אילת השחר/קידושין/י/א
תוד"ה עד שיהיו שניהם שוין. כלומר באותה מיתה שאם היתה גדולה בסקילה. צ"ע דבשלמא אם כל גדולה היתה בת סקילה שייך לומר כן, אבל הדין הרי הוא דבוגרת בחנק, וא"כ זה שאם לא היתה קטנה לא מכריח עדיין שהיא בסקילה, ונהי דנערות הוא קודם בגרות, מ"מ לא שייך לומר שהיא בת סקילה משום גדולה שכשתהיה גדולה תהיה בת סקילה, דהא כעת היא קטנה, וע"כ הביאור הוא דגם כשהיא קטנה נוכל לקרותה בת סקילה משום דדל קטנות מהכא שפוטרה לגמרי הרי היא בת סקילה, וזה הא אינו דרק נערה בסקילה ולא כל גדולה, ואיילונית שנעשית בוגרת תיכף אחרי הקטנות והבעל הסכים לקדשה אף אם תמצא אילונית תהיה בחנק אם תזנה.
איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נפק"מ כגון שהערה בה ופשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה מאי אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה. ובשיטה ישנה והרשב"א (הובא בשטמ"ק כתובות דף ל') הקשו על מה דאמרינן התם דיש חילוק גם לר"ע בין אי צריך אשה הראוי' לקיימה או שיש בה הויה, אע"ג דכל שאסורה לו אפי' מחייבי עשה לא תופס בה קידושין, מ"מ בעולה לכה"ג דהוי עשה שאינו שוה בכל שפיר תפיס בה קידושין, והביאו בשם ר"ח דהיינו דאנס בתולה דנאסרת לכה"ג לישא אותה ומ"מ יש בה הוי' אפי' לר"ע משום דהוי עשה שאינו שוה בכל, והקשו דמ"מ בסוף ביאה דבא על איסור בעולה א"כ תיעשה חללה, ותירצו דחדא ביאה לא פלגינן בה שנאסר בה שני איסורין, והוסיף הרשב"א דלפי תירוץ זה יראה דהא דאמרינן לקמן (דף ע"ז ב') דכהן הבא על אחותו זונה משוי לה ולא חללה חזר ובא עליה עשאה חללה, דוקא חזר ובא עליה בגמר ביאה, והיינו דלא אמרינן דבהעראה נעשית זונה ובסוף ביאה הרי בא על זונה ותיעשה חללה.
וצריך להבין דהא ודאי שייך לחלק ולחייב אסוף ביאה, דהא אם נתחדש באמצע ביאה דבר שעי"ז אסורה ודאי יתחייב על סוף ביאה, וכמו דמבואר כאן דאם גמר ביאה קונה, אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר אסור לגמור ביאתו.
ובקובץ שעורים (ח"ב סי' י' אות ג') הקשה דהא במשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי אסור לפרוש באבר חי שיציאתו הנאה לו כביאתו, הרי דגם אם נעשה דבר שנאסרת אסורה גם באמצע ביאה, עי"ש דהביא להסתפק אם חידשה התורה דהעראה הוי ביאה לעצמה, או דחידשה תורה דהעראה הוי כגמר ביאה, דהיינו דגם בהעראה הוי כגמר כולו לכן לא פלגינן לתרי חיובי כיון דהוי ככבר גמר, אלא דחזר והקשה דהא גם בגמר גופה איכא למ"ד דחייב על כל כח וכח, ואפי' רבנן דפטרי משום דהוי בהעלם א' אבל לענין פסלות למה לא תיפסל בכח הראשון ואח"כ בא כבר על זונה ותיעשה חללה, ועי"ש שנדחק לפי הר"ן בנדרים דף י"ז דמבואר דלא רק לענין מלקות צריך התראה לחלק, אלא לענין שתיחשב שתי אכילות ג"כ צריך התראה לחלק, ולכן כשאמר הריני נזיר אם אוכל ככר זה חייב על כל אכילת כזית נזירות, אבל רק בהתרו בו בין כל זית וזית, אבל אם לא התרו בין כל כזית אינו חייב אלא נזירות אחת אפילו כשאכל הרבה כזיתים משום דהוי כמעשה חדא כיון שלא הי' התראה בינתיים [ולסברתו יתחדש לנו דין דאם יהי' התראה בינתיים תיפסל בסוף ביאה משום חללה].
וצ"ע דהא התם אפי' דאכל הרבה כזיתים בזאח"ז אינו חייב אלא על אחת, וא"כ גם כאן אפי' יעשה כמה ביאות בלי התראה בינתיים נימא דלא נעשית חללה, וע"כ דלא אמרינן כאן דצריך התראה לחלק הביאות, ולמה לגבי העראה וגמר ביאה נחלק.
ובעיקר הסברא דכיון דהעראה החשיבה תורה כגמר הוי כאילו גמר, וכן דכשלא התרה הוי חדא ביאה ולא נפסלה בינתיים, צ"ב דא"כ למה הכהן גדול אסור לקדש בביאה כיון דהוי כאילו כבר גמר, וכן למה אם קיבלה קידושין מאחר אסור לגמור דהא הוי כאילו גמר וכבר לא שייך שיתחדש דין באמצע.
ואפשר לומר דמהא דנטמאה באמצע ביאה וכן בקיבלה קידושין באמצע לא קשה, דיש לומר דרק אם הדין איסור שני לא יהי' רק אם התחלת הביאה עשה בה איסור, כגון ע"י שהערה נעשית בעולה ואסורה לכן תיפסל משום חללה, דבלי שחל עליה לפני זה איסור בעולה לא הי' חל עליה הדין השני וזה לא מפלגינן, אבל אם קיבלה קידושין מאחר באמצע ביאה או אם נטמאה, דאיסור זה לא נעשה כלל ע"י שהתחיל בביאתו קודם ואינו תלוי בהתחלה כלל, ודאי יעבור איסור אשת איש ואיסור נדה אם ימשיך לגמור ביאתו, ולא עוד אלא אפי' באחותו אה"נ דיחול איסור זונה על הסוף, ורק איסור חללה לא יהי' מגמר ביאתו כיון דאותה ביאה צריך ב' הדינים שתלוים זה בזה, ונמצא דאע"ג דע"י העראה נעשית בעולה ונאסרה, אבל לא יחול עליה עוד דין איסור נוסף, דהיינו דין חללה שזה רק ע"י שעבר איסור שנהי' ע"י הדין שחל בהעראה שלפני זה.
אמנם אע"ג דנתבאר דברי הרשב"א דל"ק מהא דאסורה אם קיבלה קידושין באמצע ביאה ומנטמאה באמצע ביאה, מ"מ עדיין לא נתבאר למה באמת לא יכולים לחלק הביאה ולומר שהביאה עשתה שתי הדינים.
ובריטב"א (לקמן דף ע"ז) ג"כ הקשה למה הבא על אחותו לא נעשית חללה בגמר ביאה דהא בהעראה כבר נעשית זונה, ותירץ דהא דהעראה שמה ביאה הוא דוקא כשעשה רק העראה ולא גמר, אבל כשגומר דעתו על גמר ביאה, וכבר נתקשה בתשו' רעק"א ([[שו ת רבי עקיבא איגר/א/רכב#יד|סי' רכ"ב אות י"ד]]) דזה שייך בקנינים דעדיין אין דעתו לקנותה אבל מה זה שייך לענין איסורין, ורצה לפרש בכונתו דהעראה הוי ביאה גרועה, ודוקא כשלא עשה אלא העראה הרי אחשבה לביאה משא"כ כשגומר דלא אחשבה להעראה לא הוי העראה כביאה.
ובסברא זו דהעראה דלא אחשבה אינה כביאה, מבאר מש"כ בנימוק"י דקונה בע"כ של היבם בהעראה, היינו דהי' מקום לומר דאז לא אחשבה להעראה ואינה כביאה וקמ"ל דבכ"ז קונה, אמנם לפי"ז חזר והקשה דהריטב"א כתב ג"כ דקונה בביאה בע"כ, הרי דאע"פ דלא אחשבה להעראה מ"מ דינה כביאה ולמה לענין בא על אחותו לא נעשית זונה משעת העראה, דנהי דגומר ודעתו על גמר ביאה דלא אחשבה להעראתו, מ"מ הרי דינו בכל גווני כביאה.
וצ"ע למה לא קשיא לי' ג"כ למה כהן גדול נאסר לקדש בתולה בביאה, דנהי דדעתו על גמר ביאה ועדיין אינה קנוי' בהעראה, מ"מ אינו עובר על שבועל בעולה כיון דלהעראה אין דין כגמר ביאה כשדעתו על גמר דהא לא אחשבה להעראה, וצ"ל משום דאולי אה"נ להריטב"א יתפרש כל הבועל דעתו על גמר ביאה לכן אין איסור לקדש בביאה דכשגומר נמצא דלהתחלת הביאה לא יהי' דין ביאה, ולכן הוקשה לו רק ממה שנקנית בהעראה אפילו שזה בעל כרחו של יבם דלא אחשבה לההעראה.
כל הבועל דעתו על גמר ביאה. לכאורה למה יש אומדנא כזאת דמאי איכפת לי' אם יקנה בהתחלה. כן צ"ע למה רק נפק"מ לענין כהן גדול אי מותר לקדש בביאה ולמה לא יהי' נמי נפק"מ לכל אדם דיהי' אסור לקדש בביאה דהא נמצא דתחילת ביאה עובר משום איסור זנות ולהרמב"ם איכא בזה איסורא דאורייתא. וזה י"ל לפמשנ"ת בדברינו לעיל (דף ד' ע"ב) דאיסור זנות הוא כשכל הביאה אין לה שום מטרת קנין רק מעשה ביאה בעלמא זהו זנות, לכן כאן אפי' אם מכוין לקנותה רק בסוף מ"מ תכלית הביאה היא כדי שלבסוף יקנה אותה נמצא דאין כאן איסור זנות, אמנם מלבד זה נראה דהביאור דעתו על גמר ביאה היינו דדעתו לקנות בכל הביאה, ולא בחלק ממנה, וממילא כיון דדעתו בכל הביאה אז כל הביאה היא ביאת קידושין ולא ביאת זנות, אלא דכיון דכל הביאה קונה אז כל זמן שלא גמר עדיין לא קנאה ושייך שיעבור הכהן גדול בסוף על איסור עשה של והוא אשה בבתוליה יקח.
והנה במשנה למלך (ריש הל' מכירה) הקשה על סברת מהר"י בן לב דס"ל דבנשבע שיקנה בכסף לבד אמרינן דודאי רצה לקנות בכסף לבד והוי כפריש, דאם יש סברא דמחמת דאינו רוצה לעבור איסור הוי כפריש שיקנה בכסף גרידא בלי שטר, א"כ ה"נ כיון דכתבו הרמב"ן והריטב"א דמה דלא מהני תחילת ביאה משום דאינו חושב לקנותה בהעראה, ובכה"ג דיש לנו לאמוד דעתו דודאי רוצה לקנות בהעראה דאל"כ הא יעבור על אשה בבתוליה יקח, וא"כ איך קאמר נפק"מ לכה"ג דקידש בביאה, דכהן גדול ודאי דעתו לקנותה בהעראה. וקשה לחלק דהתם בשעת מכירה אם אינו רוצה לקנות עובר על שבועתו ובודאי דעתו לקנות כדי שלא לעבור על השבועה, אבל כאן בעצם ההעראה אינו עובר שום איסור אלא דבסוף ביאה יעבור על אשה בבתוליה יקח, דמ"מ הא יודע ודאי דלפי דעתו על גמר הביאה יעבור איסור.
ואפשר לחלק קצת דהנה מצד המוכר אין קפידא ומסכים להקנות בעד כסף גרידא אלא דהלוקח רוצה עם שטר, והנה הא הוכיח הרשב"א בגיטין דף כ' דבדעת אחרת מקנה אי"צ הקונה לכוין לקנות, וע"כ צ"ל דהלוקח אינו רוצה לקנות לא רק שאינו מכוין לקנות, ובאופן דנשבע ודאי לא ירצה לעבור על השבועה ולא יכוין בפירוש לא לקנות, אבל בכהן גדול הבועל דסתמא דאיש מכוין לקנות בכל הביאה, וכדי שיקנה בהעראה צריך כונה מיוחדת לקנות בהעראה ואין לנו ראי' דיש לאמוד דעתו דיכוין בפירוש אחרת מכל אדם, ורק בשבועה לא יכוין בפירוש לא לקנות וממילא קונה [ועמש"כ בב"ב דף קל"ז].
תוד"ה כל הבועל. ואומר רשב"א דכי אמרינן העראה קונה היינו בשלא עשה כי אם העראה ופירש מיד דמוכח שלא הי' בדעתו לקנות בגמר ביאה. ויש לעיין קצת דהא העדים חושבים שעדיין אינו רוצה לקדשה, ואפי' ספק אין להם, דיש להם להניח דודאי יעשה כדרך כל הארץ דאין מכונים לעשות רק העראה ואיך תתקדש, ואע"ג דבאמת אי"צ כלל לראות הביאה ממש, דהא סגי ברואים ייחוד כיון שאומר שמתייחד לקדשה בביאה, מ"מ לא עדיף מאם היו רואים ממש דבשעת העראה לא היו רואים עדיין קידושין.
וכבר כתב בב"ש (סי' מ"ב ס"ק י"ב) בשם המרדכי הובא ברעק"א ריש כתובות מבנו הגרש"א בראו הטבעת אח"כ בידה מקרי מקדש בעדים אע"ג דלא ראו עצם הנתינה, והב"ש הוכיח מהא דמהני הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, והגרש"א דחה הראי' דהתם בשעת מעשה אומדין דכעת הוא מקדשה, אבל מהתוס' דכתובות דף ט' דמבואר דאם היו עדים על פתח פתוח הי' מקרי דיש עדים בשעת הזנות דלכן אפילו אם הי' צריך עדים בשעת זנות מ"מ היתה נאסרת בעדי פתח פתוח, הרי דמה דרואין אח"כ שהי' זנות הוי כעדים בשעת מעשה, וכן משמע מהתוס' כאן דאע"ג דלא ראו ולא ידעו בשעת מעשה דהיינו בשעת ההעראה הא לא ידעו דיפרוש אחרי ההעראה, דאז אין עדיין קידושין רק בסוף הביאה, מ"מ כל שאח"כ פירש הוי עדות על מעשה הקידושין של ההעראה אע"ג דבשעת ההעראה לא יידעו שיש כאן קידושין.
ומ"מ יש לדחות דרואין מעשה שאפשר שיהי' מזה קדושין, משא"כ בלא ראו כלל נתינת הטבעת דאז לא ראו כלל מעשה שמזה יהי' קידושין. ובפרט לפמשנ"ת לעיל (ד"ה כל הבועל) דדעתו על גמר ביאה היינו שכל הביאה היא המעשה קנין, א"כ אפילו שלא ידעו שיפרוש בהעראה מ"מ הם רואים מעשה קידושין אלא דלא נגמר הקנין, משא"כ כשלא ראו נתינת הטבעת רק אח"כ, נמצא דאז לא ראו מעשה של קידושין כלל.
ביאה נשואין עושה. עי' בר"ן שכתב דמכאן ראיה למש"כ התוס' בשם ר"נ גאון דביאה שאחר קידושין עושה נישואין ולכך איבעיא להו אי מועיל שתי הדברים יחד. ומדבריו נבין דלא שייך להקשות דנימא איתקש הויות להדדי ולא יגמור כמו דכסף ושטר אינו עושה נישואין, דמה דביאה נישואין עושה היינו משום דלביאה ודאי יש כח לעשות נישואין אחרי אירוסין, דיש שתי הענינים בה, כח עשיית הקידושין ככסף ושטר, וגם ענין של חופה, לכן מספקינן דגם כשעושה ביאה לחוד יעשה שתי הדברים בבת אחת. ויש לעיין להצד דביאה נישואין עושה אם יוכל לומר דרוצה לעשות רק קידושין, כיון דיש בה שתי עניינים מסתבר שיוכל לומר שרוצה רק בקידושין, ואם כן ק"ק מה דרצינו לפשוט ממתני' דקתני ביאה וקתני נישאת, דהא אפשר לאוקמי דקידשה בביאה שלא לשם נישואין ואח"כ נישאת, וכן בהא דעושה ק"ו זו שביאתה מאכילתה בתרומה אינו דין שכספה מאכילתה, דבשלמא נישואין עושה לכן פשיטא ליה דאלימא ביאה מכסף, דאיך אפשר ללמוד הא מה דביאה מאכילתה בתרומה היינו משום דבביאה יש קידושין ונישואין וביאה שהיא רק קידושין לא עדיף מכסף, צ"ל דלהצד דנישואין עושין כיון דבביאה יש ענין נישואין לכך כל שמכוין לשם אישות רצונו לקנותה כנשואה גמורה. וצ"ע בחזו"א (אהע"ז סי' ס"ג ס"ק כ"ג) דכתב דאינו יכול לומר שיהי' רק קידושין וצ"ע.
ובזה שנסתפקו לקמן דף י"ח ע"ב ביעוד נישואין עושה, פשוט דל"ש רק אירוסין כיון דזהו הקנין ייעוד, ואין שם שתי דברים שונים אלא דזהו דין יעוד דעושה נשואין, וכן משמע שם מהא דפריך דאי ייעוד נישואין עושה כיון שנישאת אין לאביה רשות בה, ולא שייך לחלק בין נישואין דידה לנישואין דידיה ואיך מוכרה אלמנה לכה"ג אפילו אם נעמיד שיעדה האדון, ואם נאמר דשייך לייעד רק לאירוסין למה לא נוכל להעמיד מה דאמרינן שם דמוכרה אלמנה לכ"ג שנתקדשה בקידושי יעוד בפירוש שיהיה רק אירוסין, וע"כ דאם ייעוד נישואין עושה בהכרח יהיה גם נישואין.
תוד"ה ומקבל את גיטה. התוס' הסתפקו אם קטנה נשואה האב מקבל גיטה, ופשטו דאינו מקבל דמשנישאת אין לאביה רשות בה. והעירוני למה בכלל היה מקום להסתפק דודאי נשואה יצאה לגמרי לכל הדברים מרשות האב, ולקבל קידושין מאחר אחרי שנישאת ונתארמלה או נתגרשה מבואר להדיא לקמן דף מ"ד ע"ב דאינו יכול דהוי יתומה בחיי האב, א"כ למה ס"ד דלקבל גיטה יוכל. ועמשנ"ת בדברינו דף י"ח ע"ב דבנשואה יש דברים שמהני להיות ברשות הבעל, אבל גם יש שיוצאת מרשות האב לגבי דברים שאין לבעל מזה כלום, וכגון זה שאינו יכול לקדשה אחרי שנישאת ונתארמלה או נתגרשה דאין מוסיף להבעל כלום בזכויותיו [וכן מה שלא יוכל למכרה אחרי אישות שנתגרשה עי"ש]. אמנם יתכן דזה כיון דבשעה שהיתה נשואה לא היה להאב זכות הזה, וזה לא רק מפני שלא שייך לקדשה כשהיא אשת איש, דנראה דאף למאן דאמר דמהני קידושי חוץ מפלוני ויתפסו קידושי פלוני, מ"מ אם היא נישאת להמקדש הראשון לא יוכל האב לקבל קידושין מהפלוני כיון דכעת היא קנויה להבעל והאב אין לו זכות בבתו נשואה כיון שזה מפריע לקנינו של הבעל, לכן אף אם נתגרשה אין זכות הזה חוזר לאב, אבל לקבל גיטה מיד הבעל שנישאת לו דזה לא בסתירה כלל לקנינו של הבעל יש מקום לומר דנישואין לא מפקיעין, וע"ז הוצרכו להוכיח דמ"מ משנישאת אין לו כלום בה אף לענין זה.
תוד"ה וחייבין. דייק מהך דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב דאי לא אזלינן אחר הרוב ניחוש דילמא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קדיש. ובמהרש"א הקשה אולי נמתין עד שתגדל ונראה שהיא לא איילונית ואז נהרוג אותו, ותירץ דא"כ הו"ל התראת ספק כעת. ובתוס' רעק"א (שבת אות פ"ט) הקשה דמ"מ אולי מהני ההתראה ולא הוי כהתראת ספק כיון דלכל דיני התורה אזלינן בתר רוב ומ"מ לא נהרגנו כעת דלגבי נפשות לא אזלינן בתר רוב.
והנה בהא דהתראת ספק יש לפרש דאינו יודע שזה איסור של מיתה, או דאפילו אם יודע שזה איסור מיתה אבל ספק לו אם יקבל מיתה ג"כ הוי התראת ספק, ולכאורה מקושייתו משמע דלא צריך שידע שיקבל מיתה דסגי שידע שיש לו איסור מיתה דאז כבר לא הוי התראת ספק, דלכן שפיר קשיא ליה דכיון דלכל דיני התורה אזלינן בתר רוב הרי הוא יודע שעובר איסור מיתה, ואע"ג דאינו יודע אם יקבל מיתה כיון דלגבי זה לא אזלינן בתר רוב ונמתין ואולי יתברר שהיא איילונית ולא יענש מיתה מ"מ זה לא הוי התראת ספק, אבל אם גם כשאינו יודע שיענש מיתה ממש ג"כ הוי התראת ספק, א"כ מאי קשיא ליה דשוב הוי התראת ספק כיון דספק ליה אם יענישוהו במיתה. ובכתובות דף מ"ד א' בהא דאם אין לה פתח בית האב סוקלין, לא על פתח בית אביה, והקשו בתוס' למאן דבעי קרא כדכתיב דווקא, וברעק"א הקשה דהא אם צריך קרא כדכתיב הוי התראת ספק דשמא ימות או ימכור את ביתו ושאני התם דלא שכיח שיתקצץ יד העדים, ומבואר דאם היה שכיח שתקצץ יד העדים היה נקרא התראת ספק, אע"ג דאין ספק דעבר עבירת מיתה, דודאי אם יקצץ יד העדים לא שייך לומר דעבר עבירה יותר קלה מאם לא נקצץ ידם, ולכאורה יש סתירה בדבריו. וע"כ צ"ל דכונתו בקושיתו דכיון דלכל דיני התורה אזלינן בתר רוב אז כיון דרוב לא איילונית הרי זה כיודע שיקבל מיתה בפועל, אע"ג דלמעשה יתכן שלא יקבל מיתה בפועל, מ"מ כיון דהרוב אומר עליו שיענש במיתה מקרי שפיר דיודע שיקבל מיתה ולא מקרי התראת ספק.
בא"ד. דבפ' בן סורר ומורה דייק מהך דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב דאי לא אזלינן אחר הרוב ניחוש דלמא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קדיש. העירוני לפמש"כ המקנה לעיל דף ד' להקשות דאיך ס"ד דאיילונית אין זביני' זבינא דא"כ כל קטנה איך שייך למוכרה דהאדון לא יכול להעבידה דהא לא אזלינן בממון אחר הרוב ואולי היא איילונית, והביא מה שחידש בהפלאה סופ"ק דכתובות דהיכא דהדבר נוגע לא רק לענין ממון ופסקינן עלה לילך אחר הרוב אז מהני גם לגבי ממון, וה"נ פסקינן דאינה איילונית אז גם לענין ממון דנין עליה שאינה איילונית [ובמקו"א נתבאר בדברינו קצת אחרת]. ולסברתו מאי ראיה דאזלינן בדיני נפשות בתר רוב דכיון דפסקנו לכל הדינים דאינה איילונית ממילא גם לדיני נפשות אמרינן דאינה איילונית ויכולין להרוג הבועל ואותה, ויש לומר דהנה כל מה דמהני מחמת דפסקנו מכח הרוב הוא רק מה שנוגע לדינים, כגון בסופ"ק דכתובות אם חייב כמו נכרי שהזיק או כמו ישראל, וכן לענין דין אמה שס"ד דיש גזה"כ דאיילונית אינה נמכרת, אבל הא מה דאיילונית אינה אשת איש אינו מחמת דיש דין איילונית עליה אלא משום דהוי מום כזה שאינו מסכים לקדש, ובאמת צע"ק למה זה תלוי אם הדין אומר לילך אחר הרוב, אמנם אע"פ שגם בזה תלוי אי הולכין אחר הרוב, מ"מ בזה לא יועיל מה שפסקנו בכללות דאין לה דין איילונית, דלגבי השאלה של מקח טעות נוכל לומר שמא הוי מקח טעות אי לא אזלינן בתר רוב בנפשות.
בא"ד. דוקא עריות דומיא דאשת איש וכו'. לכאורה צ"ע דהא התנא בא ללמדינו דבת ג' שנים ויום א' יש לה כבר כל דיני אשה כמו גדולה, ונפק"מ דומיא דאשת איש או לא, שייך רק לענין אם יש חיוב להבא עליה, אבל לגבי בהמה מאי ס"ד דאין לה דין כאשה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |