אילת השחר/קידושין/עט/ב
ושמואל דאמר כר' יעקב. בדרו"ח רעק"א בתשו' סוף ח"א המתחיל בענין א' שנרגש בו שהוא סריס, דהוא מחדש דהיכא דיש לתלות דתמיד הי' כן לכו"ע אזלינן בתר חזקה דהשתא, ולכאורה למה הגמ' קאמר דשמואל כר' יעקב, דהא גם לשמואל היכא דנוכל לומר דתמיד הי' כן אזלינן בתר השתא, וכיון דעכשיו הוא בריא יש לנו לתלות דהי' תמיד בריא ולא הי' בכלל שכי"מ, וגם צריך טעם למה לר' יעקב לא ניזל בתר השתא כיון דזה סברא מוסכמת. ועי' בתוס' הרא"ש כאן דמיירי דלא ידענו דהי' שכי"מ אחרי המתנה, דאל"כ לכו"ע נשאר ביד הנותן כמו בעובדא דבר שטיא דעתים חלים ועתים שוטה, ולכאורה לפי"ז גם בידוע שהי' שכי"מ לפני המתנה ג"כ נימא דהוי כבר שטיא, ורק בלא ידוע כלל שהי' שכי"מ דאז ס"ל כר' נתן דתלינן דהי' תמיד בריא, וא"כ קשה דבאופן זה הא כו"ע מודה דאזלינן בתר חזקה דהשתא, וע"כ צ"ל כמו שהעירוני לחלק דרק בסריס שהוא דבר שאם נתלה שהוא סריס חמה לא הי' שייך בו שינוי כלל, משא"כ היכא דאף אם נתלה דהוא כל הזמן כן, מ"מ זה דבר שהי' שייך בו שינוי במשך הזמן, ולכן כאן אף שהוא בריא מ"מ אינו כזה דבר שזה לא שייך בו שינוי, ולפי"ז יש לעיין עמש"כ בקהלות יעקב (סי' כ') דאם העדים ראו שאינו שו"פ אמרינן דתמיד לא הי' שו"פ כאן, ולהנ"ל במה שהוא כעת שו"פ, אין הכרח שלא הי' בינתיים שינויים ולא דמי לסריס חמה, ולפי"ז למאן דלית ליה חזקה דהשתא גם בזה א"א להעמיד אהשתא, וצ"ע.
והילכתא כוותי' דרב. כתבו התוס' דאע"ג דבכל דוכתי הלכה כרב באיסורי הוצרך לפסוק כאן הלכה כמותו משום דאיכא אמוראי דפסקי כשמואל, ובריטב"א כתב עוד תירוץ דנפק"מ נמי לענין הכסף, וכונתו דלרב הכסף שקיבל אביה ע"י קידושי צפרא חוזר להמקדש משא"כ לשמואל דהוי קידושי ספק נשאר הכסף להאב, וכמש"כ הגרעק"א {{ממ|בשו"ת תנינא סי' נ"ה דכיון דהוי תפיסה ברשות לכן זה שקיבל הכסף קידושין מקרי מוחזק. ולכאורה הא כל מה דהכסף יכול להיות של האב הוא רק כתוצאה מהדין שנחלקו לענין הקידושין דזה ענין איסור, ויקשה עדיין מה צריך לפסוק כרב, דכיון דלענין עצם הקידושין ודאי הלכה כרב ממילא הכסף יחזיר להמקדש, וצ"ל דמ"מ פלוגתייהו ג"כ באופן שעשתה אביה שליח לקדשה והרי היא בוגרת לפנינו, דלרב הכסף שייך לה, משא"כ לשמואל דהוי ספק אם היתה בוגרת אז או נערה דאז הכסף שייך להאב והוא מוחזק, ואע"ג דיש גם ספק דאולי בזמן שמינתה אותו שליח היתה נערה ואינה יכולה למנות את האב שליח על אחרי שתבגור, דנמצא ממנה שליח על דבר שלב"ל דמבואר בנזיר דף י"ב דא"א, מ"מ הא מידי ספיקא לא נפקא והמקדש לא יוכל להוציא כספו בחזרה דהא התפיס ברשות, ומה שנוגע להספק אם זה שייך להאב או להבת אז האב מוחזק, וכיון דאיכא נפקותא בממון לא מכח הספק באיסור אם חל הקידושין או לא, דהא אף אי הי' חל ודאי הקידושין ג"כ ספק למי שייך כסף הקידושין, לכן הי' מקום לומר דהלכה כשמואל, ומ"מ כיון דעיקר המחלוקת נאמרה לענין איסור לגבי חלות הקידושין לכך לא רצו התוס' לתרץ כן, והריטב"א בתירוץ השני ס"ל דמ"מ שייך כבר לדון בזה לכן הוצרך לפסוק הלכה כרב.
צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים. מבואר דלהביא ראי' שהוא בנו אינו צריך, משום דכיון דהיא אשתו תלינן דהם ממנו, והנה בקצוה"ח (סי' רע"ז) הקשה על הרמב"ם דפסק דנאמן על מי שלא הוחזק לבנו לומר שהוא בנו, דא"כ למה בההיא דכתובות דף כ"ה אינו נאמן להכשירו לתרומה, והוקשה לו כיון דנאמן לפוסלו למה לא יהא נאמן מכ"ש להכשירו. וצ"ע דלא הי' לו להביא ממרחק לחמו דהא כאן במשנה ע"כ איירי דידוע שהוא בנו, דהא לכל הפירושים אין שום פעם במשנה דצריך להביא ראי' שהם בניו ומ"מ אינו נאמן להאכילם בתרומה עפ"י דיבורו, דלר"ל כולי מתני' איירי רק לענין להאכילה בתרומה, ואין לומר דבאומר שהם מהאשה הזאת גרע, דכיון דאינו נאמן להכשירה אינו נאמן גם לבנים, חדא דא"כ למה צריך כרוכים אחריה, דיהי' סגי אם יביא ראי' עליה שהיא בדוקה, דלכל הפחות לגבי זה יהי' נאמן להכשירם ע"י אמירתו כיון דהאשה כבר בדוקה, וגם כמו שלפוסלו הוא נאמן אפילו הוא אומר שאשתו ממזרת אע"ג דעל האשה עצמה אינו נאמן לפוסלה, מ"מ נאמן שהבנים ממזרים מחמת שהיא ממזרת, וכן הוא נאמן לומר שהוא פסול שעי"ז הבנים פסולים כמבואר ביבמות דף מ"ז, אע"ג דלגבי עצמו הא אין לו נאמנות אמיתית אלא מחמת שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, א"כ ה"נ צריך להיות להכשיר הבן אפילו אם זה ע"י שהוא אומר שהאשה כשרה ועליה אינו נאמן להכשירה, ובפשטות המשנה משמע דצריך ראי' אפי' אם יאמר דהיא היתה בדוקה מד' אמהות לא נאמין לו כדי להכשירם לכהונה אפי' לגבי תרומה.
ובעיקר הדבר מאי דקשיא לי' להקצוה"ח יש לומר דהא כל הענין דבעי עדים לענין תרומה הא אינו מעיקר הדין, אלא כמש"כ הרא"ש בפ"ה דגיטין גבי דינים דע"א נאמן באיסורין, דלכן אינו נאמן כיון שיש שבח ריוח כהונה לו ולזרעו לדורותיו, והיינו דהוא מדרבנן שהחמירו, אלא דלענין יוחסין החמירו עוד יותר, א"כ כמו דהחמירו דאינו נאמן לומר על עצמו ה"נ לא האמינוהו אפילו בתורת יכיר.
תוד"ה מביא. דלא אמרינן שהאשה לקחה איש אחר וכו' אין צריך תו להביא ראי' שאותה אשה היתה מיוחסת דאין לחוש שלקח אשה אחרת. יש לעיין למ"ד לעיל ע"ו ע"ב דהא דצריך לבדוק ד' אמהות מיירי בקרא ערער, א"כ גם משנתינו מיירי בקרא ערער ולמה לא יצטרכו באמת להביא ראי' שזה אותה אשה, וכן ברישא שלא נביא ראי' שלא לקחה איש אחר, ועי' בר"ן סוף הסוגיא ובתוס' יו"ט .
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |