שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/נה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר ב נה

תשובה נה
שאלה מהרב אבדק"ק קעמפנא.

מעשה פה קהלתינו שיצא קול שהר"ר מענדיל קידש בתולה גיטל בת כהר"ר הירש ליב בחופה וקידושין ונרות דולקות, והי' בשענקהויז, ועתה טוען הר"ר מענדיל, שאמרו לו אנשים לצנים שיש כאן אשה ממקום אחר שרוצית להנשא לו, וראה אותה מוכנת לנשואין והתרצה לה, אך לא ראה פניה והלך לחופה וקדשה בטבעת מתנה ע"מ להחזיר שהי' לו מהר"ר משה ששאל לו הטבעת תחת החופה בפני הכלה, והגיד תחת החופה שהוא מתנה ע"מ להחזיר, והי' שם הרבה עדים ואלו היה יודע שהוא בתולה לא היה מתרצה לזה, הבתולה טוענת שהוא היה שיכור, ורצתה להתלוצץ בו וכסתה ראשה, והלכתי עמו לחופה והוליכו אותו כנהוג, ולאחר החופה האבע מיט איהם געטאנצט, קידושין האבע איך ניכט גענימען, כי היה הכל לשחוק בעיני, תחת החופה לקח טבעת מר' משה הנ"ל אבער ניכט מקדש געוועזין:

ונתברר לפנינו שהאנשים רצו להתלוצץ בו והגידו לו שיש כאן אשה שרוצה להנשא לו, ואח"כ עשו מעשה לצנות הנ"ל, והוא חשב שהכל באמת ותמים, והנה מה שצורך לגוף הדין העידו עוד עדים לפנינו ב"ד הח"מ בתורת עדות כדת. א) העיד הר"ר ברוך בר"נ, שמעתי הנשואין מהר"ר מענדיל, הלכתי לראות, ראיתיו לבוש במלבושי שבת וכרות דולקות ושלחן ערוך ושמחה רבה. ב) העיד הר"ר יוחנן, ראיתי ה"ר מענדיל לבוש בקיטיל תחת החופה, ושמעתי שהגיד הרי מקודשת לי, הקדושין לא ראיתי כ"כ מרוב אנשים שהיו שמה רק ראיתי הולכים לחופה ושמעתי כנ"ל ונרות דולקות, ואחר החופה האנו מענדיל הנ"ל גיטאנצט עם הכלה הנ"ל, והיה שמה קול שמחה וששון, גם שתה מעכדיל יי"ש קודם החופה. ג) העיד הר"ר ליזר בר"א, מענדיל הלך לחופה בקיטל, והבתולה עמדה תחת החופה בעדעקט ככלה, והלכה ג' פעמים לסבב החתן כנהוג, ושמעתי שהגיד מענדיל הרי את מקודשת לי. הקדושין ממש מידו לידה, לא ראיתי ד) העיד הר"ר אברהם לאסקער הוליכו הר"ר מענדיל לחופה, וגם פרץ בעל כלי זמר האט הכלה בעזוכגען ובדעקט, ושמעתי שהגיד מענדיל הרי את מקודשת לי, ושיבר כלי זכוכית ככהוג, והיה קול שמחה וכרות דולקות, ושושבינים הוליכו הזוג לחדר מיוחד, רק אותם אנשים שהוליכו היו עמהם באותו חדר. ה) העיד הר"ר ליב בר"ב, מענדיל הלך ועמד תחת החופה בקיטל, והר"ר פרץ האנו הכלה בעזונגען אונד בעדעקט, הר"ר משה גבריאל האט איהם פאהר געזאגט הרי את ונקודשת והלוה לו נובעת תחת החופה לקדש כשהיה עומד שם עם הכלה, והכלה הושיטה האצבע, הטבעת אן טוהן לא ראיתי, והיו כרות דולקות וכו' כנ"ל. ו) העיד הר"ר סענדר וכאשר העידו העדים הנ"ל ששמע והר"ר מענדיל שאמר ה"א ווקודשת לי, אבל לא ראה הלבשת הטבעת לידה. ז) העיד פרץ הצוחק בכלי זמר איך האבע בעזוכגנן הכלה והלכו לחופה הוא בקיטל והיא בעדעקנו והכל היה כמו כל חופות, שיבר כלי זכוכית והיא הושיטה ידה לקדושין, וראיתי שקדשה כדת ואמר ה"א מקודשת לי, והלביש טבעת על ידה, וקודם החופה ראה אותה והר"ר נושה גבריאל שאל הטבעת לקדש תחת החופה. כ"ז באנו אנחנו הח"מ הב"ד עה"ח על גביות עדות הנ"ל וכו':

תשובה לפום רהיטא נראה לענ"ד להתיר, דיש לדון דאין ממש בכל העדים שלא ראו הנתינה ממש מידו לידה, זולת הר"ר פרץ שמעיד והוי רק עד אחד, ובזה בודאי פשוט, כיון דהיא מכחשת שלא קבלה קדושין, הוי ע"א בהכחשת בע"ד דאין חוששין לקדושין, ומ"ש מעכ"ת דיש כחוש לדעת המרדכי דלא בעינן ראיית הנתינה מווש, רק ראיית דבר מוכיח ונראה שיכול להעיד, כאלה ראה גוף המעשה. לענ"ד כיון דבדיוו הביא דברי המרדכי ודברי הרשב"א, ובש"ע לא הביא כלל דעת המרדכי רק דברי הרשב"א, נראה דהרמ"א הכריע שלא לחוש להמרדכי, וכן מבואר להדיא דעת הרמ"א במ"ש בשו"ת סי' ל' וז"ל, ואין להקשות עמ"ש המרדכי וכו') ותו דהרי הרשב"א ומהר"ם חולקים וראוי לסמוך עליהם, וראיית הב"ש לסייע להמרדכי כיון דלענין דרישה וחקירה מדמין קדושין לממון, ה"נ לענין ידיעה בלא ראיה דקיל דהוי עדות בממון כדאיתא בש"ע חוה"מ ססי' צ' כבר דחו האחרונים לראיה זו, ונביא דבריהם לפנינו, וכיון דהרמ"א כתב להכריע כהרשב"א ודברי המרדכי סתומים, די"ל דהמרדכי מיירי שראו הנובעת בידו וכמעט רגע דהעלימו עין מזה ראו הטבעת ביד האשה, ובענין דא"א לומר דלא רצתה בקדושין ונתן לה למתנה, דידיעה כזו ווהני, ובנ"ד דלא ראו הטבעת בידה, י"ל דמודה המרדכי, דכל ההוכחות לא הויין רק ההכנה למעשה הקדושין אבל מ"מ דלמא לא נגמר הענין, כיון דלא ראו הטבעת בידה אולי רצה ליתן ולא כתן, וראיתי שרו"ו במכתבו הביא בשם המקנה שפירש ג"כ דברי המרדכי כדכתיבא, אלא שכ' מעכ"ת וז"ל, וראיתי במרדכי עצמו ומיירי בלא יצא הטבעת ומתחת ידו, ואני איני יודע היכן ראה מעכ"ת נ"י זה, דהא לא נזכר במרדכי דראו הטבעת בידו, אלא דכ' בסתם דא' מהעדים לא ראה נתינת הטבעת. א"כ כי היכי דאמרינן דהלשון סובל דרק הנתינה לא ראו, אבל ראו הטבעת בידו, ה"נ י"ל דטמועט רק נעשה הנתינה לא ראה, אבל ראה הטבעת בידו ובידה, ואין מקום לדחות בזה דברי המקנה, וא"כ אין ספק בכוונת המרדכי מוציא מידי ודאי דהרשב"א, ואך לכאורה אין זה מספיק למ"ש בתומים ססי' צ' ליישב דברי הב"ש הנ"ל דדוקא בממון, דלא אברי סהדי אלא לשקרא, בזה בידיעה בלא ראיה הוי בירור להמעשה לדון עלה, אבל בקדושין דהמעשה לא חל רק בעדים, י"ל דבלא ראיה ממש לא מקרי עידי קדושין עיי"ש. א"כ בנ"ד מתקיימת העדות של ר' פרץ, ומה דונכחשת בזה הוויין אינך עדים בעדותן בידיעה ברורה להב"ד שהמעשה היה כך שקידשה והיא מוכחשת מעדים, אלא דהם לא נקרי עידי קדושין בלא ראיה א"כ ממילא עדות ר' פרץ בראיה ממש נתקיים דהכחשתה מסולק ע"י עדים, והסברא נכונה לכאורה ודמי לדברי ווהר"ם פאדווע סי' ל"ב. אולם בזה י"ל כיון דבנ"ד הטבעת לא היה שלו רק בשאלה ור' גבריאל בפניהם, ובשאלה זו לא אמרינן ביה דנתן במתנה ע"מ להחזיר בכדי שיהיה קדושין מעליא, כיון דהמשאיל עם שאר האנשים חשבו הכל לצחוק בעלמא. וכמ"ש מעכ"ת והוי רק שאלה לזמן מועט לעשות בזה הצחוק וגרע אפילו וסתם שאלה דעלמא, וביותר דהא בש"ע סי' ע"ג כתב במקום שאין להם מכהג, סתם הלואה ל' יום, וכבר העיד המג"א סי' ש"ז דבמדינתינו ניתן לתבע הלואה תוך ל'. א"כ יש ספק שונא בזמן מועט דקישוט ההוא אין בו ש"פ אפילו במדי. [ומ"ש רומעכ"ת דיש גמגום על הב"ש סי' כ"ח סמ"ח, דהא אף אם אין בקישוט ש"פ כיחוש שמא ש"פ במדי, איני רואה סרך גמגום, דהא דברי הב"ש בנויים על מ"ש בש"ע שם, דאם לא הודיעו להמשאיל דרוצה לקדש בו הוי ספק קדושין, וע"ז כתב הח"ו והב"ש דאף בלא הודיעו הוי קדושין ודאי אם הוא על אופני ד' פרטים, וחד מכהון דהקישונט יהא ש"פ, והיינו דאל"כ לא הוי ודאי קדושין אלא ספק דשמא ש"פ במדי] א"כ בנ"ד הוי ס"ס מעליא, ספק שמא הווקדש בע"א אין חוששין לקדושין, ספק דאין בקישוט ש"פ אפי' במדי, וגדולי רבותינו בתשובותיהם משתמשים להקל במיתת הבעל ובגרושין בס"ס, ואף להחולקים היינו דהוי במקום חזקת איסור א"א, אבל בס"ס בקידושין דהוי אפילו חזקת היתר, בודאי מקילין בס"ס, וס"ס כזה מהני, דספק אחד פלוגתא דרבוואתא, ספק א' במעשה מוסכם דהוי ס"ס מעליא, בפרט בזה בקדושין בע"א דהרמ"א הכריע דבמקום דחק ועיגון יש לסמוך על המקילים, הרי דאנן ס"ל לעיקר כהמקילים אלא דבלאו דחק ועיגון חיישינן להחמיר, א"כ כל שיש עוד איזה ספק לא מחמירינן, וכ"כ הפרי מוגדים כלל א' בדיני טריפות דהיכי דווקילים בהפ'וו אם יש עוד איזה ספק מקילין בלא הפ"מ וע"ז יש לפקפק כמו שיבואר לפכינו עוד:

עוד יש לדון, דלכאורה מקום עיון הא דמחמירין במקדש בע"א, הא כיון דאנן ונסופקים לדינא אי חוששין לקדושין או לא ממילא אם יתבע אותה להחזיר לו כסף קדושין, יהיה הדין דקיימא בחזקת וורא קמא, ותפיסתה מספק לא מהני, כדס"ל לרוב הפוסקים דתקפו כהן מוציאין, א"כ מילא אין כאן כסף קדושין כיון דלא זכתה וצריכה להחזירם, א"כ לא הוי קדושין, וכמו כן יש לעיין בכל ספיקות בקדושין כהה"א דנתן הוא ואמרה היא דקיי"ל ספיקא הוי וצריכה גט, מא כיון דספיקא הוי צריכה להחזירה הכ"ק ובנה קא ולזה צ"ל או דבאמת מוכח כשיטת הפוסקים דבספיקא דדינא מהני תפיסה לומר קים לי כהך צד, או דהוי ברשות, וכמ"ש הרא"ש ספ"ק דבכורות, א"כ י"ל דתפיסה ברשות היינו אם ההתפסה הי' על ענין זה דהוי ספק כההיא דכור בל', דבשמתפיס ברשות סאה סאה הוי ההתפסה על הך ספק זה אם סאה סאה הוי קנין או לא, וכן בההיא דמת ביום ל' דאם נתן לא יחזיר, דבעידן ההתפסה לא הי' עדיין ברור דהוא בן קיימא, וה"נ במקדש בע"א דהי' ההתפסה על הך ענין דהיינו על קדושי ע"א, אבל כמו בנ"ד דההתפסה הי' על קדושין בעדים גמורים, דחשב דמסתמא רואים הנתינה, וכיון דבאמת לא ראו ונשאר רק ע"א, י"ל דלא מקרי תפיסה ברשות כיון דלא הי' ההתפסה על קדושין דע"א, ואף די"ל התינח דקידש בטבעת עצמו דהוי הטבעת בחזקת מר"ק, אבל בנ"ד דקדשה בהנאת קישוט, בזה אם יתבע ממנה שתשלם לו דמי קישוט על זה היא מוחזקת בממון שלה, וא"צ לשלם מספק:

אבל העומד לנגדי קושיית תוס' והרא"ש בסוגיא דתקפו כהן דהקשו מההיא דהמשכיר בי"ב דינרים לשנה דינר לחודש, דבבא באמצע חודש יחלוקו הא הוי תפיסת שמא, ולפי סבר' הנ"ל מאי הקשו, הא התם הספק על התשלוווי' כמה ישלם, ולגבי התשלומין הוי מוחזק גמור, וליכא נגדו חזקת מרא קמא:

וביותר י"ל דכמו נ"ד הוי כעין קדושי טעות דמעולם לא רצו רק לקדושי ודאי אבל לא לקדושי ספק, וההיא דכת אומרת קרוב לו וכת אומרת קרוב לה התם לפי כת זו נעשית קדושי ודאי, אולם איני רוצה לתקוע עצמי בזה, כיון דהוא דבר חידוש ואינו כדאי לבנות על זה דייק, גם בענין ההיתר הראשון ביסוד מלתא דאינך עדים הוי ידיעה בלא ראיה, באמת דברי התומים אין מוכרחים, ויותר נראים דברי הבית מאיר, דהמעיין ברשב"א סי' אלף קצ"ג יראה דמדמה לההיא דמנה מיניתיך דנאמן לומר במתנה, אלא דבלהד"ם הוחזק כפרן וזהו רק בממון, דההודאה מהני שייך הוחזק כפרן לדון כאלו הודה מנה שחייב לו, אבל בקדושין דלא מהני הודאה, ממילא לא מהני העדות, כיון דיכול לומר במתנה נתן לי, וזהו תמצית דברי הרשב"א לענ"ד, ויש לו סעד לסברא זו מסוגיא דשבועות (דף ל"ד) מי לא בעי מידע ידעי נכרית בעל וכו' ולכאורה קשה, הא משכחת דאמר לא בעלתי והוי הוחזק כפרן, ולפי הנ"ל ניחא, דבקנס דלא מהני הודאה, לית ביה דין הוחזק כפרן, דלא עדיף מהודה במפורש] הרי חזינן דהרשב"א מדמה נידון דידיה לההיא דמנה מינתיך א"כ שוי' הרשב"א מעשה זו דראו בידו ובידה הטבעת לידיעה בלא ראיה, מה דלא מהני בדיני ממונות ג"כ, והיינו כמו במנה מיניתיך דיכול לומר במתנה, והוי רק כמו אומדנא דגמל האוחר בין הגמלים דלא מהני אומדנא, וההיא דחבלה בססי' צ' צ"ל דזהו הוי הוכחה יותר ברורה וקרוב לודאי, אבל בההיא נידון דקדושין ברשב"א דמי לידיעה דגמל האוחר ומנה מיניתיך, והחילוק רק לענין להד"ם דהוחזק כפרן ל"ש בקדושין כיון דהודאה לא מהני, אבל מה דמהני בד"מ כההיא דחבלה מהני ג"כ בקדושין, ובד"מ כתב אבל הרשב"א סי' אלף קצ"ג כתב אע"ג דאיכא הרבה אומדנות המוכחות אין כאן כלום עד שיראו עדים הנתינה ממש, ובער אנכי ולא אדע היאך מפורש כן בהרשב"א, די"ל דאם הרבה הוכחות ישנו עד שדומה לההיא דנחבל דמהני כמו בד"מ, ואפשר לומר ג"כ בנידון דהרשב"א אלף קצ"ג, וכן בסי' תש"פ דזהו דוקא בלא ידענו דנתרצתה מקודם ונכנסו שניהם ע"ד קדושין, דשם לא נזכר רק שראו אותו נכנס לבית שהאשה שם, וראו שהאתרוג בידו ושמעו דאמר התקדשי לי באתרוג, ואח"כ ראו האתרוג בידה, דבזה דלא ידענו שהיא רצתה שיקדש אותה, י"ל דלא רצתה ונתן לה במתנה, וזה דומה רק למנה מיניתיך אבל אלו נתכוונו תחילה שניהם למעשה קדושין י"ל דמקרי הוכחה טובא וכראי' ממש כההיא דנחבל, ובשו"ת ובתשובת מיימוני מהלכות אישות סי' א', וגדולה מזו נראה דאפילו חזו סהדי דנכנסה עמו לקדשה בכסף ולא ראו שקדשה, ולשון נכנס עמה לקדשה, ומשמע דנכנסו יחד אדעתא דהכי, אבל לעומת זה לא נזכר שם דראו הכסף בידה, אבל היכי דנכנסו יחד לקדש, וראו הטבעת בידו ואח"כ בידה, י"ל דהוי הוכחה מעולה ומהני, ובאופן אם נידון כן דבהוכחות רבות מודה הרשב"א דידיעה בלא ראיה דמהני בממון מהני נמי בקדושין, א"כ יש מקום לספק דבנ"ד מכח ריבוי ההוכחה ההכנסה לחופה וכדומה ושמעו דאמר הרי את מקודשת לי והושטת אצבע י"ל דהוי כמו ידיעה דנחבל, וא"כ נ"ד אפשר דלא תלי' בהרשב"א ובמרדכי, דיש צד לומר אפילו להמרדכי לא מהני קדושין, דכל הוכחות לא יספיקו דנגמר המעשה, דבנחבל דרואים מעשה לפנינו שהוחבל, וכן בראו הטבעת בידו ובידה מהני הוכחה דבא לידה בתורת קדושין, והוי הוכחה לגמר המעשה אשר לפנינו, אבל בלא ראינו בידה עדיין יש ספק, שמא לא נעשה נתינה כלל ומהדר קהדרי מבלי ליתן לה הטבעת, או אפשר דגם הרשב"א מודה דהוכחות טובא כמו נ"ד י"ל דהוי כמו ראי' ממש, דידיעה זו הוי כידיעה דחבלה:

ומ"ש מעכ"ת דיש לחוש להפוסקים דסברי חופה קונה, זה אינו רק באומר ה"א מקודשת לי בחופה זו, אבל בלא אמר לא, ובפרט עתה דכ"ע מקדשי תחת החופה בטבעת הרי דמסתמא אין מקדשין בחופה, ומעולם לא שמענו דאם אחר כיסוי הינומא או כשעומדים בחופה אם חוזרים דיצטרכו גט, והרי הנהוג לברך ברכת אירוסין קודם אירוסין משום עובר לעשייתן והו"ל לנהוג לקדש קודם ההכנסה לחופה דאם חופה הוא קנין, אין הברכה עובר לעשייתן א"ו דאין דעתם על קדושי חופה, א"כ במה שיש לדון בזה, דהא הרמ"א פסק סי' רס"ח דבנפל קונה לו ד' אמות, ולא אמרינן גלי דעתי' דבנפילה ניחא ליה דליקני ולא בד"א, והנ"י כתב דאף למ"ד דאמרינן כן, היינו לגבי ד"א דהוא תקנת חז"ל הוי כמו אי אפשי בתקנת חכמים, אבל בחצר דאורי' לא דבנפל קונה לו חצירו, ולכאורה קשה מההיא דסי' רע"ה סק"א בהגהה, דגם אבנים לא קנה בהגבהה דלא כוון לזכות בהם רק בבנין, הרי דבלא כוון לא קנה, וצ"ל לחלק דבבונה בנכסי הגר דלא כוון לזכות רק אחר הבנין א"כ מקודם לזה לא כוון לקנות כלל, בזה באמת לא קנה אף בקנין דאורייתא, כיון דבאותו שעה לא נתכוון לקנותו, אבל בנפל כיון דעתה רוצה לקנות אלא דהוא רוצה לקנות בנפילה בזה כיון דסוף סוף רוצה לקנות עתה קנה בד"א או בחצירו, ובאמת כשהוא רץ ליפול על החפץ וקודם שנפל על החפץ מהני קדם אחר וזכה דרגע קודם הנפילה הוי כמו לא נתכוון לקנות כלל, ולפ"ז י"ל דהתינח מה שיכולים לחזור אחר כיסוי הינומא, וכן תוך החופה קודם קדושין, כיון דכוונתם לקדש בכסף, וא"כ מקודם נתינת הכסף הוי כלא נתכוונו לקנות כלל, אבל מ"מ נימא דין חדש, דאם מקדש תחת החופה בכסף פחות מש"פ והיא מתרצית נהי דמ"מ לא הוי קדושי כסף, בזה נימא דבאותו רגע דמתכוונים לקנין קדושי כסף בפחות מש"פ הוי כנפילה דאין קנין, ומ"מ קונה בחופה כיון דמתכוונים לקדושין, ממילא הוי חופה קדושין, וא"כ י"ל דהני עדות מעליא בידיעה בלא ראיה לפי טעמא דהתומים הנ"ל, דידיעה הוי עדות על שורש המעשה אבל עידי קדושין אינם בלא ראיה ממש, א"כ בזה נימא דע"י ידיעתם בהוכחות הוי בירור דקדשה בכסף אלא דלא מהני בלא עדים ושוב נימא דבאותו רגע דקידשה בכסף נהי דלא קנה בזה דהוי בלא עדים, מ"מ נקנית בחופה ולגבי חופה הוי עידי ראיה דע"י ידיעתם מבורר שהגיע זמן שרצונם בקדושין ובאותו הרגע הוי חופה קדושין, וגם מה שכתבנו דבעדות ר' פרץ לחוד אף דמחמירים במקדש בע"א, מ"מ הוי ס"ס, ושמא א"ח לקדושין דע"א, ושמא אין בקישוט ההוא ש"פ, בזה כיון דאף אם אינו ש"פ מ"מ באותו זמן חופה קונה, ואף דדינא דחופה קונה הוי ג"כ ספיקא דדינא, מ"מ במה דאמרינן את"ל דמקדש בע"א ח"ק ולאותו צד הוי שני ספיקות להחמיר, ספק דקישוט הוי ש"פ ספק דחופה קונה, לא מקרי ס"ס, רק בב' הספיקות שקולין, אבל לא בזה, דלהצד דמקדש בע"א הוי קדושין אין הספק שני שקול דהוי ס"ס להחמיר, וכמ"ש תוס' בסוגיא דפ"פ ד"ה אי למיתב לה כתובה, אולם מ"מ לפי הסברא שכתבתי דבנ"ד לא מקרי ידיעה כלל, כיון דאפשר דלצחוק נתכוונו, אף דבראיה ממש לא סמכינן על האומדנא דלצחוק משום חומרא דא"א, מ"מ עכ"פ מכח האומדנא ליכא ידיעה על הנתינה, דשמא מה"ט עצמה לא רצתה למעשה קבל קדושין, וא"כ גם על החופה לא הוי ראי' דאין כוונתם לקדושין רק ברגע דקבלת כסף לקדושין, ולא נשאר רק עדות ר' פרץ ומהני הכחשה, דאינה מוכחשת מהעדים, כיון דלא מקרי ידיעה וכנ"ל, ולדעתי אף אם ר"פ יעיד ג"כ על הנתינה מ"מ ראוי לחקור אולי יעידו עדים שכך הי' המדובר עמה לעשות צחוק לכסות בהינומא ולכנס לחופה להשטות ר' מענדיל, ובזה אם כה אמרה לפני עדים מקודם שרוצים לעשות צחוק לכסות בהינומא ולכנס לחופה פשיטא דלא מהני קדושין:

מ"ש מעכ"ת דאף אם הי' בתחילה כוונתה לשחוק, מ"מ הוי כקדשה וכנסה סתם, זה אינו כלום, דהתם רוצה בכניסה, ומדלא התנה דאולי ימצא אח"כ שהיא בעלת מום מוכח דמחל, אבל הכא דמעיקרא אמרה שהכניסה שעשה הכל לשחוק, ממילא אין כאן ממש בכניסה זו, גם לא שייך דהו"ל להתנות בשעת מעשה כיון דכוונתה לשחוק ולהשטות א"א לה לגלות שהוא לשחוק, דהא זהו עיקר ההשטאה שהם דרך קדושין, וכי נימא במודיעים לכל שלמלוני ולפלונית יעשו שחוק כדרך קאמעדיע ענין קדושין מנשואים בעדים, וכי יש חשש קדושין אח"כ, מאפיסת הפנאי אסיים הכ"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף