אילת השחר/קידושין/יא/א
איכא בינייהו קיבל. היינו דקיבל את המומין, ומבואר דאפי' לא ידע איזה מום יש לה, מ"מ כיון דאמר דמקבל עליו את המומין מהני ולא יהי' מקח טעות אף אם יתברר שיש מומין שלא ידע בשעת קידושין, לכן כה"ג אין חשש סימפון ויכולה לאכול בתרומה, ובאונאה קי"ל דאפי' למ"ד דמתנה עמש"כ בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, מ"מ לא מהני רק אם יאמר שיודע שזה שוה כך וכך אלא דמתנה מ"מ שלא יהי' עליו אונאה, כמבואר בב"מ דף נ"א ע"ב דבלי שיודע לא מהני משום דלא ידע דקמחיל, וא"כ גם בקיבל מומין נימא דלא ידע דקמחיל, ועי' רמב"ם (פט"ו מהל' מכירה הל' ו') דלא מהני אם אומר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במום אא"כ יפרש המום או שיאמר שכל מום הפוחת מדמיו כך וכך הוא מקבל, ולפי"ז בקידושי אשה דלא שייך זה איך מהני קבלה בלי שידע המום, וע"כ דרק בממון דיש לומר דנהי דהסכים על מום שפוחת קצת מדמיו ולא על מה שפוחת הרבה, אבל בקידושין שלא השיווי הוא הגורם מהני קיבל בכל גווני וצע"ק.
ודברי הרמב"ם צ"ע דבשלמא אם סיבת הדבר דנמצא מום דהוי מקח טעות הוא רק משום דאינו רוצה דבר עם מום, ואין כלל תלוי מחמת דשוה פחות, לכן לא מחלקינן בין פוחת דמיו פחות משתות או שתות ויתר משתות, אבל אם גם במומין יש חילוק מחמת דאיכפת לו המחיר דלכן יש נפק"מ על כמה סכום הוא מסכים, וכשאומר שכל מום הפוחת מדמיו כך וכך הוא מסכים מהני, א"כ למה לא מחלקינן בין אם זה פחות משתות או שתות ויתר משתות.
וגם לפי"ז הא אם ההבדל הוא בשתות או יותר משתות, הי' צריך לבוא לדין דמתנה עמש"כ בתורה דתנאו קיים רק באומר יודע אני ששוה כך וכך כמו באונאה, ולמה במומין היכא דהתנה בכל מום הפוחת בסכום כזה מהני אפי' שלא ידע שזה פוחת כל כך, גם משמע דכאן לא הוי כלל מתנה עמש"כ בתורה.
ובחידושי ר"ח הלוי (פי"ג מהל' מכירה) כתב לפרש מחלוקת הרמב"ם והתוס' בהא דלא ידע ומחיל אם זה דין רק היכא דמתנה עמש"כ בתורה דלא מהני היכא דלא ידע, או דסתם זה לא מחילה גם היכא דאינו מתנה עמש"כ בתורה, ובשיטת הרמב"ם כתב דס"ל דמה דלא ידע ומחיל מהני רק דלכן הוי מתנה עמש"כ בתורה, אבל מצד עצמו מהני מחילה כזאת, ובאילת השחר ב"מ דף נ"א ע"ב הערנו דהא מהרמב"ם הנ"ל משמע דגם במומין דאז לא תלוי במתנה עמש"כ בתורה מ"מ לא מהני היכא דלא ידע ומחיל.
שם. איכא בינייהו קיבל. יש לעיין אם איכא בינייהו גם אם אשה מעידה שבדקה אותה ואין בה מום, דיתכן דרק בקיבל דאז לא שייך לחוש על מום, אז הוא מותר, אבל בבדקו הא בעצם שייך לחוש אז אסור כיון דשייך בה בעצם גזירת סימפון, ולא דמי להיכא דבא עליה כיון דאין אדם שותה בכוס אלא אם בודקו לא גזרו כלל, משא"כ אם אירע דבדקו כיון דאין היא אחרת משאר נשים נכללת בגזירת סימפון.
תוד"ה עד שתכנס לחופה. שהרי מומין לא שכיחי ורוב נשים אין בהם מום. וצריך טעם לאידך מ"ד דחייש לסמפון ולא אזיל בתר רוב, ומצינו כמה מקומות דמיעוט המצוי חששו, וא"כ יש להסתפק אם מחלוקתם היא אי יש לחוש דהוי כמיעוט המצוי או לא, או דכיון דאפשר דיתברר דהי' בו מום גרע מהיכא שלא יתברר לעולם, ואפי' אם היכא דאיכא לברורי לא חייב לברר, כאן דמסתמא יתברר אפשר דס"ל לר' יוחנן בן בג בג דגרע וצריך לחוש שמא יתברר הסימפון, ור' יהודה בן בתירא לא חושש, רק כיון דכבר גזרו משום שמא תשקה גזרו נמי משום סימפון.
ובסנהדרין בפ' בן סורר ומורה (דף ס"ט) דדייק דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא מדהורגין הבא על הקטנה ולא חיישינן שמא איילונית, ולמה לא נימא דלא נהרוג דהא יתברר אם היא אילונית ואיך נוכל להורגו, יש לומר דאילונית הוי חשש כ"כ רחוק דלכו"ע לא חששו להחמיר אם מן הדין תורה הולכין אחרי הרוב, ועוד יש לומר דכיון דיש מצוה חיובית להרוג את הנואף לא רצו לאסור מדרבנן, משא"כ באכילת תרומה דאין מצוה חיובית לאכול תרומה.
והנה אם טבע במים שאין להם סוף אסורה לינשא, ומבואר בתוס' ב"מ דף כ' ע"ב דמשום איסור אשת איש החמירו לא לילך בתר רוב דרובם מתים, ומשמע דזה מיעוט קטן מאד שחיים ומ"מ אסור, ולמה נהרוג את הבועל ונעבור איסור רציחה ע"י רוב דאינה אילונית, ואע"ג דלהרוג עוברין עבירה פעם אחת משא"כ לישא האשה אם בעלה חי עוברין תמיד באיסור, מ"מ צ"ע. ולהאמור שאני היכא דיש חיוב דובערת הרע מקרבך וכיון דאזלינן בתר רוב לא נמנע מלהורגו, משא"כ בנפל למים שאין להם סוף דאין חיוב לישא האשה הזאת ולכן משום חומר האיסור אשת איש החמירו.
תוד"ה קיבל. התוס' ביארו דבלא הלך האב עמהם בודק לה מיד לכן תיכף במסירה מותרת לאכול בתרומה, וצ"ל לפי"ז דבודק לפני שמסרוהו לו דלכן עם המסירה מותרת כבר, וכבר הערנו לעיל ברש"י ד"ה זו שביאתה דלפי מש"כ התוס' בכתובות דף ע"ה דלגבי מומין שבסתר מה דאמרינן דבודק היינו אם יש מרחץ בעיר, צ"ל דלפני שמוסרין אותה בודק אותה ע"י קרובותיו במרחץ ומיירי שיש שם מרחץ בעיר.
מ"ט דבית שמאי. הנה בכל הסוגיא דדנין בטעמא דב"ש ובסברא דכן אשה מקפדת, וכן בכסף צורי, הרי זה סוג מטבע, ולפי"מ שמובא ברמב"ם מקבלת הגאונים דחצי שעורה מתכת כסף זהו פרוטה, לא שייך צורה, אבל בכל הסוגיא משמע דתלוי במטבעות.
שכן אשה מקפדת על עצמה. הנה זה ודאי דלב"ש גם בקידושין של קטנה ונערה דמתקדשת ע"י אביה ג"כ צריך דינר, ולפי טעם זה נהי דאשה מקפדת על עצמה, אבל על האב לא מצאנו אומדנא כזאת דמקפיד לא לקדש בתו בפחות מדינר, ולמה לא יועיל קידושין בפחות מדינר כשהאב קיבל קידושי בתו. וכן יקשה לרש"י לעיל דף ג' דחליפין לא מהני משום דגנאי לה להתקדש בחליפין כיון דישנן בפחות משו"פ, ובודאי גם בקידושין שע"י אביה לא מהני, והא לא מצינו דלאביה גנאי בזה, ואפשר לומר דמה דזיכתה תורה בקידושי בתו היינו מה דלהבת זה הי' ממון, ואע"ג דהוא בעלים על קידושיה מ"מ צריך כסף כזה שהיא היתה מתקדשת והי' כסף אצלה, לכן גם כשהאב מקבל צריך דינר אע"פ שאין אומדנא דגם אב אינו רוצה לקדש בתו בפחות מדינר.
ואם נימא כן נמצא דבזה שנסתפק הר"ן בנתן לאשה בפחות משו"פ ואמרה לדידי שוי לי פרוטה אם זה מהני להיות דינו כפרוטה, ולפי הצד דמהני מ"מ לא יועיל אם האב יקבל פחות משו"פ ויאמר לדידי שוה לי, כיון דצריך כסף שאצל הבת זה שו"פ, ובזה שאומר לדידי שוה לי זה לא יועיל שיהי' להבת שו"פ.
אלא דלפי"ז צ"ע מה דהסתפקו בגמ' לעיל דף ז' ע"ב בשתי בנותיך לשני בני אי בתר נותן ומקבל אזלינן והאיכא, וביארו בתוס' דהעיקר אי בתר מקבל אזלינן והיינו האב והאיכא פרוטה, ואיך זה יועיל הא כל בת לא קיבלה דבר שזה אצלה שוה פרוטה, וע"כ צ"ל דגם אמדינן דאב מקפיד וגנאי לו בשיעור פחות אבל א"צ כסף שזה נחשב לבתו כסף.
דקידשא בליליא. יש לעיין אי ללישנא בתרא דר' יוסף לעיל דף ח' דס"ל דבעינן דוקא כסף דקיץ ושו"כ דלא שמו קודם לא מהני, אע"ג דודאי ידוע למבינים כמה שזה שוה מ"מ בעי שיהי' קיץ להאשה שתדע כמה זה שוה, א"כ בקידשה בלילה אע"ג דהכסף קיץ מ"מ לה זה לא קיץ, וא"כ ע"כ דר' זירא לא ס"ל כר' יוסף בזה, או דילמא דשאני כסף דמצד עצמו הוא קיץ רק דעכשיו לא רואה אותו לא מקרי חסרון בהכסף, ועוד י"ל דאפי' בלילה כיון דיכולה בקלות לדעת בעצמה בלי שיצטרכו לשום הוי קיץ ומהני אף לר' יוסף. ועדיין יש לעיין ללישנא קמא דלעיל דף ח' הנ"ל דלא סמכה דעתה, א"כ בקידשה בליליא והיא לא סמכה דעתא דאולי זה דינר ואולי פחות, א"כ אפילו אם באמת זה הי' דינר איך היא תתקדש, וא"כ צ"ל דר' זירא ס"ל דשיראי לא צריכי שומא ולא אמרינן דלא סמכה דעתא, או אולי רק באמר חמשין לא סמכה דעתא אבל כיון שלא אמר כלום עדיף טפי, שו"ר שכבר דן בכ"ז בספר המקנה.
טעמייהו דב"ש כדר' יהודה א"ר אסי וכו' כל כסף האמור בתורה כסף צורי. הנה לפי"ז כסף אינו סתם חתיכת כסף אלא מטבע, אמנם במסקנא ר' אסי מיירי רק בכסף קצוב, מכל מקום כיון דקאמרינן לקמן מה כלים שנים אף כסף שנים, וזה ע"כ ג"כ רק אם כסף היינו מטבע שייך למידרש דבעי שני מטבעות, ויצא מזה דצריך שתי מעות, דאילו כסף פירושו חתיכת כסף מה שייך לדרוש דבעי שנים, דהא כל חתיכה אפשר לחלק זה והוי שתים, ותמיד הוי שתים.
רש"י ד"ה דשוויה שליח. ובנתיה דרבי ינאי נמי אי שוו שליח לא הוי קידושין אלא בתרקבא דדינרי. ויש לומר דלפי"ז לשיטת רש"י גם אליבא דב"ה בנתיה דרב ינאי לא יתקדשו ע"י שליח בפחות מתרקבי דדינרי להמסקנא, דבשלמא בהו"א דמיירי דפשטה ידה וב"ש ס"ל דמ"מ לא הוי כסף, ע"ז פליגי ב"ה וס"ל דהוי כסף, אבל למסקנא דגם לב"ש פשטה ידה מהני דהוי כסף ורק ע"י שליח לא מהני משום דאמדינן לדעתה שאינה רוצה, א"כ ע"כ הטעם דב"ה דמהני פחות מדינר לעשות שליח משום דלא ס"ל האי אומדנא וסתם אשה מסכימה בפרוטה, א"כ בנתיה דרב ינאי דיש אומדנא שאינן מסכימות בפחות מתרקבא דדינרי לא יועיל ע"י שליח בפחות מתרקבא לשיטת רש"י.
תוד"ה שכן. קס"ד דר' זירא אפילו פשטה ידה וקיבלה קאמר דאינה מקודשת הואיל ורגילה להקפיד על דינר משום דכתיב כסף בקרא ולגבי דידה לא חשיב כסף אלא דבר שרגילה בו להקפיד. הנה במסקנא דלב"ש ג"כ מהני אי פשטה ידה ורק בלילה או בשויא שליח ס"ל לב"ש דלא מהני בפחות מדינר דאמדינן דעת האשה דאינה מסכימה לפחות מדינר, א"כ ע"כ טעמא דב"ה דס"ל דאין כזה אומדנא ואשה מסכימה להתקדש בפרוטה, אבל לס"ד דטעם דב"ש דלא מהני משום דעל מה שבדרך כלל מקפידה אין לזה דין כסף, א"כ יש להסתפק במאי פליגי ב"ה, אי ס"ל דאין מקפידות להתקדש דוקא בדינר אבל אי הוו מקפידות הוי מודו דאין לזה דין כסף אפי' אם קיבלה, או דמודו דמקפידות אלא דמ"מ לא ס"ל האי סברא דע"י שמקפידות לכן אם פשטה אין לזה דין כסף לגבה, ואם נפרש דפליגי רק משום דס"ל דאין אשה מקפידה, אבל בסברא זאת דס"ל דלב"ש דעל סכום שאינה מסכימה לא מקרי לגבה כסף לא פליגי, א"כ הקושיא מבנתי' דר' ינאי תקשה לכו"ע. ואם היינו מפרשים כך הי' מתורץ מה דתמוה למה הוצרך להקשות מבנתי' דר' ינאי, הא לסברת המקשן דלא ס"ל האי סברא דמה שמקפידה עושה שלא יהא לה דין כסף הי' יכול להקשות מפחות מדינר בכל אשה, דלא מסתבר שכיון שבדרך כלל מקפידה יגרום שלא יהי' לזה דין ככסף לגבה אפילו כשמסכימה כעת, ולמה הוצרך להביא מבנתי' דר' ינאי, וכבר כתב במהרש"א דלכן התוס' אח"כ פירשו דקושית הגמ' היא רק מהא דא"כ נתת דבריך לשיעורין, ולהנ"ל הי' מתיישב דפריך דגם לב"ה לא יועיל בנתי' דר' ינאי להתקדש בפחות מתרקבא כיון דאנו יודעים דהן אינן רוצות להתקדש בפחות מתרקבא דדינרי.
וממש"כ התוס' דבנתי' דר' ינאי שמקפידות על תרקבא דדינרי ה"נ לא יתקדשו בדינר, משמע דהקושיא רק לב"ש, דלב"ה הי' צריך להיות הקושיא דלא יתקדשו בפרוטה, אבל אין כ"כ ראי' משום דלב"ש פשיטא דקשיא ומב"ה אין הכרח לכן נקטו דינר.
בא"ד. ולגבי דידה לא חשיבי כסף אלא דבר שרגילה בו להקפיד. צ"ע הא בית שמאי רק בקידושי אשה הצריכו דינר ולא בקניית קרקע, וע"כ משום דרגילה להקפיד לא להתקדש בפחות מדינר, אבל שאר דברים אינו מקפיד דוקא על דינר, א"כ איזה טעם הוא זה דמה דאינה רוצה להתקדש בפחות מדינר, שזה יגרום לדין כסף, וכי שם כסף תלוי במה שרוצה להתקדש, הא לכל הדברים היא מחשיבה זה ולמה יהא תלוי שם כסף בסכום שמקפידה להתקדש דוקא.
ויש לומר דבקרקע אם רגיל תמיד למכור בשוויו וכעת ימכור בפחות משווי' ודאי דלא נימא דאין כאן כסף, וע"כ משום דכסף דאשה דמסכימה אינו משום דכך אומדת את שיווי', לכן יש סברא דכסף דעושה קנין הוא כסף שרגילה להסכים להתקדש, משא"כ בשאר קנינים דמה דמסכים לא למכור בפחות אינו משום דזה לא נחשב ממון אצלו אלא משום דאינו רוצה ליתן בפחות משויו וזה לא גורם שלא יהי' בו שם כסף, ואפילו לאלה דסברי דגם בכסף דמכירה אינו צריך דוקא כסף שיווי אלא דכסף עושה קנין, מ"מ מה שנמנע למכור במחיר פחות אינו מחמת דאינו כסף אלא משום דרוצה שווי' לכן זה לא גורם שלא יהי' נקרא כסף פחות משיווי הקרקע שהוא מוכר כעת, אבל בקידושי אשה דלא שייך כלל שרוצה שיוויה ע"כ משום דלא נחשב אצלה כסף, לכן ס"ד דפחות מדינר לא יהי' לזה דין כסף ולא מהני אפי' אם פשטה ידה וקיבלה.
אלא דצע"ק כיון דסכום דאינה רוצה להתקדש גורם שלא יהי' לזה שם כסף, מחמת דמה דאינה רוצה אינו משום דזה פחות משוי' אלא דלא נחשב בעיניה לכסף, א"כ כיון שזה קובע שם כסף לגבה, למה זה לא יקבע שם כסף לכל הדברים, וגם קרקע לא תקנה בפחות מדינר כיון דאינה מחשיבה לפחות מדינר ככסף דהא אינה רוצה להתקדש בסכום כזה.
בא"ד. הנה לכאורה מחלוקתם היא דלב"ש יש אומדנא דכל אשה אינה רוצה להתקדש בפחות מדינר ולב"ה היא רוצה אפי' בפרוטה, וקשה לומר שיש כ"כ חילוק באומדן דעתם של הנשים, ולכן יש לומר דלב"ש יש אומד דאינן רוצות בפחות מדינר ולב"ה אין כלל אומד ואז נשאר כעיקר הדין דסגי בפרוטה [ובבנתי' דר' ינאי יש אומדנא ברורה דרוצות להתקדש דוקא בתרקבא דדינרי].
בא"ד. לדבריהם למסקנת הגמ' עולה דאם יהיה פרוטה בעין והשאר מלוה יועיל אפילו לב"ש, דמצד דין כסף הא הוי שפיר גם בפרוטה אלא שמקפדת ואינה רוצה להתקדש, אבל אם נתן לה פרוטה והשאר במלוה שפיר תתקדש, דהא לא אמרינן דיש קפידא לאשה שלא תסכים להתקדש במלוה, דמה דמלוה לא מהני הוא משום חסרון בדין כסף, אבל כיון דלדין כסף סגי בפרוטה, שפיר יצטרף השאר שהוא מלוה שהיא תסכים להקידושין. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |