ספר המקנה/קידושין/נג/ב
בגמרא שמעת מיני' דר' יוחנן תרתי וכו'. נראה דטעמא דר' יוחנן בהא דמחלק בין שגגת מעשר לשגגת הקדש ולא מפרש שניהם בענין א' שאין שניהם רוצים נהי דלר' יעקב י"ל דפשיטא לי' גבי הקדש דמודה ר"מ דמתחלל בשוגג מדחייבה התורה קרבן מעיל' כמ"ש רש"י לקמן וכיון דמתחלל ממילא הוי קידושין והיינו דקאמר אלא איהו מי לא ניחא לי' דליקני אתתא ממילא כיון דעכ"פ מתחלל אבל לר' ירמי' צריך להבין טעמא דר' יוחנן ונראה דטעמא הוא משום דס"ל כיון דטעמא דר"מ בהקדש דאמר במזיד קידש משום דס"ל דהקדש במזיד מתחלל והיינו משום דכיון שרוצה לגזול ולקדש בו אשה מיד מתחלל כמ"ש תוס' בד"ה אף במכר לא קנה וכו' (וגם כתבו שם מיהא במעשר קאמר ר' מאיר וכו' וכוונתם דלא תקשה מ"ט דר"מ במעשר דלא קידש במזיד) אך אכתי קשה לכאורה כיון דאמרינן לקמן דף נ"ה אימר דשמעת לי' לר"מ בקק"ד בקדשים קלים מי שמעת לי' א"ל האי מדרבנן ור' יעקב שמי' ק"ו קדשי קדשים מתחלל קדשים קלים לא כ"ש א"כ קשה בהאי ק"ו גופי' איכא למילף דמעשר שני אע"ג דס"ל לד"מ דממון גבוה הוא מדכתיב קודש לה' מ"מ כיון שרוצה לגוזלה מתחלל. ומאי טעמא דר"מ דאמר במעשר שני במזיד לא קידש נימא נמי כיון דרוצה לקדשה בו מיד מתחלל ואע"ג דכתיב וצרת הכסף בידך. דהא גם בהקדש כתיב ונתן הכסף וקם לו ואפ"ה ס"ל לר"מ דאינו אלא למצוה ותו דא"כ איפרוך ק"ו בקדשים קלים דמעשר שני יוכיח ועוד הא דקאמר לקמן בהמה הנמצא' מתחלל על שלמים לר"מ אע"ג דרוב בהמות שלמים שבירושלי' הם מדמי מעשר שני כדאי' בפסחים דף ז' וכן הקשה בספ"י שם.
וע"כ צ"ל דלא עדיף קדושת מעשר שני משאר קדשים דמתחללין בו כשהוא רוצה לגוזלה לכך ס"ל לר' ירמיה דע"כ צ"ל הא דקאמר במעש' שני בין בשוגג בין במזיד לא קידש דהיינו שהיא שוגגת או מזידה אבל הוא שוגג ולא מכוון לגזול וא"כ בכה"ג צרי' לפרש דברי ר"י דמיירי בשוגג או מזיד דידה דאי במזיד דידי' היינו ששניה' רוצים הא בכה"ג אף ר"מ מודה ובמאי פליגי והיינו דקאמר לפי שאין אשה רוצה אבל בהקדש קאמר ר"מ במזיד קידש ובשוגג לא קידש והיינו משום דס"ל דהקדש במזיד מתחלל ובשוגג אינו מתחלל וא"כ מיירי ע"כ במזיד או שוגג דידי' ולכך מפרש שגגת מעשר מפני שהיא אינה רוצה והקדש מפני שאין שניהם רוצים.
ונראה דלפ"ז צ"ל דס"ל לרבי ירמי' דהקדושין הם מיד במקומו כתי' שני של רש"י בד"ה משום אונסא דאורחא וכו' דאי נימא דהקדושין אינן חלין אלא בירושלים א"כ לא דמי להקדש כלל כיון דאפי' אם אינו מתחלל מותר לאכול בירושלים. א"כ מהיכי תיתא נימא דדעתו לגזול את המעשר ובאמת מהאי טעמא ס"ל לרבי ירמי' דליכא בדידי' משום אונסא דאורחא כיון דהקדושין הם במקומו אין האחריות עליו לפ"ז נראה דר' יעקב ס"ל כפי' ראשון של רש"י דהקידושין אינן אלא בירושלים אין כוונתו לגזול את המעשר כיון דמותר לאכול שם מעשר שני כנ"ל ובאמת מהאי טעמא ס"ל דלא ניחא לי' משום אונסא דאורחא כיון דהאחריות עליו עד שיגיע לירושלים אבל אין לפרש דס"ל לרבי יעקב דר"מ ס"ל ג"כ כר' יהוד' דהקדש אינו מתחלל אלא בשוגג וממילא דבמעשר שני נמי אינו מתחלל לר"מ אפי' במזיד שרוצה לגוזלה והא דקאמ' גבי הקדש דבמזיד קידש היינו מזיד דידה והוא שוגג וכדאמר טעמא דאיהי לא ניחא לה שתתחלל הקדש על ידה אבל איהו מי לא ניחא לי' דיקנה אתתת ממילא ובמזיד דידי' מודה דאינה יוצאה לחולין ולא מיירי בה זה אינו דלפ"ז לא אתי שפיר הא דקאמר ר"י גבי הקדש במזיד לא קידש דמיירי ע"כ במזיד דידי' דבהא אף ר"מ מודה ולא הוי לאפלוגי אלא על השוגג ותו דר' יעקב עצמו אמר שם לקמן דקדשי קדשים מתחללים ומחוורתא כמ"ש ודוק ועמ"ש לקמן עוד בזה:
ברש"י ד"ה וחדא לפי שאין שניהם רוצים וכו' דנפקא מינה וכו'. נראה פירושו דליכא למימר דהיכא דיהב טעמא משום שאין אשה רוצה מפרש ר' יוחנן מזיד ושוגג דידה א"כ לא אתי שפיר לר' יעקב דהא ע"כ צ"ל דלר' יהודא דפליג ואמר במזיד אינה מקודשת ובשוגג מקודשת היינו במזיד ושוגג דידי' דבמזיד אינו מתחלל ובשוגג מתחלל א"כ לא יהא פלוגתא בענין א' אע"כ דר' יעקב מפרש סתמא דמתני' במזיד דשניהם ובשוגג דשניהם והיינו דפי' רש"י דנפקא מינה אם בדקנוה וכו' וה"ה דהמ"ל דנפקא מינה אם הי' היתה מזידה והוא שוגג אלא דעדיפא נקיט במאי דמיירי במתני' פלוגתא דר"מ ור"י דאפי' בשוגגת מהני אם בדקנוה אלא דלכאורה יש לדקדק דלמה יהי' נאמנים לומר אם בדקנו אותם לאחר הקידושין דאף אם הי' יודעים שהוא הקדש הי' מתרצה דנתחיל הקדש על ידיהם הא קי"ל דאין אדם משים עצמו רשע כמ"ש תו' לעיל דף נו"ן בד"ה הי' יכול לומר מזיד הייתי וכו' וכ"כ תוס' בב"מ דף ג' וכ"כ הב"ש גבי ע"מ שאני רשע ע"ש ועמ"ש שם א"כ למה יהי' נאמנים לומר דבשעת הקידושין הוי ניחא להו באיסורא וכן לפמ"ש לקמן גבי מעשר לר' יהודא איכא נמי עבירה בקידושין כיון דס"ל דמעשר אסור בהנאה בגבולין והרי הוא נהנה בקידושין עצמה א"כ למה יהי' נאמן אם בדקנו אותו וכן גבי אשה איכא עבירה משום לפני עור וגו' כמ"ש רש"י ז"ל לקמן דף נ"ו בד"ה אמר ר' אלעזר וכו' ועיין מ"ש שם וכ"כ התו' ריש שבת דף ג' ואפשר דכוונת רש"י ז"ל הוא אם בדקנוה בשעת קידושין וס"ל דמסתמא אמרינן דהי' שוגגי' ועיין בסמוך ודו"ק:
בתוס' ד"ה איהו לא ניחא לי' וכו' וקשה דפריך בבכורות וכו'. הנה לכאורה לפי מאי דמשני התם דאשה יודעת וכו' ועולה ואוכלתו בירושלים פשיטת דאיכא לפרושי דהיינו דמשני דאין הקידושין חלין אלא בירושלים וכן הקשה בספ"י וצ"ל דעיקר קושייתם לפי דעת המקשה בבכורות שם דלא ידע מהא דר' אליעזר דאמר אשה יודעת ועולה ואכלתה בירושלים א"כ אפי' אי נימא דמעשר מותר בהנאה מ"מ במאי מקדשה לר"י כיון דלא שוה מידי בגבולין לפי לשון זה ובכה"ג הוי מצי להקשות מסוגי' דלקמן דף נ"ו לפי דעת המקשה דלא ידע מהא דר' אליעזר מיהא יש ליישב אף לפי דבריהם דהמקשה שם בבכורות הוי ס"ד דהא דמקודשת אף דאינה יכולה לאוכלה כאן ואף אם תמכרנו הדמים נתפסין בקדושתן מ"מ כיון דמותר בהנאה יכולה האשה למוכרה לאחר אדעתא דהכי שהלוקח יאכל הפירות בירושלים והמעות יהי' חולין ואף שצריכה למכור בזול מ"מ כיון שהיא ידעה בתחלה שהוא מעשר שני אדעתה דהכי נתקדשה שתוכל למכור בזול והא דאמר ר' יהודא בשוגג אינה מקודשת משום טירחא דאורחא אף דהיא יכולה למכור כאן אלא משום שהיא צריכה למכור בזול ואדעתא דהכי לא נתקדשה ואם תוליך הפירות בעצמה איכא טירחא אבל כשהוא אסור בהנאה א"כ לא התירה התורה אלא ע"י חילול אבל למכור בענין זה שישאר הפירות בקדושתן אלא שנותן לה מעות בהנאה שנותנת לו הפירות הוי נהנ' מאיסורי הנאה ועל זה משני דהא דמקודשת לאו משום שהיא יכולה למכור אלא משום שהיא עצמה יכולה לעלות לירושלים ואדעתא דהכי נתקדשה ולפ"ז באמת אינה מקודשת אלא בירושלים.
ובכה"ג יש לפרש סוגי' דלקמן דהמקשה הוי ס"ל דלהכי מקודשת משום שהי' יכולה למכור אותו לאחר אדעתא דהכי שיעלה אותם לירושלים והוי סבר דמותר בהנאה אבל כיון שקידשה סתם הי' ראוי' שיבטל הקידושין משום קנס כפי' רש"י לקמן והא דלא משני סתם דהקידושין היינו כשכבר העלתה הפירות משום דאם לא היתה יודעת והי' כוונתה להתקדש מיד שוב אינו מועיל אפי' אם תעלה וכעין זה כתב בספ"י והנה המהרש"א כתב בשם תוספות ישינים דצ"ל דהמעשר שוה פרוטה בצמצום שאם הי' הרבה תמצא שיתן לה שוה פרוטה למוכרו וכו' ואז יהי' הקידושין נגמרין מיד עכ"ל ולפמ"ש כיון דאסור בהנאה אי אפשר למוכרו כנ"ל ואדרבא אי אפשר לאוקמא בשוה פרוטה בצמצום דא"כ לפי ס"ד המקשה בבכורות דהקידושין הם מיד ת"ל שאין שוה פרוטה למוכרו ולפ"ז הא דפי' רש"י דהקידושין אינה אלא בירושלים היינו משום דאסור בהנאה כסוגי' דבכורות נמצא דמוכרח כפי' ראשון של רש"י מסוגי' דבכורות כנ"ל וקשה על פי' שני' דבמה תתקדש כאן וצ"ל דס"ל לפי' שני' כשיטת הרמב"ם והר"ן שהביא הב"ש בסי' ל"א סק"ו דהמקד' בפחות מש"פ וידוע שהוא ש"פ במקום אחר מקודשת מדאור' וכ"כ הב"ש שם דהפי' שני ע"כ ס"ל הכי ולפמ"ש הוא מוכרח דהא ס"ל לר' יהודא דאסור בהנא' בגבולין כנ"ל והיינו דמפרש הכי הא דמשני שם אשה יודעת וכו' דמקודשת מיד משום שיכולה להעלותו אך נראה דלפ"ז צ"ל דהא דקאמ' דבמזיד קידש היינו בדיעבד אבל לכתחיל' אסור לקדש כיון דלר' יהודא אסור בהנאה במקומה א"כ למה יהי' מותר לקדש לכתחילה ע"מ שהיא תעלה הפירות הא הוא נהנה במה שמקדש אותה וא"צ ליתן לה פרוטה אחרת בשלמא לפי' קמא י"ל כיון דאין הקידושין אלא בירושלים אין בזה הנאה כלל דכיון דאין הקידושין אלא בירושלים כמו כן הי' יכול לקדשה שם בירושלים ומה הנאה יש לה בזה מה שנותן לה הפירות בגבולין כיון שאינה מתקדשת מיד אבל לפי' שני ע"כ צ"ל דמקודשת היינו בדיעבד ואף דבהקדש אמרינן דאינה מקודשת בשוגג דידה משום דלא ניחא לה דליתעביד איסורא על ידה וכ"ש לר' ירמי' דס"ל גבי דידי' נמי דלא ניחא לי' דליתעביד איסורא ואפ"ה לא קאמר הכא הטעם גבי מעשר משום דלא ניחא להו דליתעביד איסורא דז"א דהא גבי מעשר קיימינן אליבא דר' יהודא ור' יהודא ס"ל גבי הקדש ג"כ בשוגג מקודשת ולא חייש לאיסורו ודוק:
והנה הב"ש כתב בסימן כ"ח דבמקדש בגזל דאחרים בשוגג דלא הוה קידושין כי היכא דאמר הכא דלא ניחא לה דנתחיל הקדש על ידה ה"נ לא ניחא לה שתתקדש ע"י גזל דאחרים ודבריו תמוהין לכאורה דהא קיי"ל הכא כרבי יהודה דבהקדש בשוגג מקודשת וצ"ל דס"ל דדוקא גבי הקדש הוא גזירות הכתוב וחידוש היא ולא ילפינן מיניה אך לפמ"ש ז"א דהא מוכרח לומר לרבי יהודא דבמעשר ושוגג דידיה אע"ג דאיכ' איסורא אפ"ה מקודשת וצ"ל דדברי הב"ש הם לפי' קמא דרש"י דהקידושין הם בירושלים וליכא איסורא כנ"ל וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דפליגי בהא רבי ירמיה ור' יעקב י"ל דנהי דר' ירמיה ע"כ ס"ל דילפינן מהקדש היינו דס"ל לר' יהודה דסברא הוא דלא חייש המקדיש לאיסורא ור"מ פליג על סברא זו וס"ל דאפילו בהקדש אינו מתחלל בשוגג אבל ר' יעקב דפליג עלי' דכבר כתבנו דס"ל דבמזיד הקידושין אינן חלין אלא בירושלים ולא ניחא ליה לאוקמא כר' ירמיה דהקידושין הם במקומו היינו משום דס"ל דבמקומו פשיטא דלא הוי קידושין כיון שאסור בהנאה איכא איסורא בקידושין עצמו ולא ניחא להו דליתעביד איסורא על ידייהו ובהקדש ע"כ גזירת הכתוב הוא א"כ ממ"נ אינה מקודשת אלא כששניהם רוצים דבמקומם כיון שיש בה איסור הנאה אינה מקודשת אפילו לדעת הרמב"ם הנ"ל משום דכיון דאיכא איסורא בהנאת הקידושין לא ניחא להו דליתעביד איסורא על ידיהן וגם לא ניחא להו שיהא הקידושין בירושלים משום אונסא דאורח' ובזה אתי שפיר טפי הא דמקשה הש"ס בבכורות על רבי יהודה דלמה תהיה מקודשת כיון דאסור בהנאה ולא משני משום דש"פ בירושלים לפי שיטת הרמב"ם והר"ן דכששוה פרוטה במדי הוי קידושין דאורייתא כנ"ל ולפמ"ש יש לפרש דסוגיא דהתם אזלי אליבא דר' יעקב ועיקר הקושיא הוא משום דמשמע ליה דמותר להתקדש אפילו לכתחילה במעשר והיינו משום דלפמ"ש דאי נימא דהקידושין הם מיד במקומו ע"כ צ"ל מזיד דר' יהודא היינו מזיד דידה והוא שוגג. דאל"כ אף ר"מ מודה דמתחלל כמו במזיד דהקדש כנ"ל. א"כ כיון דאסור בהנאה נימא דלא ניחא לה דליתעביד איסורא על ידה אע"כ דמותר לכתחילה והוצרך לשנוי' דבאמת אינה מקודשת אלא בירושלים וליכא איסורא והיינו כסברת ר' יעקב כנ"ל ובזה מתורץ הא דמקשה הש"ס לקמן דף נ"ו ממתני' דס"ל לר' יהודא דבמזיד מקודשת ומתרץ ר' ירמיה באשה חבירה כדר"א דאמר אשה יודעת וכו'. ומשמע דאל"ה לא הוי צריך להא דר"א והוא דלא כסוגיא דבכורות כיון דס"ל לר' יהודא דאסור בהנאה בל"ז צ"ל כדר"א אלא דסוגיא דלקמן אזלי אליבא דר' ירמיה והיינו דמשני עלי' דר' ירמיה באשה חבירה ולשיטתו אין קושי' מאיסור הנאה דס"ל לר' יהודא דלא חייש לאיסורא כמו בהקדש מיהא אכתי מה שכתב הב"ש דין זה להלכתא צ"ע כמו שיבואר בסמוך בסוגי' ודוק:
ועוד נראה דיש ליישב פי' שני של רש"י ז"ל לפמ"ש לקמן בהא דאמר בבכורות דאסור בהנאה היינו משוה דמשמע דמתני' מיירי במע"ש עצמו דהקפידה התורה לחלל עליהם בכסף צורה אבל מעות מ"ש לא בעינן כסף צורה כמ"ש התוס' לקמן דף נ"ה ע"ב בד"ה אין לוקחין וכו'. וכמו שיבואר לקמן ובאמת מותר בהנאה וחלין הקידושין מיד מפני שהיא יכולה לקנות בהן פירות והמעות יהא בקדושתן ביד הלוקח וכיון דמתני' קאמר סתמא דמשמע אפי' במעות מעשר שני כדאיתא בירושלמי כמו שיבואר בסמוך אפ"ה אינה מקודשת בשוגג אע"ג דבכה"ג מקודשת מיד והאחריות עליו וע"כ צ"ל כפי' השני משום דלא ניחא ליה שמא תתעצב.
ונראה לענ"ד דמוכרח לומר כן לפי' שני דהא קשה דלמה לא יהי' ניחא ליה שתתקדש בו דהא כל שעה יוכל לחלל הפירות על מעות שלו ויעלה את המעות ולא יהי' לו פסידא בזה שלא יצטרך להוסיף עליו חומש כדין הבעלים שמוסיפין חומש בחילול כיון שכבר היא מקודשת והמעשר שלה וא"כ אין זה ריעותא לו דהא קיימ"ל בפ"ד דמעשר שני דאפי' לכתחלה מערימין על מעשר שני בכך שנותנים לחבירו ומתחלל על מעות שלו משא"כ ללשון ראשון דהקידושין אינם אלא בירושלים אין להקשות דהא יכול לחללם זה אינו כיון דאינה מקודשת אם כן הפירות עדיין שלו ויצטרך להוסיף חומש ושמא לא ניחא ליה בהכי ונראה ללשון שני צ"ל כמ"ש לעיל דמיירי שמקדשה בדמי מעשר שני א"כ אינו יכול לחללם דקי"ל דאין מחללין כסף על כסף כדאיתא בב"מ דף נ"ה ע"ב כי אם דרך מקח על פירות וזה לא שייך כאן. ודוק:
וכיון שזכינו לזה נראה לענ"ד די"ל לפי מאי שכתבנו לעיל דר' ירמי' ור' יעקב פליגי בהא דר' ירמי' ס"ל דהקידושין הם מיד במקומו ומזה הכריח דמזיד דר' יהודא היינו מזיד דידה אף שהוא שוגג דאל"כ אף לר"מ במזיד דידי' מתחלל ור' יעקב ס"ל דהקידושין אינן אלא בירושלים כנ"ל י"ל דר' ירמי' לשיטתו אזיל דס"ל בירושלמי בפ"ק דמעשר שני על משנה דהלוקח פירות וכו' דמעות מעשר שני מתחלל על פירות אפי' לכתחילה ולא בעי' כסף צורה ממילא דמותר בהנאה כיון דלא הקפידה התורה עליו בכסף צורה ושפיר מוקי מתני' במעות מעשר שני. אבל ר' יעקב ס"ל כר' חגי שם דס"ל אפי' במעות מעשר שני בעינן כסף צורה וע"כ דאין הקידושין אלא בירושלים.
וי"ל עוד משום דלפי מאי שכתבנו לעיל דהוכחת ר' ירמי' הוא מדברי ר"מ דס"ל כשהוא מזיד אינה מקודשת דהא ס"ל לר"מ דאפי' קדשים קלים מתחללין במזיד ק"ו למעשר איכא למיפרך דמעשר עדיפא טפי משום דבעי כסף צורה ולפמ"ש י"ל דס"ל לר' ירמי' דהקידוש' הם מיד במקומו כנ"ל וקשי' לי' קושי' הש"ס בבכורות דהא אסור בהנאה וצ"ל דמיירי במעות מעשר שני דלא בעי כסף צורה ומותר בהנאה א"כ קשה כיון דלא בעי כסף צורה למה אינו מתחלל במזיד דידי' לר"מ וצ"ל דמיירי בשוגג דידי' ומזיד דידה וממילא מוכח דמזיד דר' יהודא היינו אפי' בשוגג דידי' כנ"ל ורבי יעקב ס"ל דבאמת הקידושין אינן אלא בירושלים ובזה אתי שפיר הא דמקשה הש"ס בבכורות ולא מוקי לה במעות דלא בעי כסף צורה משום דמשמע ליה דמזיד דרבי יהודה היינו מזיד דידיה ואם כן קשה לרבי מאיר אמאי אינו מתחלל במזיד דידיה כמו בהקדש וצ"ל דמעשר עדיף טפי דבעי כסף צורה ושפיר מקשה דהא אסור בהנאה וממילא מתורץ סוגי' דלקמן דף נ"ו דמשמע דהקידושין הם במקומו.
ובזה יש להבין לשון הירושלמי בשמעתין על מתני' בשם רבי אליעז' מקדשין בפרוטה של (מעש') שני והביאו הריטב"א ז"ל ונראה לענ"ד עיקר דס"ל כפי' שני דהקידושין הם מיד וקשי' ליה דהא אסור בהנאה. ותו דהא איכא איסורא שנהנה מן הקדושין וניחא ליה דמיירי במעות של מעשר שני דמותר בהנאה משום דלא בעינן בי' כסף צורה ומקדשין בו לכתחילה והיינו דאמר שם בתר הכי במעשר שני אמר רבי יוחנן לא עלתה על דעתו לעבור על דברי תורה ר"ל דאם נימא דמיירי במעשר שני עצמו דאסור בהנאה דאפי' אם נימא דכיון דשוה פרוטה בירושלים מקודשת מ"מ כיון דצריך לאוקמי בשוגג דידיה דאל"כ אפילו לר"מ מתחלל א"כ למה מקודשת לרבי יהודא כיון דלא ניחא להו באיסורא והיינו דאומר לא עלתה על דעתו וכו' ודוק:
בגמ' שם א"ל אין אשה מתקדשת מעות האיך יצא לחולין וכו'. נראה דלאו כללא הוא דלפי מה שכתב' לעיל דס"ל לרבי יעקב בהקדש לפי שאין אשה רוצה היינו משום דסבירא ליה דאף לרבי מאיר דקרבן מעילה דקרא בשוגג מיירי אפילו הוא שוגג מעל מגז"ה כנ"ל והיינו דקאמר רבי יעקב איהו מי לא ניחא לי' דליקני איתתא ממילא כיון דע"כ מתחלל למה יהי' ניחא ליה דליקני איתתא ממילא א"כ אף שלא נתקדש' נתחללה לא מיבעיא היכא דהמעות הקדש הוא של ציבור או מאדם אחר כיון דהגביה לקדש מעל בו אלא אפילו אם הוא הקדש שלו או גזבר דאינו מועיל עד שמוציא מרשותו מ"מ עיקר החילול בנותן תלי' אפי' לא קנה המקבל והטעם בזה דהא איתא בב"מ דף מ"ג ע"א במפקיד אצל חנווני דמעל אפילו לא הוציא ואפילו לרב שם דס"ל דוקא הוציא נראה דהכא כיון שנותן לה בתורת קידושין אע"פ שהיא אינה מקודשת מ"מ הוה לי' כהלואה כמ"ש הרא"ש בב"מ דף ט"ו ע"ב דאע"ג דמעות פקדון מותר להשתמש בהן וכ"ש הכא דלא ידעה שבוודאי תוציאנו וא"כ אע"פ שהיא אינה מקודשת המעות יצאו לחולין והיינו דקאמר רבי יעקב איהו מי לא ניחא ליה דליקני אתתא ממילא דס"ל דלר"מ אף כשהוא שוגג מתחלל מגז"ה דחייב בקרבן מעילה אפי' אם לא תתקדש וממילא ניחא ליה שתתקדש בו וצ"ל דבאמת היינו ספיקא דרבא דבעי מיניה דרב חסדא משום דמספקא ליה אי כרבי ירמיה אי כרבי יעקב ופשיט לי' איהו כרבי ירמיה דשוגג דר"מ היינו שוגג דידיה דכל דלא ידע שהוא הקדש אינה מקודשת משום דתי דהוי ידע לא הוה מפיק וא"כ המעות ממילא אינה מתחללין כיון דבטעות הוי ונראה דפשיט ליה הכי משום דמסתבר טפי כרבי ירמיה משום דלרבי יעקב לא הוה שוגג ומזיד דר"מ בהקדש ושוגג או מזיד דרבי יהודא בענין א' דהאי שוגג ומזיד דר"י א"א לפרש אלא בשוגג ומזיד דידיה דהא בנזכר בעל הבית מתני' מפורשת היא דחנווני מעל כשיוציא א"כ ע"כ במזיד דידיה ס"ל לרבי יהודא דאינה מקודשת וכיון דר"מ ור"י פליגי משמע דגם שוגג או מזיד דר"מ היינו ג"כ שוגג או מזיד דידיה ודוק:
בגמרא שם א"ל אף במכר לא קנה. לכאורה אף דלא קיי"ל בהקדש כרבי מאיר מ"מ נפקא מיניה לפמ"ש הב"ש דאף לר"י בקידשת בגזל והיא לא ידעה אינה מקודשת משום דלא ניחא לה דליתעביד איסורא על ידה והיינו ע"כ כמו שכתבנו דס"ל דבהקדש גזירת הכתוב הוא וכבר כתבנו דכן מפורש בירושלמי על מתניתין דידן דלא עלתה על דעתה לעבור על דברי תורה א"כ ה"ה במכר בכה"ג שהלוקח לא ידע שהוא גזול לא קנה דלא ניחא ליה דליתעביד איסורא על ידי' כדפשיט הכא בהקדש לר"מ.
אך תמיהני דהא דין זה מפורש בח"מ סי' שנ"ג ס"ג דאף שלא ידע הלוקח שהוא דבר גנוב קנה ביאוש ושינוי רשות וא"ל להחזיר הדמים מפני תקנות השוק והוא מפורש בש"ס בכמה דוכתא וע"כ צ"ל דהטעם הוא משום דקי"ל כר"י דלית ליה הך סברא דלא ניחא ליה דליתחיל הקדש על ידייהו.
ומלשון הירושלמי אין ראיה דכבר כתבנו דהך מילתא תליא בפלוגתת רבי ירמי' ורבי יעקב דלר' ירמי' מוכח לומר דרבי יהודא לית ליה הך סברא דלא ניחא ליה וכו' א"כ דהירושלמי אתיא כשיטת רבי יעקב ואנן קיי"ל כרבי ירמיה וכבר כתבנו דהא דפשיט בסמוך רב חסדא אשה אינו מתקדשת נמי אזלי אליבא דר"י דוקא ודברי הב"ש צ"ע ודוק:
בתו' ד"ה אף במכר לא קנה וכו'. ואין מעילה לר"מ אלא באוכל הקדש וכו'. כבר כתבנו בריש פרקין דהא דילפינן שם מקרא דשליחות במעיל' והמשלח חייב וע"כ ליכא למימר באוכל או נהנה דהא כתבו תוס' שם דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וע"כ צ"ל דהיכא דהמשלח שוגג והשליח מזיד שפיר מתחלל לר"מ והמשלח חייב. וע' מש"כ לעיל דף מ"ג בתוס' ד"ה שלא מצינו וכו' והא דלא מוקי לה עיקר קרא דמעילה בהכי היינו משום דפשטא דקרא לא משמע בהכי אלא דשליחות אתא מגז"ש. גם כבר כתבנו דבריהם אינו אלא אליבא דרבי ירמיה אבל לרבי יעקב ל"מ כשהמקבל מזיד אף שהנותן שוגג שייך בו מעילה כמ"ש לעיל שם אלא אפילו אם גם המקבל שוגג דלא קנה. אפ"ה ס"ל דמתחלל והיינו דאמר איהו מי לא ניחא ליה דניקני איתתא ממילא כיון דע"כ מתחלל כנ"ל:
והנה לכאורה קשה לפמ"ש מהרי"ק בתשובה והביאו הרמ"א בהגהה בסימן קע"ח ס"ג באשה שסברה שמותר לזנות הוה כמזידה ואסורה לבעלה ישראל א"כ כיון דר"מ יליף הכא ממעילה דסוטה אם כן משכחת הכא מעילה באומר מותר דמחייב ביה קרבן כדאיתא בר"פ כלל גדול אך ז"א דטעמא דמהרי"ק שם משום דגבי סוטה קפיד קרא על שמעלה בבעלה ולא משום עבירה לשמים ולכך אפי' היא שוגגת בעבירת איסור א"א לשמים כיון דהוי מזידה לגבי בעלה שקידשה לעצמו כדאמר בריש מכילתין דאסר לה כהקדש ובאמת אם שגגה ולא ידעה שהיא מקודשת כההיא דמיכל בת שאול שהביא הרשב"א בתשובה שהיתה מותרת לדוד מחמת שהיתה שוגגת בקידושי דוד או נערה שקדשה אביה והיא לא ידעה באמת מותרת דאין מעילה אלא במזיד אבל בהקדש לשמים לא שייך זה דאם היא שוגגת וסברה שמותר להוציא הקדש לחולין אין כאן מעילה כלל והארכתי בזה בתשובה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |