אילת השחר/קידושין/ט/ב
מה הוי' דכסף לא בעינן לשמה. היינו שיטביעו הדינר לשמה כמש"כ רש"י. ובקובץ שעורים ריש מסכתין הביא מש"כ הר"ן להוכיח דכסף לא ילפינן מיציאה מדלא צריך טיבוע המטבע לשמה ולכן מהני לקדש בקרקע, ולא ילפינן לענין זה מיציאה, ודחה משום דלא שייך ללמוד טיבוע לשמה כמו ביציאה כיון דאינה מתקדשת בטיבועו אלא בהשיווי, והגר"א (סי' ל"ב ס"ק י"ג) דחה דיחוי של הר"ן דא"כ איך מצי למילף מה הוי' דכסף לא בעי לשמה, אמנם לכאורה סברת הר"ן מוכרחת דהא אינו מקדש בהטיבוע, וצ"ל להגר"א דכסף אע"ג דהוי מתכת חצי שעורה מ"מ פירוש כסף היינו מטבע ויכול לקדש באחד מקצ"ב שבדינר [כמש"כ בחזו"א בדף י"ב ד"ה באבנ"מ עי"ש], אלא דאחרי דאמרינן דשו"כ ככסף יוצא דכבר העיקר תלוי בהשיווי, אבל אם היינו לומדים כסף מיציאה הדין נותן דרק כסף דהיינו מטבע שנעשה לשמה יועיל ולא תתקדש רק ע"י טיבוע לשמה, אלא דגם יהי' במשקל חצי שעורה דאז הוא ממון, אבל שיווי לבד לא יועיל ככסף, וכיון דבאמת לא אמרינן כך אלא אמרינן דלא צריך טיבוע לשמה ולכן גם שו"כ מהני משום דלענין קנין כסף לא יליף מיציאה ונוכל להשוות הויות להדדי דלא בעינן לשמה.
איתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה וכו' ר' פפא ור' שרביא אמרי אינה מקודשת. בתוס' הרא"ש כתב דנראה לו דר"פ מודה דצריך גם לכתוב מדעתו, דאל"כ לפלוג בתרתי אם כתבו מדעתה ושלא מדעתו דלר' פפא ור' שרביא מקודשת ולרבא ורבינא אינה מקודשת. וצע"ק דהא לעיל ע"א תני להדיא דהבעל כותב בתך מקודשת לי, ואיך שייך שיועיל שלא מדעתו וכי פליגי אברייתא, משמע דמהברייתא אין ראי' שצריך דעתו להכתיבה רק שימסור לה מדעתו, אע"פ שכל נוסח השטר הוא שהבעל כותב בתך מקודשת לי מ"מ סגי במסירה מדעתו.
שם. לשמה ושלא מדעתה. בראשונים יש שס"ל דצריך לכתוב שם האשה בשטר קידושין וכמו בגט דלרוב הראשונים שמו ושמה מעכב [אבל הריטב"א מסיק דהא דצריך לכתוב שמו ושמה מה"ת הוא בגט משום כריתות, אבל לא בקידושין], ובאבנ"מ (סי' ל"ב ס"ק ב') כתב דזה רק במיחד בפירוש בתך פלונית מקודשת אז צריך לכתוב שמה, אבל במקדש א' משתי אחיות דקי"ל דחל הקידושין אי"צ לכתוב שמה, דסגי במקדש בתך סתם כמו בקידושי כסף דכה"ג מהני והוי קידושין שאינן מסורין לביאה ה"נ שטר, וצ"ע דלפי"ז צריך לכתוב שם האב בשטר קידושין, וכיון דלא מצאנו חידוש כזה ע"כ דמ"מ כיון דהבת היא המתקדשת אינו צריך לכתוב שם האב, א"כ ממ"נ אם שטר קידושין צריך שם איך יתכשר כיון דאין כאן שם כלל.
שם. לשמה ושלא מדעתה. באבנ"מ (סי' ל"ב סק"ד) הקשה להסוברים דהא דבשטר אין הפסול דמפיהם ולא מפי כתבם משום דהוי כמפי כתבו של המתחייב, א"כ איך יועיל חתימת העדים בלי דעתה דהא הוי מפי כתבם, והוכיח מלקמן דף מ"ח דגם לגבי חתימת העדים פליגי, דלרבא ורבינא מקודשת כשנכתב שלא מדעתה ואיך זה יועיל, ולפמש"כ בחידושי ר"ח הלוי (פ"ג מהל' אישות) דצריך רק דעת בעל השטר ובעל השטר הוא הבעל ל"ק, ומ"מ קושית האבנ"מ לא תתורץ לאלה דמפרשי דמה דלא הוי מפי כתבם משום דהוי מפי כתבו דיכול לחייב עצמו, וזה שייך רק במתחייב ממש אבל למה יועיל מה דהוא בעל השטר דמ"מ איך יועיל לחייב אחרים, אלא דבאמת בשטר קידושין בין כך קשה, דבשלמא בממון שיש דין הודאת בעל דין דנאמן כמאה עדים לכן אי הוי מפי כתבו יש נאמנות, אבל בשטר קידושין אפי' שזה מדעתה דהוי כאילו היא כתבה, הא גם לה אין נאמנות בזה רק מדין שויא אנפשה חתיכה דאיסורא אבל אין לה נאמנות ממש, ומה מהני מה דהוי מפי כתבה [והא דבממון מהני משום דהוי מפי כתבו של המתחייב, אע"ג דקשה איך נאמנים לומר דהמתחייב החתימם כיון דהוי מפי כתבם, אפשר דהיכא דאחרי דנאמין להם יהי' מפי כתבו אז נאמנין משא"כ שאר עדות].
מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הוי' בעינן דעת מקנה. בחידושי ר' חיים הלוי (פ"ג מאישות הי"ח) ביאר דמה דבעינן בשטרות דעת המתחייב היינו דעת בעל השטר, וכיון דבקידושין המקדש הוא בעל השטר צריך דעתו בודאי והוא העושה דין לשמה שבו, אלא דילפינן דגם דעתה צריך בהלשמה שלא תעכב, אבל עיקר הפועל דין לשמה בהשטר הוא הבעל, ולכן ס"ל להרמב"ם דדין מילי לא מימסרן לשליח הוא רק על שליחות הבעל דהוא העושה הלשמה, ולא עליה דאף שצריך גם דעתה מ"מ אין דעתה עיקר העושה לשמה.
וצע"ק דהא לפי"ז איך אפשר ללמוד דין דעתה בהלשמה בהקידושין, דהא מה דמצינו דעת הבעל בגירושין דבל"ז לא הוי לשמה משום דהוא בתור בעל השטר עושה השטר וצריך שהוא יפעול בהלשמה, אבל היא שא"א לומר שהיא תפעול את השטר מנ"ל למילף דיש כזה ענין לשמה, שאע"פ שאינה פועלת בהשטר, מ"מ יצטרכו דעתה כדי שיהי' לשמה, דהא ענין לשמה בלי שיפעול בעשיית השטר לא מצינו כלל, ואיך יתחדש כזה ענין בקידושין.
תוד"ה הן. מבואר דלהרשב"ם דוקא עמדו תיכף וקידשו ולר"ת דוקא נשואין ראשונים. יש לעיין וכי בלי שעמדו תיכף אין לו הנאה דמתחתני, וכן בנישואין שניים איך נאמר דההנאה אינה שוה פרוטה, ואם זה תקנ"ח הוי א"ש, אבל צ"ע אם נפרש כמו שמשמע קצת דהנאה דמתחתני עושה קנין מצד הדין [עי' בחזו"א דהביא דמהנוב"י משמע דזה תקנ"ח, ודעת החזו"א דזה קנין גמור מה"ת]. ואפשר לומר דבעצם הא הוכיחו דצריך כסף החוזר אבל היכא דיש לאמוד דגמר ומקני מהני זה ככסף החוזר, והיכא דאין אומדן דעת כזה אז הו"ל כסף כזה דלא מהני דכאן אין כסף החוזר, וכמש"כ בב"ב (דף קל"ב ד"ה דניחא לי') דהא דלא מהני כסף שאינו חוזר לא משום דאין לזה דין כסף אלא דבעד כסף זה אין גמר ומקני, ע"ז אמרינן דבעד הנאה דמתחתני בנישואין ראשונים גמר ומקנה ואז מהני מדין כסף אע"פ שאינו חוזר וזה רק בהנאה שקבעו דגמר ומקנה, ועי' במאירי כאן דהסמיכו על הסברא דגמרו ומקנו אבל זה תקנ"ח, ובתוס' ר"י הזקן כתב דזה הלכתא בלא טעמא, משמע ג"כ דזה תקנ"ח כמו במעמד שלשתן.
עד דמקדש והדר בעיל. ולפי"ז צ"ע למה קורא לכסף קידושין לשון קיחה כיון דלא חל בזה שום קנין, כן יש לעיין אם יתחרט אם יוכל לבקש הכסף בחזרה כיון שנותן הכסף אע"פ שיודע שזה לא יועיל לעשות קנין, אלא דאפשר דניתן כדי שאם תסכים להמשיך להתקדש בביאה אז נותן הכסף ואם לא תסכים אינו נותן כלל, ועי' באבנ"מ (סי' ל"ג סק"ב) דהביא קושית המשנה למלך (פי"ז מאיסו"ב) לשיטת ר"נ גאון דס"ל דרק אחרי קידושין, דביאה שאחרי קידושין מהני כמו חופה אז הוא דמהני העראה כגמר ביאה, אבל בקידושין לא מהני העראה, א"כ במקום להקשות איך יצוייר נערה המאורסה שחייב סקילה, עדיפא הו"ל למיפרך דאיך יצוייר והוא אשה בבתוליה יקח, דהא כדי לקנותה קנין קידושין צריך כסף וביאה, ולגבי לקנותה קנין קידושין אינו קונה בהעראה ובגמר ביאה היא כבר בעולה, ובזה ירויח דלא שייך לתרץ דבא עליה שלא כדרכה למ"ד בעולה שלא כדרכה אסורה לכהן גדול, והביא תירוץ השער המלך דכמו שכ' הריטב"א דיבמה יקנה בהעראה דזקוקה ועומדת ה"נ כאן יקנה בהעראה דזקוקה ועומדת ע"י הכסף, ובאבנ"מ תמה עליו דמי דמי דהתם זקוקה מחמת קידושי ראשון אבל בכסף גרידא הא יכולה לחזור עדיין א"כ אינה זקוקה ועומדת כלל.
ויש לומר דהנה בפנ"י גיטין דף מ"ג כתב דבחצי שפחה וחצי בת חורין המאורסת לעבד עברי אע"ג דאין חיוב כרת לאיש אחר הבא עליה, מ"מ לא יוכל עוד איש לקדשה כיון דקנוי' כבר לזה שקידשה ראשון, וכן ס"ל להב"ש סי' מ"ד, אבל באבנ"מ (סי' מ"ד סק"ד) הוכיח מהא דצריך לימוד לקמן דף ס"ז ע"ב באשת איש דלא תפיס בה קידושין, הרי דאע"ג דקנוי' לאחד הי' אפשר שיתפוס בה קידושי אחר לולא דילפינן דלא תפסי בה קידושין ככל חייבי כריתות.
והנה יש להסתפק בהא דס"ד דבעי קידושי כסף יחד עם ביאה, אם הכסף לא עושה שום קנין דנמצא דהוי כפקדון עד שיבעול, שזה תמוה לומר כן, דהא ילפינן קיחה קיחה משדה עפרון ואיך נימא דלא הוי שום קנין, על כן אפשר דודאי הוי ידעינן דיש בזה קנין, אלא דמ"מ אפשר עדיין לעוד אדם לקדשה כיון דעדיין לא נגמר הקנין לענין חיוב כרת או מיתת ב"ד להבא עליה, כסברת האבנ"מ דאפילו אם קנוי' אם אינו חייב כרת הבא עליה יתפסו בה עדיין קידושי אחר, ולכן שפיר פריך דאיך יצוייר נערה המאורסה, אבל ודאי היא כבר קנויה ושייך כבר לומר דהיא כזקוקה והי' יכול לקנותה בביאה בעל כרחה.
ואפשר עוד לומר דאפילו אם נימא כהב"ש והפנ"י דגם אם אין בה איסור חייבי כריתות מ"מ א"א לתפוס בה קידושין, וכמש"כ בחזון איש לקמן דף ס"ז לתרץ קושית האבני מלואים דצריך קרא לומר דאינו תופס בה מחמת דיש בה חומר חייבי כריתות דלכן הולד ממזר, דאילו אם לא הי' תופס קידושין רק מחמת דקנוי' כבר לאחד לא הי' גורם להיות הולד ממזר, אפשר ג"כ לומר דכדי שיהי' איסור כרת ומיתת ב"ד צריך שיגמור ע"י הביאה, אבל היא כבר זקוקה והוי כיבמה דזקוקה ועומדת ושפיר שייך לומר דיועיל ביאה בעל כרחה ולכן יועיל העראה לקנותה כמו ביבמה וכמש"כ השער המלך.
אלא דלפי"ז מאי קאמר דלכן צריך קרא דבעולת בעל דביאה לבד קונה וממילא גם כסף לבד קונה כמש"כ רש"י, דאי צריך גם ביאה א"כ הא הביאה לבד קונה, הא אפשר דמהני הכסף שאז יקנה בהעראה משא"כ בביאה גרידא אינו קונה בהעראה לשיטת ר"נ גאון, וצ"ל דאין לומר דקרא דיקח ובעלה מיירי לענין שקונה בהעראה, כיון דסתם ביאה בודאי כולל גם גמר ביאה ואז הא הכסף לא הוסיף כלום, וע"כ דכסף לחוד קונה.
בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה. כ' הריטב"א דכיון דמהני ביאה לקנותה אהני לעשותה ביאה גמורה, הרי מדבריו דדוקא ביאה שקונה על ידה הוא דמשוי לה בעולה, וכ"כ בשטמ"ק כתובות ריש פ' אלו נערות בשם הריטב"א להדיא, וצריך טעם מה דביאה דמהני לחייבה מיתה ובכל זאת הוי עדיין בתולה, ואמאי לא נימא גם התם דכיון דאהני לחייבה מיתה אהני נמי לעשותה ביאה גמורה כמו דמהני ביאה שקונה בה לעשותה בעולה, ויש לחלק דחיוב מיתה הוא על מעשה הביאה, ולכך נהי דחייב מיתה אבל אכתי דין בתולה עליה, אבל הכא לענין קידושין דכתיב בעולת בעל הרי גילתה התורה דהקידושין הם ע"י שנקראת בעולה ממנו ולא על מעשה הביאה גרידא, ולכן כיון דמהני לקנותה שזהו מחמת שחל בה דין בעולת בעל לכן זה מהני גם לעשותה בעולה לכל הדינים.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |