פני יהושע/קידושין/נג/ב

פני יהושע קידושין נג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמר ר' יעקב שמעית מינה דר"י תרתי שגגת מעשר כו'. ויש לדקדק מאי איצטריך טעמא בשגגת מעשר משום טירחא או אונסא דאורחא ות"ל דבלא"ה דמי מעשר שני בגבולין פחותין הרבה מדמי חולין כיון שצריך להוציא הוצאות להעלותן לירושלים וא"כ כיון שהיא סברה שהן חולין הו"ל קידושי טעות והיה נ"ל לדקדק מכאן דבכה"ג לא הוי קידושי טעות דמכיון שנתרצית להתקדש לו אינה מקפדת בשיווי דמי הקידושין וכמו שכתבתי לעיל דף מ"ז גבי התקדשי לי בפקדון ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר ש"פ מקודשת והבאתי ראיה מהא דשמין את הנייר ולא דמי לאומר התקדשי לי בכוס של זהב ונמצא של כסף דשאני התם שהתנה בפירוש ועוד שהוא מין אחר וכן בכוס של יין ונמצא של דבש ואדרבא משם משמע דהיכא שהוא מין אחד וכ"ש היכא שלא הזכיר שום דבר כגון הכא שלא אמר התקדשי לי בחולין א"כ הוי קידושין גמורים וכבר כתבתי לעיל פ"ק דף ז' דאפילו לר' יוסף דאמר שיראי צריכא שומא לאו משום דלא ליהוי קידושי טעות מחמת דמי השיווי אלא כיון דשיראי אין שומתן ידוע ולא קייצי לא הוי בכלל כסף ודמי לחליפין כן נ"ל אלא דמלשון הרא"ש והרשב"א ז"ל בההיא סוגיא דהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך לא משמע הכי אלא שיש לחלק ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון) דף נג ע"ב גמרא א"ר יעקב שמעת מיניה דרבי יהודה תרתי שגגת מעשר כו'. וכתבתי דלכאורה יש לדקדק אמאי הוצרכו להדורי אטעמא בשגגת מעשר דלא הוי קידושין משום טירחא או אונסא דאורחא ותיפוק ליה דבלא"ה דמי מעשר שני בגבולין פחותין הרבה מדמי חולין וא"כ כיון שסברה שהיא חולין ה"ל קדושי טעות והיה נ"ל לדקדק ג"כ מכאן דלא הוי קדושי טעות בכה"ג כמ"ש לעיל דף מ"ז ע"א אלא שכבר כתבתי שם דהרא"ש והרשב"א ז"ל לא כתבו כן וא"כ צ"ע לסוגיא דהכא:

שם ולא ידענא הי מינייהו. ואע"ג דלר' יהודא ודאי בשגגת מעשר הוי טפי טעות משגגת הקדש התם מילתא אחריתא היא דלר"י כיון דגזירת הכתוב היא דהקדש מתחלל שוגג כדבסמוך וע"י שינוי רשות אלמא דרחמנא אוקמיה ברשותיה דלא ליהוי מקח טעות וה"ה לקידושין:

רש"י בד"ה משום אונסא דאורחא דע"כ אונסא דאורחא עליה דידיה רמיא שהמעשר אין בו כאן ש"פ כו' עד סוף הדיבור. ומלבד מה שהקשו בתו' הקשה הריטב"א ז"ל בחידושיו דכיון שאין שוה כאן פרוטה אלא בירושלים אמאי הוי קידושין הא קי"ל דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וה"ה להדיוט וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק גבי חיישינן שמא ש"פ במדי דאפי' ידעינן בודאי דש"פ במדי אפ"ה לא הוי אלא קידושי ספק מדרבנן ע"ש ונראה דהתוס' נמי נתכוונו לזו הקושיא עצמה דמש"ה כתבו דמשמע להו מתוך פירש"י שלא יחולו הקידושין במזיד עד שיהו בירושלים ונראה דרש"י גופא לא פסיקא ליה דכאן אין בו ש"פ דא"כ היאך כתב אח"ז אי נמי לא רמיא עליה אונסא דאורחא הא בתחלת דבריו כתב דע"כ רמיא עליה אע"כ דהמשך דבריו הן כך דבתחלה כתב דע"כ רמיא עליה לפי דסתם מעשר שני אין ש"פ כאן לפי שצריך להעלותו לירושלים וע"ז כתב אי נמי אפילו לא רמיא עליה כגון ששוה פרוטה ויותר מכן כגון שהוא קרוב לירושלים ונוח להוליכו לשם ע"ז מסיק דאפ"ה לא ניחא ליה כו' כן נ"ל וזה ברור ובחנם נדחק הבית שמואל והניח בקושיא ע"ש:

(קונטרס אחרון) שם ברש"י בד"ה משום אונסא דאורחא דע"כ אונסא דאורחא עליה דידיה רמי' שהמעשר אין בכאן שו"פ. וכתבתי ליישב מה שהקשה הב"ש בזה בשלחן ערוך בא"ע סי' ל"א ס"ק ו' ולענ"ד בחנם נדחק שם כמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה איהו לא ניחא ליה כו' וקשה דפריך בבכורות והרי מעשר כו' עד סוף הדיבור. ולא יכולתי לעמוד על סוף דבריהם בזה דלכאורה אדרבא סוגייא דבכורות גופא בהכי סלקא דמדשנינן התם אשה יודעת שאין מע"ש מתחלל ע"י ועולה ואוכלת בירושלים א"כ ע"כ דהמקשה ס"ד דאשה אינה יודעת ואדעתא שתאכל או תמכור בגבולין קבלתינהו ומדאמר ר' יהודא מקודשת אלמא דאפילו בגבולין שרי בהנאה וא"כ המעשר ש"פ בגבולין משום דמותר בהנאה וע"ז משני התם שפיר אשה יודעת ואדעתא שתאכל בירושלים קבלתינהו והיינו כמו שפרש"י כאן דמש"ה צריך לקבל אונסא דאורחא וכדמסיק התם הש"ס להדיא דמקדשה במאי דביני ביני ויתכן יותר למאי דפרישית לעיל בשמעתין דאי הוי אמרי' דלר"י מע"ש בגבולין שרי בהנאה לא היו המעות נתפסין בקדושת מע"ש אם מכרן או קדש בהן את האשה אלא שעליו היה מוטל לאכול כנגדן לקיים מצות עשה דוצרת הכסף וכדמשמע מסוגיא דמכות ולכאורה היה נ"ל דטעמא דרב חסדא שהביאו התוס' דאמר בפ' חלק דר"י מודה דבגבולין לא הוי ממונו היינו מסוגיא דבכורות גופא דכיון שהקפידה תורה בכסף צורה אסור בהנאה כמו פטר חמור אם לא ע"מ שיאכל הלוקח או האשה בירושלים ומ"מ אין זה סותר למה שכתבתי לעיל בשמעתין דרב יהודא מקרא דהוא בהווייתו יהיה יליף לה משום דבבכורות איכא לישנא אחרינא דלית ליה לר' יהודא האי סברא דהקפידה תורה כן נ"ל נכון ולשון התוספות צ"ע ומה שיש לדקדק על זה מההיא דכרם רבעי דמייתי הש"ס בדף הסמון לקמן יבואר שם ובדף נ"ו אבאר יותר בעזה"י ודוק היטב:

בא"ד וי"ל דאע"ג דלר"י ממון הדיוט הוא מ"מ קאמר רב חסדא דלאו עיסה היא להתחייב בחלה הואיל ואין ראוי שם לאכול עכ"ל. ויש לתמוה דא"כ מאי מקשה התם בפ' חלק אהא דרב חסדא ממעשר שני דעיר הנידחת הא לר"ח נמי ממון הדיוט הוא וקרינן ביה שללה וליכא למימר דכיון דאין ראוי לאכילה לא קרינן ביה שללה א"כ אי ליתא לדר"ח נמי תיקשי ליה דהא לכ"ע אינה ראוייה לאכילה בגבולין ויש ליישב בדוחק דכי היכי דלר"ח משום דאין ראוייה לאכילה לא קרינן עריסותיכם ה"נ מה"ט לא מיקרי שללה וזה דוחק דנהי דלענין חלה כולה מילתא בראוייה לאכילה תליא דהא עיסת הכלבים פטורה מחלה משא"כ בשללה לא שייך לומר כן וצ"ע מיהו למאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י אתי שפיר דלר"ח הוי ממון גבוה לגמרי אם לא ע"מ שיעלה לירושלים וא"כ ממ"נ לא קרינן בה שללה כדי לשורפה שם דהא בגבולין לא הוי ממון כלל ואסור בהנאה ודוק היטב:

גמרא בעא מיניה רב חייא בר אבין מרב חסדא במכר מאי. ויש לדקדק דמאי קמבעיא ליה כיון דבאשה אינה מקודשת כלל וא"צ גט אלמא דמילתא דפשיטא היא טובא דהוי קידושי טעות אי משום דאיהי לא ניחא לה או דתרווייהו לא ניחא להו וא"כ מהיכא תיתי לא ליהוי מקח טעות מה"ט גופא ול"ל דהא גופא מיבעיא ליה בקידושין מאי טעמא אי הוי משום טעות א"כ ה"ה למכירה או טעמא דקידושין משום דאין מתחלל כיון שאין שום דבר נתפס תחתיו משא"כ במכירה דיש להקדש לחול על מה שביד המוכר נגד ההקדש הא ודאי ליתא דא"כ במזיד אמאי קידש אע"כ דקידושין נמי מיקרי דרך חילול א"כ למאן דאית ליה בשוגג חילל נמי אין לחלק מיהו לפי מה שפירש רש"י דאיירי שמסר לו מעות הקדש עבור החפץ שקנה א"כ י"ל דקס"ד דבשביל כך אין לבטל המקח כיון שאין הטעות במקח אלא במה שנתן לו מעות הקדש בשגגת מעות חולין וא"כ היה בדין שיתקיים המקח והוא יתן לו מעות חולין ואפשר דאי הוי נמי איפכא שמכר לו החפץ של הקדש נמי אין לבטל המקח בשביל כך אם אין הלה מאמינו שהוא של הקדש אלא כופין את המוכר שיחלל החפץ על אותן המעות דהא ודאי דלר"מ נמי יכול לחלל במזיד ואפשר דאפילו במאמינו שהחפץ של הקדש נמי מספקא ליה לדינא אם יש לבטל המקח או לכופו לחלל בשלמא בקידושין לא מהני מה שמחלל עכשיו דסוף סוף תחלת הקידושין היו בטעות ועוד דאיהי ודאי לא ניחא לה כן נ"ל אלא דסוגיא דשמעתין לא אתי שפיר לפירוש זה וראיתי בתוס' רי"ד ונ"ל מפירושו דלקושטא דמילתא לרב חסדא לא הוי טעמא דר"מ דבשוגג לא קידש משום דקידושי טעות אלא משום דס"ל בשוגג אין מתחלל וכוונתו נ"ל דלאו במקח טעות תליא מילתא אלא דלא שייך כלל ענין חילול אם לא שנתכווין להוציא לחולין מעיקרא והשתא הוי א"ש דהא גופא מיבעיא ליה ר' חייא בר אבין אי הוי טעמא דר"מ בקידושין משום טעות וזה לא שייך במכירה כיון שאין הטעות בגוף המקח ואפשר בתקנה או דלמא דטעמא דר"מ משום דאין הקדש מתחלל כלל בשוגג וא"כ ה"ה למכירה וקפשיט ליה ר"ח דטעמא משום דאין מתחלל בשוגג אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ הא דבעי רבא מרב חסדא לעיל בסמוך אשה אין מתקדשת מעות מהו שיצאו לחולין ותיפוק ליה דטעמא דקידושין הוי משום דאין יוצאין לחולין ויש ליישב דרבא נמי הוי מספקא ליה בטעמא דקידושין כי היכי דמספקא ליה לר' חייא בר אבין ומהדר ליה ר"ח אשה אין מתקדשת וכוונתו ג"כ לזה הטעם עצמו דאדרבא טעמא דקידושין משום דאין מתחללין ודו"ק:

תוספות בד"ה אף במכר כו' אבל במזיד קידש דר"מ לטעמיה כו' ומפיק לה מקרא כו' ואין מעילה אלא בשינוי כו' עכ"ל. האי ילפותא דמפיק לה מקרא חפשתי ולא מצאתי דנהי דבמעילה פרק הנהנה מייתי הא מילתא דאין מעילה אלא בשינוי התם אשוגג מייתי לה ולאשמעי' דבשינוי נמי שייך קרבן מעילה ואדרבא פשטא דקרא בהכי איירי דאע"ג דלשון מעילה משמע מזיד דומיא דסוטה והתם בפ' הנהנה בס"פ מייתי האי קרא דסוטה מ"מ לא מייתי לה אלא לענין לשון שינוי ולא לענין מזיד דהא כתיב בהדיא נפש כי תמעול מעל וחטאה' בשגגה ובכולה תלמודא פשיטא לן דאין קרבן מעילה וחומש אלא בשוגג ולא במזיד ואפילו ר' מאיר מודה והכי איתא נמי להדיא בירושלמי בשמעתין אלא דלר"מ לא ממעטינן מזיד אלא מחומש ואשם ולא מחילול דהא חילול לא כתיבא בהאי פרשה:

ובאמת לפ"ז נפלאתי טובא היאך אפשר לומר דר"מ יליף מהאי קרא דתמעול מעל דבמזיד מתחלל דנהי דלשון תמעול גופא משמע הכי דמדקרי לה מעל אלמא דמיקרי שינוי לפי שנתחלל אכתי א"א לאוקמי קרא בהכי דא"כ סכינא חריפא מפסקי קראי דפתח בכי תמעול מעל דהיינו ששינה וחילל ולא פירש מה יעשה לו דכל מה שכתב בהאי ענינא היינו חומש ואשם ולענין קרן ודאי לא איצטריך ובשלמא למ"ד דלר"מ אחד שוגג ואחד מזיד מתחלל א"ש דמדקרי לשוגג מעל דמהני שינוי ממילא משמע דכ"ש דבמזיד מיקרי מעל ונהי דרחמנא מעטיה מקרבן וחומש מדכתיב בשגגה מ"מ לענין דמיקרי מעל לא מעטיה משא"כ לסברת ר"ת דשמעתין ובר פדא לקמן דלר"מ בשוגג אין מתחלל וא"כ לעולם לא מחייב חומש ואשם ע"י שינוי דמקח תו לא שייך לומר דתמעול מעל דקרא היינו שינוי מקח דהא עלה כתיב אשם וחומש. ולולי דמסתפינא לפרש נגד כוונת התוס' היה נ"ל דהא דלר"מ במזיד מתחלל לאו מתמעול מעל יליף לה אלא מסברא בעלמא דכיון דאשכחן הקדש יוצא לחולין דרך מקח וממכר כדאיתא פ' לולב הגזול וכפרש"י שם דיליף מקרא שמוכרה הגזבר לאחר א"כ ממילא דבמזיד מתחלל דרך מקח ונהי דהתם מתחלל ע"י כסף דכתיב ונתן הכסף וקם לו היינו למצוה כמ"ש התוספות והא ודאי דמשום גזל הקדש מחוייב לשלם הקרן אבל אינו מעכב החילול ביד הלוקח דלא איכפת ליה ללוקח בזה כיון שלקח ממנו ברשות ולא דמי להדיוט דמוכר שאינו שלו לא הוי מכירה כלל קודם יאוש דשינוי רשות בלא יאוש ליכא למ"ד דקנה שאני התם שאין רשות להמוכר למכור משא"כ היכא שהתורה נתנה לו רשות למכור נקנה המקח ועליה דידיה רמיא לשלם להקדש ולצאת ידי הקדשו וכ"ש בגזבר דשייך האי טעמא ונראה שהתוספות הרגישו בזו הסברא אלא דהוה קשיא להו דא"כ במעשר שני נמי אמאי לא מהני דהא יש לו רשות לחלל משא"כ לפירושם דמפיק לה מקרא דמיקרי מעל א"ש וכמו שכתבו להדיא בסוף הדיבור אלא דבאמת משום הא לא איריא דנהי דמעשר שני יוצא לחולין היינו דרך חילול ולא דרך מקח כלל דהכי איתא להדיא בריש פ"ק דמעשר שני דאין מוכרין אותו ומוקמינן לה כר"מ כן נ"ל לולי שהתוס' לא כתבו כן ומה שיש לדקדק עוד יבואר בדף הסמוך בסוגיי' דבהמה שנמצא' מהלאה למגדל עדר ודו"ק ומה שדקדק מהרש"א ז"ל על לשון התוס' שכתבו דר"מ לטעמיה נ"ל דהיינו ממאי דאמרינן לקמן בשמעתין בדף נ"ה אמר ר"י בר חנינא אומר היה ר"מ הקדש במזיד מתחלל כו' א' קדשי קדשים ואחד קדשים קלים אלמא דהכי מרגלא בפומיה:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.