וממילא גם החלק השני אינו חשוב הנחה כיון שחציו אינו מונח. ובדבילה הדבוקה בכותל לא שייך לומר דחלק העליון אינו רואה פני הקרקע כיון שחלק התחתון של הדבילה מתחתיו, דהתם כל מקצת ומקצת ראוי לראות וכשנוריד את החלק התחתון יראה חלק העליון, והחלק שדבוק בכותל אינו מגרע דזה מקום ההנחה, אבל כשתופס את החפץ בידו הרי החלק שבידו אינו רואה פני הקרקע כלל, דתפוס מכל סביבותיו בידו.
אילימא דאי איכא מחיצה הוא דהוי כרמלית. צ"ב איך יתכן דמה שיש מחיצה זה סיבה לכרמלית, הרי מחיצה עשרה היא סיבה להיות רשות היחיד ולא כרמלית [וזו אינה קושית התוס', דגם אחרי תירוץ התוס' צ"ב למה בעינן ראוי למחיצות י'].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |