אילת השחר/קידושין/נג/ב
איהו לא ניחא לי' משום אונסא דאורחא. אם נפרש שצריך לקבל אחריות הדרך שישלם לה כסף במקום זה, כמו שמשמע קצת מלשון רש"י ד"ה משום אונסא דאורחא, א"כ למה הוצרך לומר דאינו רוצה משום שצריך לקבל אחריות, הול"ל בפשוטו דודאי כיון דלא קיבל בפירוש אחריות הדרך אין כאן אחריות וממילא לא הוי קידושין, דהו"ל נתינת מע"ש בלי אחריות, ואף אם היינו אומדין דעתו דהי' מסכים אפי' לקבל אחריות כדי שתתקדש, מ"מ כל שלא עשה קנין המחייבו באחריות הא אין כאן אחריות, דאפי' נימא אומדנא דהי' מסכים לקבל אחריות, מ"מ נתינת כסף אינו מעשה המחייבתו באחריות וממילא אין כאן קידושין.
והנה בתוס' דייקו דאינה מקודשת עד שתבוא לירושלים. וצ"ע ממ"נ כ"ז שלא תגיע בין כך לא יהי' קידושין, ואם תבוא עם זה לירושלים הא בין כך יש לה כבר הממון ותתקדש ומה מוסיף האחריות, ואין לומר משום דסמכה דעתה כעת, דהא בין כך הקידושין אז, ולא יועיל הסמכה דעתה שיהי' נקרא קבלת כסף כעת, ואם באמת יאנס בדרך מסתבר דלא תתקדש אע"פ שיתחייב להחזיר תמורת המע"ש, וכיון שכן מה מוסיף האחריות.
והי' אפשר לדחוק דבאמת אינו צריך לקבל אחריות, אלא דזה מה שאם יופסד בדרך לא תתקדש, נמצא דהפסיד ממונו בחנם זהו האחריות, ומש"כ רש"י דהא צריך לקבל אחריות, היינו דיוצא שזה באחריותו, אבל מהמהרש"א משמע שצריך ממש לקבל אחריות.
איהי לא ניחא לה דנתחיל הקדש על ידה. פרש"י וקראן הכתוב מועלי מעל. משמע מלשונו כאילו גם המקבל נקרא מועל אע"ג דלהלכה מעל המוציא ולא המקבל, ובשיטה לא נודע למי כתב דלא ניחא לה שיבוא תקלה על ידה. והנה בב"מ דף צ"ו מאן נמעול נמעול בעל דאיסורא לא ניחא לה דליקני, חזינן דהי' שייך גם מעילה על המקבל, אלא דכיון דהנותן מועל, ממילא כבר לא חייב המקבל. וצע"ק למה לא יתחייבו שניהם, כי בלי המקבל לא הי' יוצא וההוצאה נעשתה ע"י שניהן, ואין לומר דכיון דהנותן נותן לו לקנות הו"ל כשלוחו לכן חיוב ההוצאה על הנותן, דאם כן גם מזה ראי' דיש שלד"ע במעילה, ובגמ' לעיל דף מ"ב ע"ב לא משמע כן, ועמש"כ בזה באילה"ש בב"מ סוף פ' המפקיד ובדף צ"ו ע"ב.
בשלמא איהי לא ניחא לה דנתחיל הקדש על ידה אלא איהו מי לא ניחא לי' דנקני איתתא ממילא. והקשה הריטב"א והא יותר משאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, ותירץ דזה רק במילי דעלמא דלא קפדא בבזיונה וצערה, אבל לא ניחא לה שיתעביד איסורא על ידה. וצ"ב דלמה הבעל רוצה שיעשה איסור ולא היא.
ובכלל יש לעיין איך נאמר דכל א' אם הי' יודע אז הי' מסכים להוציא ממון הקדש ולעבור עבירה. ורש"י בד"ה דניקני כ' דאע"ג דעליו לשלם השתא מיהא ניחא לי' שמא אין לו משלו עכשיו כלום, משמע דכל מה דהוי קשה לי' הוא רק דהא יצטרך לשלם, אבל עצם העבירה לא הי' קשה לו דאיך הי' מסכים.
ואולי אין הכונה דאז אם הי' יודע הי' מסכים, אלא דעומד לכך דלכשידע יסכים על הבדיעבד, ואע"ג דגם זה חטא, מ"מ אינו כל כך חמור בדעת האדם מה שיוצא שאחרי שנעשה העבירה הוא מסכים שעי"ז הי' לו כסף לקדש.
ובשיטה לא נודעה למי כתב דהמקדש כיון דבשוגג עבד ובקרבן מעילה מתכפר לי' ניחא לי' דליקני איתתא ממילא, ואח"ז חזר והקשה דסוף סוף אי הוי ידע דהקדש נינהו לא הוי מקדשה בהקדש אלא בחולין. ולכאורה הא כתב דניחא לי' דכיון דבשוגג עבד ובקרבן מעילה מתכפר, ואיך סתר עצמו בזה שכתב דאילו הוי ידע לא הוי מקדשה, וע"כ כונתו דאע"ג דבדיעבד ניחא לי' על שאז נתקדשה, אבל קשה לי' דאז בשעתו ודאי לא הי' מקדש בזה.
רש"י ד"ה וחדא לפי שאין שניהם רוצין. אם בדקנוה ואמרה רוצה אני. במקנה העיר דאיך נאמין לה הא אין אדם משים עצמו רשע. ואפשר להוסיף דלא שייך כלל שאדם יאמר שהי' עושה אז עבירה, דהא כשא' עושה עבירה נפסל מכאן ולהבא ולא פסלינן לי' למפרע, א"כ אפי' אם יאמר היום דהי' אתמול מוכן לעשות עבירה אין שייך שיועיל, דהא רק עכשיו הוא בדעתו לעשות עבירה, אבל לא יועיל לומר שהי' אז עושה עבירה, כי עד עכשיו ודאי הי' בחזקת שלא יעשה עבירה.
עוד יש לעיין בדבר שרק היא אינה רוצה איך מהני הבדיקה שתאמר שהיתה מסכימה, הא כיון דאמרינן דאינה מקודשת דאינה רוצה, ע"כ דזה ברור לנו דאינה רוצה, דאם זה ספק הי' צריך להיות מקודשת מספק, ואיך תוכל לומר נגד מה שברור לנו. ובמקנה ביאר דהכונה דתאמר בשעת קידושין, וצ"ע.
ר"מ לדבריו דר' יהודה קאמר לדידי אם הוציא נמי לא מעל וכו'. יש לעיין לר"מ דבשוגג לא מעל אבל באכילה מעל ואז חייב קרבן, ומסתבר דלא יחלוק על הא דמעילה בשוגג יש שליח לד"ע וע"כ זה באכילה, ואין לומר דקונה מדאגבהי', דהא לדבריו כיון דאילו ידע לא הי' קונה אין כאן הוצאה וקנין בשוגג וכל החיוב הוא בעד ההנאה, א"כ יכולים לפשוט ספיקת התוס' לעיל (דף מ"ג ד"ה שלא מצינו) דחזינן דגם אם החיוב בעד הנאה מ"מ יש שליח במעילה [וכבר העיר בזה במקנה שם לעיל].
יש לעיין במזיד לר"מ דנלמד מתמעול מעל לענין שמתחלל, אם גם ע"ז יהי' חידוש דיש שלד"ע ויהי' נחשב העבירה על המשלח והוא יזכה בהחפץ שיצא לחולין, או דהגז"ש דחטא נאמר על וחטאה בשגגה דיש חיוב קרבן ולא על מזיד, דרק נתרבה לענין שמתחלל אבל לא לענין לעשות שליח [וגם ע"ז יש לעיין במקנה שם].
שם. יש לעיין לדידן דס"ל דרק בשוגג מעל, וא"כ באופן דמעל בהוצאה או באכילה ואילו ידע ג"כ הי' רוצה להוציא וליהנות, אי חייב קרבן מעילה, דאע"ג דבשאר קרבנות כגון חטאת אינו מביא אא"כ שב מידיעתו, מ"מ אשם מעילה שאני דאע"ג דאימעט מעילה במזיד בפסחים דף ל"ב ע"ב, מ"מ שב מידיעתו לא בעי. ומהא דאמרינן איהו מי לא ניחא לי' דנקני איתתא ממילא, היינו דאילו הוי ידע הי' מסכים, משמע יצא לחולין וממילא יהי' חייב מעילה, ואפשר דרק אילו ידע ע"י שוגג הי' ניחא לי', אבל אם אומר דאפילו הי' עושה במזיד באמת לא הי' רוצה להוציא, אמנם מסתבר דחייב בכל גווני.
וצריך לומר דהא דאמרינן לקמן דף נ"ד ע"ב דאין מעילה לר"מ אלא באוכל, ה"ה בהוצאה אם אח"ז יאמר דהי' מסכים גם אילו הי' יודע, דהא מבואר ברש"י (ד"ה וחדא) דאם תאמר שהיתה מסכימה יהי' קידושין, ולמ"ד דגם הוא לא רוצה יצטרכו לשאול גם אותו, אבל אם שניהם יאמרו שהיו מסכימים מהני ותתקדש א"כ יהי' חייב מעילה, ולפי"ז מש"כ התוס' לקמן (דף נ"ד ע"ב ד"ה לא אמרו) להקשות דאיך מועלין בחדתין לר"מ, הו"מ לתרוצי כגון שאח"כ הם אומרים דהי' מסכים גם אילו ידע שזה של הקדש.
ולפמש"כ המקנה דהא דמהני אמירתה שהיתה מסכימה הוא רק אם תאמר בשעת קידושין, דאחרת אין אדם משים עצמו רשע, א"כ לא יכולין לתרץ כהנ"ל.
תוד"ה אף במכר לא קנה. אבל במוציא הקדש אין לו מעילה דכל מקום שהוא שם הקדש חל עליו. וכן הוא ברש"י, אלא שהתוס' הוסיפו דכל דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ולכאורה אי"צ לזה דאף בהדיוט כה"ג דהוי אמדינן דלא הי' רוצה שיוציא המעות לא הי' בזה הוצאה מהבעלים, וסברא זאת דבי גזא דרחמנא צריך כגון בב"ק דף ס"ו ע"ב דלא מהני יאוש בשל הקדש דבי גזא דרחמנא הוא, אבל כאן לכאורה זה מיותר.
ואפשר לפי"מ שהסתפקו באינו ברשותו דאמרינן דאין הנגזל יכול להקדישו, אם הוא גם כשאין להגזלן קניני גזילה, וכגון בדבר האבוד ומונח ברה"ר דינו לגבי הבעלים כאינו ברשותו ולא מצי הבעלים להקדישו, וכן משמע בשטמ"ק ב"מ דף ל"ה בשם הריטב"א, א"כ יש סברא דאפי' אם האשה או המוכר החפץ לא הי' מסכים לקנות כיון שיתחלל הקדש על ידם, מ"מ הא זה לא ברשות ושליטתו של ההקדש דהלוקח הא לא יודע ויוציא את זה באופן שלהקדש זה יופסד, ואולי גם זה מקרי הוצאה שהוציא משליטתו של ההקדש ויתחייב ע"ז, לכן כתבו דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ועל מה שעשה שהדבר לא ישלוט ההקדש ויהי' כאינו ברשותם א"א שיתחייב כאילו זה הוצאה, דהא בהקדש אין שייך הוצאה כזאת דתמיד זה ברשות ההקדש.
בא"ד. וראי' דתמעול מעל הוי במזיד וכו'. וצ"ע דהא באותו פרשה כתיב דחייב קרן וחומש ואשם, וזה נאמר רק בשוגג והיינו דנהנה בשוגג, וממ"נ אם קרא מיירי גם במזיד למה לא יתחייב במזיד קרן וחומש ואשם, וזה הא משמע דגם למ"ד הזה אין קרבן אלא באכילה בשוגג, וכ"כ להדיא בפנ"י לקמן בתוס' ד"ה אימא, ואיך נחלק הפסוק דמיירי גם במזיד אבל לענין חומש וקרבן מיירי רק באכילה בשוגג.
בא"ד. יש לעיין להני דס"ל דגם בשוגג נעשה גזלן לכאורה למה לא ימעול בשוגג, ואין לומר דהגזה"כ דתמעול מעל בא למעט דדוקא במזיד מועל, דא"כ איך יצוייר מעילה בשוגג באכילה כיון דקרא דוקא במזיד קוראו מעילה, וע"כ כונת התוס' דתמעול מעל מיירי במזיד, אבל גם בשוגג שייך לקרותו מעל אלא דא"א לחייב בהוצאה בשוגג, כיון דיש לנו סברא דאילו ידע לא הוי מפיק, אבל אם בכל גזלן כה"ג הוי גזלן אע"ג דהוי שוגג למה כאן לא יתחייב.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |