אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/עט

יום שלישי ט"ז חשון תשפ"ד - מסכת קידושין דף עט

הפרשת תרו"מ לאחר אכילת טבל

דקדוק התוספות רי"ד שלדעת רש"י מפריש תרומה על טבל שאכלו

בתוספתא בתרומות (פ"ד ה"ח) תניא: היה בודק את החבית להיות מפריש עליה והולך, ונמצאת של חומץ - עד שלשה ימים ודאי, מכאן ואילך ספק. ובקידושין (עט.) פירש רש"י: היה בודק את החבית, תמיד שלא תחמיץ, והניח אותה החבית להיות מפריש עליה והולך, כלומר, להיות סומך עליה בהפרשת תרומותיו. כשבא לשתות מאה לוגין טבל במקום אחר, אומר: הרי שני לוגין בחבית פלונית, תרומה על מאה לוגין הללו, וכן עושה תדיר, ואחר כך נמצאת של חומץ, ואין ידוע מאימתי החמיצה, וכל תרומה שסמך עליה משהחמיצה לא תיקן, דקסבר יין וחומץ שני מינין הן. ובביאור מה שאמרו בברייתא ש'מכאן ואילך [- אחר ג' ימים] ספק', פירש רש"י: והויא תרומה ליאסר לזרים ויחזור ויתרום, ע"כ.

ודקדק התוספות רי"ד מדברי רש"י, שמשמע מדבריו שאפילו אם כבר שתה, אם נמצא אחר כך שהחמיץ היין אזי מכאן ואילך יחזור ויתרום. ותמה התורי"ד מה שייך לחייבו לחזור ולתרום, הרי כבר שתה, ומאי דהוה הוה. ואפילו אם יתברר שהיתה החבית חומץ ודאי באותה שעה, אינו חייב עוד להפריש תרומה עליהן, כיון שאינם עוד בעין. ולכן מפרש התוספות רי"ד באופן אחר, שמדובר במוכר המוכר חביות טבל ללקוחות והפריש עליהן מחבית זו, ואחר כך נמצאת שהיא של חומץ – ועדיין החביות בעולם ביד הלקוחות, ולכן בספק יחזור ויתרום, כיון שהטבל עדיין בעין.

דעת התוי"ט שנחקלו רש"י והרמב"ם אם צריך להפריש על טבל שאכל

ובמשנה במסכת גיטין (לא.) תנן: המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות... מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. אם אבדו, הרי זה חושש מעת לעת דברי רבי אלעזר וכו'. ופירש רש"י: המניח פירות להיות מפריש עליהן וכו', סומך על אלו ואוכל טבלים אחרים שיש לו, ואומר: הרי תרומתן באותן פירות שהקציתי לכך, וכן עושה תמיד. ואם אבדו, הלך לבדקן ומצאן שאבדו. הרי זה חושש, לאותן טבלים שתיקן בהבטחתן של אלו, ואם לא אכלן צריך להפריש מהם, דשמא כשאמר הרי תרומתן בפירות שהקציתי כבר היו אבודין, ע"כ. וכן העתיק הרע"ב (פ"ג מ"ח).

והתוספות יום טוב דקדק מלשונם 'ואם לא אכלן צריך להפריש מהם' שמשמע שאילו כבר אכלם אין מחייבים אותו להפריש. מאידך דקדק התוי"ט מדברי הרמב"ם (תרומות פ"ה הכ"ו) שכתב בסתמא: המניח פירות להיות מפריש עליהן עד שיעשו תרומה, אע"פ שאין מפרישין לכתחילה אלא מן המוקף, אם הפריש הרי הן בחזקת קיימין. מצאן שאבדו הרי זה חושש לכל מה שתיקן שמא לא הפריש עליהן אלא אחר שאבדו, ולפיכך מפריש תרומה שניה, ע"כ. ומכך שלא התנה הרמב"ם שהפרשה שניה זו אינה אלא 'אם לא אכלן', דקדק התוי"ט שלדעת הרמב"ם אף שכבר אכלן מכל מקום חיים להפריש תרומות ומעשרות.

ובתוספות חדשים תמה שאם כבר אכלן אם כן מה שייך להפריש עליהם תרומות ומעשרות, הלא דין הוא שצריך שיהיה שיריים לתרומתו, וכאן הלא אין שיריים, ועל מה יחול שם התרומה. ובספר חלת לחם קיים דברי התוספות יום טוב באופן שנשאר עוד מותר ממה שנתמרח יחד עם מה שאכל, שהרי באופן זה יש שיריים. ויש לדון אם כוונת התוספות חדשים שכל החסרון הוא רק משום שצריך 'שיריים', או שדין שיריים הוא גילוי שחלות התרומה אינה חלה אלא ביחס לשיריים שהיא מתירה, וכל שאין השיריים בעולם אין שייך להחיל חלות תרומה. ולפי הנוסח הזה לכאורה לא יועיל מה שיש מותר ממה שנתמרח יחד, כי סוף סוף כלפי מה שאכל לא שייך להחיל שם תרומה, ויל"ע.

קושיית השער המלך והיד דוד בסתירת דברי רש"י בגיטין וקידושין

ולדברי התוספות יום טוב לכאורה סתרו דברי רש"י זה לזה, שבגיטין העמיד דוקא באופן שלא אכלן, ואילו בקידושין נקט שאפילו אחרי שכבר שתה חוזר ותורם, וכן הקשה השער המלך (תרומות פ"ה הכ"ד). ואמנם התוי"ט שם רצה להשוות דברי רש"י והרמב"ם באופן שלא יחלקו זה עם זה, שכל דברי רש"י הם לפי דעת רבי אלעזר הסובר שמקילים בחשש זה ואין חוששים אלא מעת לעת למפרע, ולכן נקט רש"י שרק אם לא נאכלו חוששים ומצריכים אותו להפריש. משא"כ הרמב"ם שפסק להלכה שלא כדעת רבי אלעזר (שם הכ"ו), וחייב למפרע על כל מה שתיקן, לדעתו יש לומר שחוששים כן אפילו באופן שכבר אכל.

עפ"ז כתבו השער המלך (שם) והיד דוד (קידושין שם) ליישב גם סתירת דברי רש"י בגיטין ובקידושין, שבקידושין לא הלך רש"י בדעת רבי אלעזר ולכן נקט כדעת הרמב"ם שאפילו אם אכלם יכול לתקן את הפירות למפרע אף אחר אכילתם.

החסרון בהפרשה אחר אכילה הוא 'שלא מן המוקף' ומעכב רק בתרומה גדולה

מהלך אחר בישוב סתירת דברי רש"י, העלה בהגהות אפריון שלמה על שער המלך (שם), וזאת על פי מה שרצה לבאר בשורש מחלוקת רש"י והרמב"ם אם מהני להפריש תרו"מ אחרי אכילת טבל לתקן מה שאכל למפרע. שכן בירושלמי משמע שדין 'מוקף' הוא דין דאורייתא, ולפי זה אם מפריש שלא מן המוקף הרי אפילו בדיעבד לא חלה הפרשתו. מעתה, הרמב"ם לשיטתו (שם פ"ג הי"ז) סובר שאין דין מוקף מעכב בדיעבד, ולכן פירש שתועיל הפרשה למפרע אף על מה שכבר אכל.

משא"כ רש"י סובר כדעת הירושלמי שמוקף הוא דין דאורייתא, ולכן בגיטין שם עוסק רש"י בטבל שלא הופרשה ממנו תרומה גדולה, פירש רש"י שעדיין לא נאכל, כי אילו נאכל כבר אי אפשר לתקנו כי כל הפרשה שיפריש עתה על מה שאכל תהיה 'שלא מן המוקף', שלדעת רש"י אפילו בדיעבד אינה הפרשה. מה שאין כן בקידושין מפרש רש"י שהברייתא עוסקת בטבל הטבול לתרומת מעשר ולא לתרומה גדולה, ובזה גם לדעת הירושלמי אין דין 'מוקף' אלא מדרבנן, ולכן מועילה הפרשה גם לדעת רש"י למפרע על מה שכבר שתה.

תמיהת הרש"ש מפסק הרמב"ם בדמאי להפריש אחר אכילה ואף שאין בו גזל השבט

בדומה לדעת הרמב"ם אליה ציין התוי"ט, מציין הרש"ש (על המשניות שם) למקום נוסף בו נראה כי דעת הרמב"ם שאף אחר אכילה יכול להפריש למפרע. וכך כותב המרב"ם בהלכות מעשר (פי"ב ה"א-ב): הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות, ושכח לעשרן ונכנסה שבת או יום טוב שאינו יכול לעשר, הרי זה שואלו, ואם אמר לו 'מעושרין הן' אוכל על פיו בשבת... אע"פ שהוא אוכל על פיו בשבת, הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת, עד שיעשר דמאי על הכל – על שאכל בשבת ועל הנשאר, שלא הקלו והאמינוהו אלא לצורך אותה שבת, ע"כ. הרי מבואר בפסק הרמב"ם שיש משמעות להפרשה אחר האכילה, שהרי כתב הרמב"ם ש'יעשר על הכל – על שאכל בשבת ועל הנשאר'. וכן הביא ראיה זו בשו"ת בית שלמה (מהדו"ח אה"ע ח"א סימן ה בהגהה מבן המחבר).

הרש"ש אף מוסיף שפסק זה מוקשה עוד יותר מפסק הרמב"ם שהביא התוי"ט, כי בעוד שלגבי תרומה בעלמא יש לומר שההפרשה הנעשית אחר האכילה היא משום 'גזל השבט', הרי לגבי דמאי אין לומר כן, כי כלפי 'גזל השבט' דנים בכל מקום בדמאי 'המוציא מחברו עליו הראיה'. ועל כרחך שההפרשה היא לעצם דין התרומות ומעשרות, וזה תמוה מה שייך להפריש אחר שכבר אכל הפירות.

מחלוקת הראשונים אם יש חיוב 'משתרשי ליה' בבעל הבית שאכל פירותיו טבלין

ובגמרא בחולין (קל:) תא שמע מנין לבעל הבית שאכל פירותיו טבלין, וכן לוי שאכל מעשרותיו טבלים, מנין שפטור מן התשלומין, תלמוד לומר "ולא יחללו בני ישראל אשר ירימו", אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך. ותמה הרש"ש שמברייתא זו מבואר לכאורה להדיא שאם אכל ולא הפריש אינו חוזר ומפריש.

ואמנם בסוגיא שם (קלא.) מבואר שאם אנסו בית המלך את גרנו מחמת חוב שיש לו, הרי הוא חייב לעשר, כיון "דקא משתרשי ליה". ופירש רש"י: התם לאו בהוצאה בדיינין תנן בה, אלא חיובא בעלמא כשאר חיובי מעשרות. חיובא ודאי איכא עליה, דהא משתרשי ליה, כלומר משתכר הוא בה שהרי הוא צריך לפרוע מעות, ע"כ. ומשמעות דברי רש"י שגם בעל הבית שאכל פירותיו טבלים מה ש'פטור מן התשלומים' היינו בהוצאת דיינים, אבל מכל מקום הרי הוא חייב משום 'משתרשי ליה'.

אבל דעת התוספות שם (ד"ה שאני) לחלק בין 'אנסו בית המלך גרנו' ל'אכלו', וכדבריהם משמע גם ברמב"ם שהעתיק את דין בעל הבית שאכל פירותיו טבלים כפשוטו, ולא חילק בדבר, משמע שלדעתם פטור לגמרי ואין לו אף חיוב של 'משתרשי ליה', ולשיטתם חזרה קושיית הרש"ש שמבואר להדיא שאי אפשר להפריש תרו"מ אחרי האכילה.

גם בישועות מלכו (תרומות פ"ה הכ"ד) חלק מכל וכל על דברי התוספות יום טוב, במה שנקט בדעת הרמב"ם שאף על מה שאכל צריך להפריש, וכן על דברי השער המלך שכתב בדעת רש"י שהאוכל טבל והפריש על מה שאכל נתקן הטבל למפרע. וראייתו מכח סוגיית הגמרא בחולין הנזכרת, ששם מפורש שבעל הבית שאכל פירותיו כשהן טבל אינו חייב לשלם. ולכאורה כיון שהוא מחוייב להפריש כדי לתקן את האיסור ממילא מחויב ליתן לכהן. ואין לומר שמחוייב להפריש אך אינו מחוייב ליתן לכהן, כי כיון שיש בידו תרומה שהפרישה, ודאי מחוייב לתנה לכהן.

ומכח קושיא זו הוא מסיק שכוונת רש"י שמאחר ובדין תרומה כלולים שתי מצוות א' מצות הפרשה ב' מצות נתינה לכהן. ודעת רש"י שאף שאחר שאכל טבל לא תועיל עוד מצות הפרשה, ואין לו תקנה. מכל מקום זה נכון רק ביחס למצוות ההפרשה, אך ביחס לדין הנתינה לכהן שהוא דין ממוני, הרי בידו לתקנו, ולכן מחוייב להפריש כדי ליתן לכהן ממונו. אמנם הרש"ש כבר העיר מכח דברי הרמב"ם שפסק כן גם לענין דמאי, ושם הרי אין שייך לחייבו מדין נתינה לכהן, שכלפיו אנו דנים ש'המוציא מחבירו עליו הראיה', וצ"ע.

קושיית השער המלך כיצד יתכנו מלקות על אכילת טבל הלא אין כאן אלא התראת ספק

ובשער המלך (תרומות פ"ה הכ"ד) הקשה על עיקר הבנת התוספות יום טוב בדעת הרמב"ם – שאפילו אם כבר אכל מחוייב להפריש – שאם כן כיצד יתכנו מלקות על אכילת טבל, לדעת הסובר (מכות טו:) שהתראת ספק לא שמה התראה, והרי כל התראה על אכילת טבל אינה אלא התראת ספק, שמא אחר אכילתו יתקן את מה שאכל ונמצא למפרע שאינו טבל.

עוד הביא השער המלך קושיית הבני דוד (תרומות פ"ה) מסוגיית הגמרא ביומא (פג.) שם מובאת מחלוקת תנאים במי שאחזו בולמוס שמאכילים אותו הקל הקל תחילה, ובאופן שיש לפנינו תרומה או טבל, לדעת תנא קמא מאכילים אותו טבל, ולדעת בן תימא מאכילים אותו תרומה כי טבל חמור מתרומה. ולכאורה מדוע לא נאכילו טבל גם לדעת בן תימא, ואין לחוש לאיסור טבל כיון שיפריש עליו אחר כך תרומה בימות החול. [וכתב השעה"מ שאפשר להעמיד באופן שהטבל הוא של בעלים שאינו לפנינו, ולא נוכל להפריש תרומה ממנו גם לאחר מכן].

עוד זאת מביא השער המלך פסק אחר של הרמב"ם שממנו נראה שאין להפריש תרו"מ על טבל שכבר נאכל, והוא מה שכתב הרמב"ם לגבי מוכר פירות לחבירו ונזכר שהם טבל (מעשר פ"ו ה"ז), וז"ל: המוכר פירות לחבירו ונזכר שהם טבל... אם ידוע שאין קיימים, שכבר אבדו או נאכלו, אין צריך לעשר, ע"כ. הרי להדיא מפורש בדברי הרמב"ם שכל שכבר נאכלו הפירות אינו מפריש עליהם, ואם כדברי התוי"ט ששייך תיקון לטבל גם אחרי אכילתו, מדוע לא יהיה מחוייב המוכר להפריש על הפירות שנאכלו על ידי הלוקח.

אמנם לפי דברי האפריון שלמה – שחילק בין הפרשת תרומה גדולה שאין להפרישה אלא מן המוקף להפרשת תרומת מעשר – סרו כל הקושיות, כי הרמב"ם לא חידש שמועילה הפרשה אחר אכילה אלא בתרומת מעשר, ואילו נידון הגמרא ביומא וכן אכילת טבל שאין בה התראת ספק נעמידם בטבל הטבול לתרומה גדולה שלא מועילה בו הפרשה אחר אכילה, כיון שאינו מן המוקף.

דעת היד דוד שתיקון הטבל לאחר אכילתו אינו מפקיע שם האיסור של אכילת טבל

וביד דוד כתב באופן אחר ליישב קושיות השער המלך, ולפי דעתו אין תיקון הפירות למפרע מועיל לבטל שם איסור ממעשה אכילת הטבל. כלומר, כיון שאדם זה אכל פירות בטבלם הרי ודאי שעשה איסור, ולכן לוקה על כך, ובמי שאכלו בולמוס דעת בן תימא שיאכל תרומה ולא טבל שהוא חמור ממנה. אלא שמכל מקום אם אכל מחייבים אותו להפריש תרומות ומעשרות ולתקן את הטבל.