אילת השחר/בבא מציעא/נא/ב

אילת השחר בבא מציעא נא ב

דף נ"א ע"ב

אלא דודאי קא עקר אבל הכא מי יימר דקא עקר מידי. יש לעיין אם זה דוקא כשהמאנה אינו יודע לכן זה לא ודאי קעקר, אבל אי המאנה יודע אע"פ שהמתאנה אינו יודע מ"מ זה מקרי ודאי קעקר, או דכיון דהמתאנה אינו יודע נמצא דבהסכמתו על התנאי אינו ודאי קעקר לכן מהני התנאי. דהנה משמע דעיקר מה דלא מהני במתנה עמש"כ בתורה הוא על זה שמוחל, דהא בכתובות דף פ"ג אמרינן דאם התנה שלא יירשנה הו"ל מתנה עמש"כ בתורה, אע"ג דהתם אינו תנאי גמור אלא דהבעל עצמו מוותר על ירושתו, א"כ עיקר ההתנאה הוא מצד שמוותר על דינו וא"כ לא חשוב מה שהמאנה יודע כיון דהמתאנה אינו יודע אין זה ודאי קעקר. ומה שיש סברא דניזל בתר המאנה הוא כיון דעיקר הגורם התנאי הוא מחמת רצון המאנה, א"כ כיון דהוא יודע הו"ל ודאי קעקר, ולא חשוב מצד המתאנה כיון דהכל בגרמת המאנה.

והנה בתוד"ה במה דברים, כתבו דלא פליגי אם מותר לעשות כך אלא אם חייב להחזיר האונאה, ותמוה דמנ"ל דלא פליגי אלא אם מותר, ואם נאמר דכשהמאנה יודע שאינו שוה כל כך מקרי ודאי קעקר, א"כ ע"כ מיירי דהמאנה אינו יודע, וא"כ לא שייך לחלוק אם מותר לעשות כן אלא אם צריך להחזיר האונאה. ויש לדחות דגם אז אינו מוכרח כ"כ דפליגי אם להחזיר האונאה, דאפשר דהמחלוקת תהי' אם מותר לעשות תנאי, כיון דאם יש בו אונאה הוא עוקר דין תורה, ולרב אם נמצא אח"כ דהי' בו אונאה נמצא דעבר איסור, ומ"מ לפי"ז כיון שזה רק אם נודע אח"כ אז יותר סברא לומר דהמחלוקת היא אם צריך להחזיר או לא.

ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה. וביאר רש"י דלכן הוי מקח טעות דהא הבטיח לו שאין בזה אונאה. הנה לפי"מ שדנו האחרונים דבתנאי לשעבר לא צריך דיני תנאים משום דהוי טעות, ע"כ כאן אין חילוק בין אם אמר ע"מ עם דיני תנאים, או סתם כשאומר לו בלשון זה אני מבטיחך שאין בו אונאה דאז ג"כ יהי' מקח טעות. וצע"ק דבפסחים דף ד' ע"ב איבעיא להו במשכיר בית בחזקת בדוק וכתבו התוס' שם דהיינו בי"ג, ואפילו להר"ן מיירי גם בי"ד, עכ"פ בי"ג בודאי מיירי, וע"כ דאמר לו בפירוש דזה בדוק דבלי זה הא ודאי אינו בחזקת בדוק, ומספקא להגמ' אי הוי מקח טעות או לא, ומסקינן דכיון דניחא לי' לאיניש למיעבד מצוה בגופו ואפילו בממוני' לכן לא הוי מקח טעות, והיינו דודאי הי' מסכים לשכור אפי' אם אינו בדוק, הרי דדבר שיש לומר דאדם מסכים ע"ז אז אפי' הבטיח לו והטעהו מ"מ לא הוי מקח טעות דודאי הי' מסכים גם לשכור כשאינו כן, וא"כ באונאה בשתות דיש אומדנא דאינו רוצה שיהי' בטל מקח דהוא רוצה רק שיחזירו לו האונאה, א"כ גם כשהטעהו ואמר לו שאין בזה אונאה למה יהי' מקח טעות.

ולא דמי למה דאמרינן בקידושין דף מ"ט ב' במקדש ע"מ שאני כהן ועוד כעין זה דיש לה לומר מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא, אע"ג דודאי אם לא הי' אומר ע"מ שאני כהן לא הי' שום חשש על הקידושין דודאי רוב מסכימות להנשא לכאלו, אלא דיש קצת שנמנעים מזה מחמת דיש גם טעם דמסאנא דרב מכרעאי לא בעינא, אבל כיון דאע"פ שנתאנה מ"מ אמדו חז"ל דאינו רוצה בזה לבטל המקח למה ישתנה ע"י שהבטיח לו שזה באמת שוה כן.

ואין לומר דשיעור חכמים על שתות משום דרוב אנשים מסכימים בשתות לא לבטל המקח, דלכן באם הבטיחו שזה שוה מחיר זה יש יותר סברא שהוא טעות אצלו, משא"כ בהא דניחא לי' לקיים מצוה דכל אחד בודאי מסכים לזה, לכן אפילו אמרו לו שזה בדוק אנן סהדי דהי' מסכים אפילו אם הי' יודע שזה לא בדוק.

דאם זה רק רוב שמסכימים לא לבטל המקח, א"כ באם קנה ולא נתן עדיין מעות ונתאנה בשתות יוכל לבטל המקח מחמת דהוא מוחזק ויוכל לומר אני מאלה שאינם מסכימים להתאנות בשתות ע"י קבלת האונאה בחזרה. וגם בסברא מסתבר שכל א' יסכים לקנות אם רק יחזירו לו אונאתו, כי הוא אין מפסיד כלום בזה, וא"כ מה מהני מה שהבטיחו שזה שוה כך וכך דלכן יהי' מקח טעות.

חפץ זה שאני מוכר לך במאתיים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה וכו'. הנה מבואר בסוגיא דזה רק לר' יהודה דסובר דמהני להתנות בדבר שבממון עמש"כ בתורה, ולכאורה למה לא יוכל אדם לתת יותר ממה שחייב ולמה זה תלוי במתנה עמש"כ בתורה, דהא כשמסכים לשלם יותר אין זה אונאה כלל.

ואפשר לומר דאם הי' יודע שזה שוה קצת ונותן יותר דאין בזה משום אונאה כלל ואז אי"צ להתנאתו, אבל כשאינו יודע ואפי' שזה אומר ששוה פחות, מ"מ המתאנה הא אינו יודע, וכיון שאינו יודע שוב באנו לדין אונאה, ומה דמהני הוא רק מחמת דיכול להתנות בדבר שבממון עמש"כ בתורה. ואע"ג דבמפרש יודע אני שאינו שוה אלא ק' מקרי דידיע ומחיל, מכל מקום לא מקרי דידיע לגבי שלא יהא כלל ענין אונאה אלא דידע ומוחל. ועי' בנתיה"מ סי' רכ"ז ס"ק ה' דכתב דגם בצמד ובקר היכא שאין הדעת טועה הוי כמתנה ע"מ שאין לך עלי אונאה, ולדברינו אי"צ לזה דהתם אין אונאה כלל כיון שיודע שזה שוה יותר.

ויש לעיין קצת דהנה אמרינן דיכול לתבוע אונאתו רק בכדי שיראה, וכשעבר זמן זה הוי מחילה אע"פ דאפשר דלא הראה ולא נודע לו מ"מ בזה גופא שאינו מראה הוי מחילה, ולמה מהני הא אינו יודע שיווי הדבר ושוב הוי כמתנה דמוחל על אונאתו אע"פ שהוא מתאנה שלא יועיל לר"מ, ובפשיטות משמע דמה דאינו יכול לתבוע האונאה הוא גם לר"מ דלא מהני מתנה עמש"כ בתורה באונאה אפי' אם מפרש, ולמה מועיל כשעבר זמן בכדי שיראה יותר מבמתנה בשעת המכירה דמסכים לתת המקח ביותר משוויו.

ואפשר לומר דכל מה דצריכים לדין מתנה, מפני שאינו מוחל ונותן סתם יותר כסף אלא רוצה שזה יהי' המקח וכיון שזה יותר משוויו הוי אונאה, ולכן מהני רק מדין מתנה עמש"כ בתורה בדבר שבממון, אבל בעבר זמן בכדי שיראה יש עליו רק תביעה להחזיר אונאתו, וכשמוחל אין צריך שיסכים שזה יהי' דמי המקח, דהא המקח כבר בין כך חל, אלא היינו שמוותר על תביעת הכסף שיש לו, וסתם מחילת כסף אין זה שייך למתנה עמש"כ בתורה.

ואין להקשות דהתינח למ"ד שתות קנה ומחזיר אונאה, אבל למ"ד רצה חוזר רצה קנה ומחזיר אונאה דאז נמצא דבשהה כדי שיראה דמוחל חל המקח, הרי דמחילתו עושה דין שיחול מקח עם אונאה, דזה אינו, דהא בודאי אין זה אלא קנס ולכן רק המתאנה יכול לחזור, אבל מעיקר דין תורה בודאי גם לדידי' המקח חל, נמצא דלא מחילתו עושה הקנין, דאדרבה הקנין כבר חל, אלא שחכמים תיקנו לו זכות שיכול לבטל המקח, וכל שאינו חוזר נשאר הקנין שחל בשעת המכר.

ועדיין עלינו לבאר באם נתאנה יותר משתות דאז לכאורה במחילתו חל המקח, אלא דלשיטת הריב"ם בתוס' לעיל דף נ' ע"ב בד"ה ואילו, דס"ל דרק כשהמתאנה תובע אונאתו אז הוא דיכול המאנה לחזור, אבל כשהמתאנה אינו תובע דאז אין המאנה יכול לתבוע נשאר הקנין שהי' בשעת המכר, וכן לשיטת הר' יונה המובא ברא"ש בב"ב פ' הספינה דחזרת המאנה הוא משום לתא דהמתאנה דתלינן דודאי המתאנה יחזור, ג"כ לא קשה דבעצם יש כאן מקח אלא כיון דיש זכות להמתאנה לתבוע אונאתו או לחזור אמרינן דבודאי מסתמא יחזור לכן גם המאנה יכול לחזור, רק יש לעיין לשיטת התוס' הנ"ל דס"ל דביתר משתות הוי רחוק מן המקח וכיין ונמצא חומץ, ולדבריהם אפשר דבאמת לא חל כלל המקח ויוכל המאנה לחזור אפי' כשגילה המתאנה דעתו דמסכים להמכירה, ועיין בדף נ"ז תוד"ה יצא, ובשו"ע סעי' ד' הובא רק שיטת הריב"ם והר' יונה ושום פוסק לא הביא שיטה שיכול המאנה לחזור אפי' אחרי שהמתאנה כבר הסכים על המקח, אלא דגם אם בדעת התוס' כן, מ"מ אין זה כדין מקח טעות ממש ואם יסכימו א"צ קנין חדש ועי"ז שמוחלים נשאר הקנין שעשו קודם לכן בעבר שיעור כדי שיראה הוי מחילה ונשאר הקנין הקודם [ועי' סמ"ע סי' רכ"ז סק"ח ונתיה"מ שם], ואי"ז שייכות למתנה עמש"כ בתורה רק דא"צ אלא מחילה, נראה דמה דשייך לומר דהוי מתנה עמש"כ בתורה היינו אם רוצה שיחול דין כזה שאם הוא חל יש בו נגד התורה, אבל כשמוכר באופן דהוי מקח טעות ממש אין איסור חלות המכירה אלא דהוי גזל ולא הוי מכירה כלל, וע"ז לא שייך שיש איסור בחלות הקנין, ואין לזה שייכות למתנה עמש"כ בתורה לענין שלא יועיל התנאי, אלא דכשמתנה כבר אין זה מקח טעות, ולכן במוכר דבר ונמצא בו מום דאמרינן לקמן דף פ' דאם אמר לו שיש בה מום זה ועוד אחר ונמצא בה באמת עוד מום לא הוי מקח טעות, ולא משמע דזה רק למ"ד דמתנה עמש"כ בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, דלענין מקח טעות אם מתנה אין כאן מקח טעות, ול"צ להטעם דמתנה בדבר שבממון תנאו קיים.

וכן ברמב"ם פי"ג מה' מכירה ה"ג פסק במפרש יודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שלא יהא עלי אונאה דמהני משום שכל תנאי שבממון קיים, היינו דמתנה עמש"כ בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, ובפט"ו ה"ו כתב במוכר דבר שיש בו מום צריך לפרש המום, שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו ויפרש אותו כמו המפרש באונאה, ולא הוסיף משום דתנאי דבממון קיים, משום דבמום הנידון אם הוי מקח או לא ואין זה ענין למתנה עמש"כ בתורה, אלא דאם יודע שיש בו מום אין זה טעות. [ועי' בחידושי רבינו חיים הלוי פי"ג מה' מכירה דהסתפק אם אפי' בהתנה שלא עמש"כ בתורה ג"כ היכא דלא ידע דמחיל אינו מועיל ההתנאה, או דמה דלא ידע ומחיל אינו מועיל לבטל ההתנאה, ורק כיון דמתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל ובממון הוא דקיים, וע"ז מהני הא דלא ידע ומחיל דשוב לית בה העדיפות של דבר שבממון והדר דינו מדין מתנה עמש"כ בתורה. ובשיטת הרמב"ם רוצה לפרש דס"ל דזה לא מהני רק היכא דמתנה עמש"כ בתורה, ולפי"מ דמוכח דמכירה במום היכא שמתנה אין זה ענין למתנה עמש"כ בתורה, א"כ לפי"ד למה פוסק הרמב"ם דלא מהני המכירה אלא כשמפרש בפירוש שיש כאן מום דבלי זה לא ידע למחול, הא גם בלי שידע מהני מחילה, ורק באונאה של שיווי המקח הוא דשייך האי דינא משום דהתם הוי מתנה עמש"כ בתורה ולכך לא מהני תנאי, דהיכא דלא ידע ומחיל אין את המעלה שבדבר שבממון, וצ"ע].

ואף לפימש"כ דבנתאנה ועבר כדי שיראה לתגר הוא מדין מחילה בעלמא, מ"מ נראה דלענין דברים התופסים דמיהן כגון בשביעית יתפסו כל הכסף בקדושת שביעית, והיינו טעמא דבעצם הא הוי מכירה וחל המקח לגמרי, אלא דדין תורה להחזיר האונאה, ואם משום איזה טעם אינו צריך להחזיר אז ממילא נשאר המקח, אבל מצד מחילתו הוי מחילת ממון שיש לו ולא שרוצה שהכסף הזה יעשה את המקח, משא"כ היכא שמתנה ע"מ שאין לך אונאה, דאז מחילתו היא שזה יהי' דמי המקח ולזה הוי מתנה עמש"כ בתורה.

ועדיין יש מקום עיון דהא מספקא להגמ' דף נ"ז ע"א אי יש ביטול מקח לאלה שנתמעטו מדין אונאה, ופירש"י דהספק הוא מי נימא מאל תונו נתמעטו דהיינו שתות שזה שיעור אונאה אבל ביטול מקח הוי מקח טעות ואין זה נכלל בדין אונאה ולא נתמעט, או דילמא כיון דלאו דבר שבמדה הוא ולא הטעה אותו בדיבור לכן כשאר דין אונאה הוא, משמע לסברא הזאת דכשיש ביטול מקח הוי כמוכר דבר ונמצא דבר אחר לגמרי ואין זה נכלל כלל בגזה"כ דאונאה והוי סתם גוזל ממונו, ולפי"ז גם ביודע אני שאינו שוה אלא מנה ומוכרו במאתיים דזה שיעור מקח טעות, זה לא נתחדש מאל תונו דגם בל"ז הוי גזל בידו, ולמה אמרינן דזה מהני רק מדין מתנה עמש"כ בתורה, כיון דנתבאר דהיכא דהוי מקח טעות כגון במום אין לזה שייכות למתנה עמש"כ בתורה, אלא דכשאומר לו המום אין זה בכלל טעות וה"נ ביותר משתות נימא כן, יש לומר דאיה"נ דבאומר יודע אני שאינו שוה אלא ק' ע"מ שלא יהא לך עלי אונאה אז כבר לא יוכל לבטל המקח אפי' למאן דס"ל דמתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל כיון דגילה לו שאינו שוה אלא ק', ואע"ג דאין הקונה יודע אם זה נכון, מ"מ מדין מקח טעות א"א כבר לתבוע, אלא דעדיין יוכל לומר ולתבוע אונאתו מדין אונאה, דלגבי דין אונאה כל שאינו יודע ממש שזה שוה כך הוי אונאה, נמצא דכאן יש לנו מציאות דאפי' נתאנה הרבה מ"מ יהי' בו רק אונאה וככל אונאה, ורק מדין מתנה עמש"כ בתורה הוא דמהני שלא יוכל לתבוע מדין אונאה, ולר"מ לא יועיל תנאו ויוכל לתבוע אונאתו.

ולהנתבאר בהכרח הא דבמוכר בעד מאתיים ומפרש יודע אני שאינו שוה אלא ק' דמהני רק לר' יהודה, משום דהוי מתנה עמש"כ בתורה בדבר שבממון, בהכרח מפני שרוצה שזה יהי' בעד המקח ולא שמסכים לקנות בעד ק' ונותן עוד ק' למתנה בעלמא, דאז בודאי לא הי' שייך למתנה עמש"כ בתורה. ויש לעיין דברעק"א הסתפק באומר לו שזה שוה ק' אלא שרוצה מאתיים ע"מ שלא יהא עליו אונאה דאמרינן דמהני, איך יהי' אי אליבא דאמת הי' שוה צ"ט, אם הק' הוי מתנה, נמצא דהאונאה היא רק זוז א' דהוי מחילה דהא הוי פחות משתות, או דאז הוי ביטול מקח. ולכאורה מאי מספקא לי' דאם זה מתנה בעלמא למה זה לא יועיל לכו"ע ואיזה מיעקר קא עקר יש כאן.

וצ"ל דאין כונת הגרעק"א דהוי כמו מתנה ממש דודאי רוצה שיהי' בתורת דמי המקח, וספיקו הוא דהנה בשתות דקנה ומחזיר אונאה מחזיר לו כל אונאתו, אע"ג דבמשהו פחות משתות הוי מחילה, מ"מ כשנתאנה שתות אינו מוחל כלום, ולכן הסתפק דאולי זה רק באופן דאין מפרש דמסכים אלא דמסתמא יוותר, ע"ז אמרינן דכשיש אונאה דשתות אינו מוותר כלל, אבל היכא דאומר ומתנה על ק' דלא יהי' אונאה, אז לגבי תביעתו על הק' הוי כמתנה, היינו שמסכים שיהא כאילו הם שיווי המקח ממש, וכלדידי שוה לי דמי, ונמצא דנתאנה רק בזוז א', או דכשיש אונאה יותר מק' אינו מוותר, משום דאת הק' שהסכים לא הסכים שזה שוה אצלו כדמי המקח ממש רק כמחילה בפחות משתות דאם מצטרף עוד קצת אינו מוחל כלום.

רש"י ד"ה שאין בו אונאה. דע"מ שאין בו אונאה אמר והרי יש בו ומקח טעות נמי הוי ואם רצה לחזור חוזר לגמרי. הנה לא משמע כונתו דהוי כדין ביטול מקח דאז איכא פלוגתא אם רק כשהמתאנה חוזר גם המאנה חוזר כמבואר לעיל דף נ' ע"ב שיטת הריב"ם, ואפי' אם רש"י יסבור כשהשיטה הראשונה שם דהוי כיין ונמצא חומץ, מ"מ איכא נפקותא לפימש"כ הסמ"ע דאעפ"כ אם עבר הזמן ולא חזרו חל המקח למפרע, וביין ונמצא חומץ מסתבר דהוי כקנין חדש, וה"נ כאן יהי' כקונה מחדש. עוד יש לעיין אם אז עבר על איסור אונאה כיון דדרך בנ"א שמוותרים אפי' אם משלם יותר, או דכה"ג הו"ל גזילה ממש.

ויש לעיין לפי"ז אם דין אונאה הוא רק כשאומר אני רוצה שש ובאמת לא הי' שוה אלא חמש, או אפי' היכא דאמר לו שזה שוה שש והתברר דאינו כן, ואם גם אז הוי רק אונאה, צ"ע למה לא נאמר גם שם דהוי מקח טעות דהא אמר שזה שוה שש, ומ"ש מאם אמר שאין בו אונאה, דהא כשאומר שזה שוה שש הרי זה כאומר שאין בו אונאה.

ובאומר אני רוצה שש צ"ל לפי"ז דהוי כאומר לו איני יודע כמה הוא שוה, לכן לא הוי מק"ט. ובמוכר שנתאנה במדה ובמשקל ובמנין דחוזר איכא פלוגתא אם הוי מקח טעות או דיכול לתבוע להוסיף את המדה והמשקל, ולסברת רש"י מוכרח להיות מקח טעות דהא כאן חשב שקיבל המדה שקצבו, ואף דיתכן דבאמת רש"י סובר כן, מ"מ צ"ע איך הוא לשאר הפוסקים דלא ס"ל באונאה במדה ובמשקל דהוי מקח טעות, אם באומר שזה שוה שש הוי מקח טעות.

רש"י ד"ה אין לו עליו אונאה. לומר יותר הי' שוה ואם מכר זה בדמים רבים אין זה יכול לומר לא אתן אלא דמיו. יש לעיין קצת דהא ע"כ מיירי דטוען דמכר והתכוין לזכות לעצמו בהריוח, דאם מודה דהתכוין לזכות להמשלח את הריוח הרי פשיטא דשייך להמשלח, וכיון דהתכוין לזכות בהריוח לעצמו, הא ממ"נ אם מובן בזה שהמשלח לא נותן רשות למכור ולהרויח לעצמו נמצא דכשעושה להרויח הרי הוא גוזל את החפץ, דלוקחו ע"מ למוכרו כדי שהריוח יהי' לעצמו ולא להמשלח וגזלן משלם כשעת הגזילה ובאמת הריוח צריך להיות לעצמו, ואם אין בזה הקפדה ומרשה לו למכור אפי' שרוצה לקחת לעצמו הריוח, א"כ למה באמת לא יוכל לקחת לעצמו הריוח, וצ"ע בב"ק דף ק"א ב'.

רש"י ד"ה הרי זה לא יחשוב. הרי לך יפה בשויו ע"מ שתמכור לי הרע בחנות וכו' והוי כרבית. משמע דזה לא ממש רבית. וצריך טעם למה זה לא רבית ממש, ולקמן דף ס"ח במושיב חנוני למחצית שכר דמשמע דאינו רבית מה"ת, כתב בריטב"א דאם כל העסק באחריות המתעסק הוי רבית מה"ת, והיינו דבמחצה מלוה ומחצה בפקדון אפשר דבכל מה שטורח יש להמתעסק גם הנאה, דמכל מה שמוכר יש לו חלק אחריות, אבל כאן צ"ע דמה דעוסק בעסק שאינו טוב אין לו כלום מזה, ולמה לא הוי ממש רבית.

ויש לומר דהיין הטוב הוא תיכף מוכר לו בשוויו ע"מ שימכור בעדו היין הרע ויתן לו אז כל הכסף, ונמצא דלא כסף דמי היין הטוב הוא ההלואה אלא מה שאינו משלם לו תיכף עבור היין הטוב והיינו כטרשא לקמן דף ס"ה א' באופן האסור. וכמו בנותן כסף על פירות והפירות נותן אחר זמן אינו רבית מן התורה אפי' נתייקרו, ה"נ הנותן פירות לשלם כסף לאחר זמן אינו רבית מה"ת, דזהו טרשא האסורה לקמן דף ס"ה דהיינו או בקץ או דשומתו ידועה כמש"כ תוס' לקמן דף ס"ג ב'.

תוד"ה הכא. א"נ כיון דקלה בעיניו להוציאה ידעה ומחלה. הנה יש לפרש תירוצם זה בשני אופנים, חדא דכיון דתהא קלה בעיניו להוציאה הא באמת יתכן שיגרשנה ותפסיד כתובה והיא יודעת שתפסיד כתובה, וזה יותר מספק שמא תמות דזה עולה על דעתה יותר דשמא יגרשנה עי"ז, ונמצא דידיעתה היא ידיעת הפסד המאתיים של הכתובה, או דאפשר דמ"מ זה לא משוי לה ליודעת שתפסיד המאתיים, דהא מ"מ אינו ברור שיגרשנה, אלא דזה גופא שיוכל לגרשה הוי הפסד לה, דהא רבנן תיקנו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והאפשרות שיגרשנה בקלות הוי בשבילה הפסד, וזה הא הוי ידיעה ודאית שתהא קלה בעיניו להוציאה ע"י מחילתה לכן מהני מחילתה, [והראוני שכן משמע בתוס' הרא"ש].

והנה הגרעק"א תירץ על קושית התוס' דכיון דעי"ז דמוחלת כתובתה לא תוכל כבר למכור כתובתה בטובת הנאה, נמצא דיודעת כבר ודאי הפסד ולכן ידעה ומחלה. משמע דמפרש דל"צ דוקא ידעה ומחלה את הפסד המאתיים זוז אלא ע"י שיודעת איזה הפסד, והפסד של להיות קלה בעיניו להוציאה הוי ג"כ הפסד, לכן ס"ל להגרעק"א דהפסד מכירת כתובה ג"כ סגי למיקרי' ידעה ומחלה. אמנם בשיטת התוס' אפשר דס"ל דאפי' אם אינו צריך ידיעת הפסד כל המאתיים סגי במה שתפסיד את זכותה במה שתיקנו לה כתובה כדי לעכב אותו מלגרשה, וידיעה זאת סגי למשוי לי' ידעה ומחלה, מ"מ יתכן משום דזה מזכות שנתנו לה חכמים לגבי הבעל שלא יוכל לגרשה, וע"ז ג"כ קאי המחילה דבמחילתה כתובה הא ממילא מוחלת גם זכות זו שיש לה שאינו יכול לגרשה בקלות, אבל מה שלא תוכל עי"ז למכור כתובתה דאין זה מזכויות שנתנו לה לגבי הבעל והוי כהפסד צדדי הנגרם ע"י מחילת הכתובה, וס"ל להתוס' דלא סגי בזה למשוי לה כידעה ומחלה, ועי' בריטב"א דתירץ כתירוץ הגרעק"א.

תוד"ה אבל הכא. התם בשביעית נמי לא ידע דקעקר דאימר יפרע לו קודם שביעית. הנה לכאורה גם בע"מ שאין לך שאר כסות ועונה למה זה ודאי קעקר אימר שלא ישא אותה כגון שימות הוא או היא, וע"כ צריך לחלק דכיון דכ"ז שלא ינשאו אין כלל דבר המחייבו לשאר כסות ועונה וכשמתנה לא הגיע זמן החיוב כלל, גם צריך עוד לחדש מעשה הגורם להחיוב דהיינו נישואין, נמצא דהתנאי הוא על אחר הנישואין ואז כבר ודאי קעקר, משא"כ בשביעית דהדבר שעי"ז יחול דין שמיטה ישנו כבר ואין צריך לעשות עוד מעשה שיחול שביעית, וכשמתנה ואין ברור אם במציאות יהי' עקירה מקרי לא ודאי קעקר.

וצ"ע לפי"ז בכתובה אם מקרי ודאי קעקר, דבחזו"א אהע"ז סי' נ"ו ס"ק ט"ז הסתפק אם חיוב כתובה יש מיד אלא שאם תמות יפטר, או דהחיוב מתחדש כשימות או יגרשנה. וא"כ אם יש כבר חיוב כתובה אלא דמתלא תלוי דאם תמות קודם יפטר, אז לא הוי ודאי קעקר, דהא אחרי שיש חיוב כתובה אינו ודאי קעקר, אבל אם נימא דכל חיוב כתובה מתחדש אחרי שימות או יגרשנה, אפשר לומר דאחרי שימות או יגרשנה דאז הי' צריך להיות דין כתובה ובתנאו קעקר דאז לא יחול חיוב הכתובה והוי כמו בשאר כסות והוי ודאי קעקר, או דכיון דאינו צריך לעשות פעולה שיתחדש החיוב דהא גם כשימות יהי' חייב הוי כבר כאילו יש חיוב ולא ודאי קעקר [וע"ע משנ"ת להלן בסמוך].

בא"ד. דאימר יפרע לו וכו'. ברעק"א הקשה למה בכתובה ס"ל לר"מ דתנאי בטל דהא מי יימר דקעקר שמא תמות, וע"כ כיון דאף אם תמות קודם מ"מ כיון שהי' אפשרות שהוא ימות קודם מקרי ודאי קא עקר, וה"נ בשביעית אפי' אם יפרע קודם, מ"מ כיון שהי' אפשרות שלא יפרע הו"ל ודאי קא עקר. ואפשר דס"ל להתוס' דבשביעית אין לומר דיש להלוה על המלוה כבר דין שביעית אלא דכשתבוא שביעית יתחדש דין שמיטה, ואם א' לוה מחבירו חוב לפני שהתחילו לנהוג דין שביעית דהיינו בתוך שבע שחילקו והגיע שביעית תשמט, א"כ גם כשכבר נוהג שביעית אין זה משנה את הזכות לפני שהגיע שביעית, דהא אף אם יתבטל הזכות שוב תשמט שביעית כמו בלוה לפני שהי' נוהג דין שביעית, ולכן כיון שיתכן דלא יהי' נוגע דין שביעית כיון שיפרע קודם לא הו"ל ודאי קעקר, משא"כ בכתובה דכבר נסתפקו [עי' בחזו"א אה"ז סי' נ"ו ס"ק ט"ז] אם החיוב חל כבר בשעת הנישואין אלא דאם תמות נפטר או שכל החיוב מתחדש כשימות או יגרשנה, ולא מיבעיא אם נימא דהחיוב חל כבר מקרי שפיר ודאי קעקר אף דשמא תמות, אלא אפי' אם יחול החיוב אז מ"מ הא ודאי דזה מחמת זכותה שיש לה עליו וזה הוא ודאי קעקר, משא"כ שביעית כמש"נ, אלא דלענין ידע ומחיל ס"ל להתוס' דלא מקרי ידעה ומחיל כיון דאפשר דלמעשה לא תצטרך לגבות הכתובה.

אמנם לפימש"כ בחזו"א אהע"ז סי' נ"ו ס"ק ט"ו והובא בחו"מ ליקוטים סי' י"ב ס"ק ט"ו דהא דמהני ע"מ שלא תשמטני שביעית הוא משום דהתורה נתנה להלוה זכות להשתמש עם דין שביעית, ולזה הוא מתנה לוותר על זכות שביעית שיש לו, א"כ גם בשביעית כבר יש לו זכות לפני שביעית דשייך להתנות עליו למחול על זכותו והוי דומיא דכתובה, ולדבריו יקשה קושית הגרעק"א. (מהדו"ק)

תוד"ה במה דברים אמורים. ר"ח פסק כרב דהלכתא כרב באיסורא. והם חלקו דאין המחלוקת אם מותר אלא אם צריך להחזיר האונאה, נמצא דהוי פלוגתא בדיני והלכתא כשמואל בדיני, וברא"ש כתב להיפך דלא דמי לכל היכא דפליגי רב ושמואל לענין גזל דהלכתא התם כשמואל בדיני, דכאן המחלוקת אם מותר להתנות כן ולהפטר מאונאה. ולכאורה אין הכרח לומר דפליגי לענין אם מותר לכתחילה, ואדרבה מלשון הגמ' האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה משמע יותר דהמחלוקת על עובדא שהתנו כן מהו לענין אם צריך להחזיר אונאה ועכ"פ אין הכרח ליותר מזה, ולמה פשיטא להתוס' להאי גיסא ולהרא"ש להאי גיסא.

ואפשר דהנה לקמן דף ס"א אמרינן דאונאה לא אתי מגזל ורבית דשאני אונאה דדרך מקח וממכר בכך ואין זה גזל. א"כ אפי' אחרי שאסרתו תורה כשיש ספק אם גם זה בכלל האיסור או לא, אין זה שאלה מחמת אם זה כסף של המאנה או של המתאנה, דהא מצד עצמו הי' מקום לומר דהמאנה זכה בזה, דהא המתאנה נתן מדעתו כדרך מקח וממכר אלא דטעה במחירו, וחלוק דין אונאה מגזל בזה, דאיסור גזל היינו דמה שאינו שלו אסרתו תורה ליקח, אבל לא נתחדש בזה שהתורה אסרתו דלכן הוא של הנגזל, דודאי הי' הממון של הנגזל גם בלי זה, משא"כ באונאה בדרך מקח וממכר דבלי הגזה"כ לא הוי ידעינן דלוקח בזה מה שאינו שלו, ואחרי חידוש התורה דלא תונו ידעינן דצריך להחזיר, דהא אין פסוק מיוחד דצריך להחזיר, אלא דלא תונו מגלה לן דממילא הוא גזל, [וכדברינו מבואר בכתבים בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל בדין אונאה], ולכן אם יש ספק אז מקום הספק אם זה נכלל באיסור לא תונו דממילא לא יהי' הממון של המאנה ויצטרך להחזיר להמתאנה, ולכן ס"ל להרא"ש דעיקר המחלוקת שלהם אם מותר כה"ג להתנות, דאם נימא דמותר הא כיון דליכא לא תונו ממילא נכלל בדרך מקח וממכר שאין אצל המאנה כסף שאינו שלו, משא"כ בכל שאלה של ממון דפליגי, דהתם המחלוקת מתחילה בממון זה למי הוא שייך, וזה הוא שנקרא דיני ובדיני הלכתא כשמואל.

אמנם לעיל דף מ"ט ע"ב בפלוגתא דרב ושמואל אי בתר מקח או גם בתר מעות אזלינן פסק הרא"ש כשמואל דהלכתא כוותי' בדיני וגם הא תניא כוותי', ולכאורה הא כתב כאן דבאונאה לא מקרי פלוגתא בדיני אלא באיסורא ואיך כתב דלכן פסקינן כשמואל משום דזה דיני, ויש לחלק דהתם הא ודאי הוי אונאה, ואפי' בפחות משתות דמסופק הרא"ש לקמן סי' כ' אי מותר לכתחילה לאנות, היינו משום דהספק אם הוא מוחל לגמרי דמתרצה, נמצא דהספק אינו אם גם ע"ז יש הגזה"כ דאונאה, דהתורה ודאי אסרה אונאה, אלא דלא ידעינן בשיעור חכמים אם מקפיד בזה או דאינו מקפיד בשיעור כזה ולא הוי אונאה, וספק זה הוי ככל ספק בענייני ממון דקיי"ל כשמואל בדיני, אבל ספק דע"מ שאין לך עלי אונאה אין הספק לנו אלא אם הגזה"כ דאונאה כולל גם דאם מתנה נגד זה הו"ל מתנה עמש"כ בתורה או לא, ובכה"ג הו"ל ספק בגזה"כ אם כלול גם אופן זה או לא לכן הו"ל ספק באיסורא להרא"ש, אבל התוס' ס"ל דהו"ל ככל ספק ממון משום דבכל אופן מה שנוגע לענין החזרת ממון הו"ל ספק ממון.

ועדיין סברת התוס' צ"ע דהיכא כתוב בתורה דצריך להחזיר אונאה שיהי' שייך לומר ע"ז מתנה עמש"כ בתורה, דהא בתורה כתוב רק איסור אלא דממילא ידעינן דלקח ממון שאינו שלו בזה שמאנהו, אבל עיקר הדין הא הוא אם אסור או לא.

והנה יש מקום לפרש דאיסור אונאה שאסרה תורה הוא מפני שיהי' לו כסף שעפ"י דין אינו שלו ויצטרך להחזיר וזהו דאסור, אבל אם עפ"י דין לא יצטרך להחזיר לא תאסור התורה, ולכן ס"ל להתוס' שעיקר פלוגתתם הוא אם יצטרך להחזיר גם כשיתנה ע"מ שאין לך אונאה דאז בודאי כלול באיסור אונאה, ואם לא יצטרך להחזיר האונאה אז בהכרח אינו כלול באיסור התורה, ולפי"ז שפיר העיקר תלוי בחיוב החזרה. ולפי"ז יש מקום לומר דהרא"ש לקמן דף נ"ב נוטה דגם במאנה פחות משתות אף דהוי מחילה לאלתר מ"מ יש איסור מה"ת, הרי דס"ל דאיסור אונאה אינו תלוי אם יהי' אח"כ מחילה או דיהי' כסף שאינו שלו אצל המאנה דהאיסור יש בכל גווני, א"כ לדידי' מחלוקתם במתנה עמש"כ בתורה הוא רק אם אסור לאנות או לא, דהשאלה אם חייב להחזיר או לא אין לה שייכות עם מתנה עמש"כ בתורה דזה לא נכלל כלל בדין מיוחד בתורה, וכל מה שכתוב הוא איסורא אלא דממילא איכא גווני דמחויב להחזיר, אבל התוס' אפשר דיפרשו דהא בהא תליא דאין שייך להיות איסור אונאה בלי שנאמר דכשמאנהו יהי' לו כסף גזול אצלו, ונמצא דעיקר מחלוקתם אי יהי' חייב להחזיר אפי' כשיתנה ע"מ שאין לך עלי אונאה ואז יהי' בזה איסור אונאה והוי מתנה עשמ"כ בתורה, או דלא יהי' מחויב להחזיר ואז בהכרח לא יהי' בזה איסור אונאה, ולפי"ז לשיטת התוס' יהי' מותר לאנות בפחות משתות, וכן משמע קצת בתוס' דף נ"ב ע"א ד"ה אמר, דכתבו דפחות משתות מותר לאנות לכתחילה משום דהוי מחילה לאלתר, ואע"ג דהתם מיירי במטבע ובמטבע גם הרא"ש מודה דמותר לאנות לכתחילה אם רק חסר בפחות משתות, מ"מ הא הרא"ש כתב הטעם משום דלא יהי' לו הפסד דגם אחר יקבלנו בתור סלע טוב, אבל התוס' הרי כתבו משום דלאלתר הוי מחילה, וטעם זה הא שייך גם בשאר חפצים, משמע דס"ל דמותר תמיד לאנות בפחות משתות, [ועי' ברעק"א חו"מ סי' רכ"ז סעיף ה' דהביא בשם בעל המאור סוף ב"ק דמשמע דס"ל דבפחות משתות מותר להונות לכתחילה].

וכשיטת הרא"ש נראה בשיטת רש"י לקמן דף ס"ז ע"ב דפריך על ר"נ דס"ל התם [לפירש"י] דמחילה בטעות הוי מחילה מאונאה דחזינן דלא הוי מחילה, ופירש"י דהא תנן דמחזיר לו אונאה, ולכאורה למה לא פירש דקשה מהא דאסרתו תורה בלא תונו, הרי דס"ל דמזה דאסרתו תורה להונות לא הוי ראי' דמחילה בטעות לא הוי מחילה, דיתכן דאע"ג דמחילה בטעות הוי מחילה מ"מ אסרתו תורה, [ולהנ"ל יתכן דגם בפירות דקל דאמרינן התם דיועיל מחמת מחילה בטעות הוי מחילה אליבא דר"נ לפירש"י, מ"מ כשיודע הלוקח דלא חל המכירה אסור לו להיות שומט ואוכל], וזה כמו שנתבאר בשיטת הרא"ש דאע"ג דבפחות משתות אי"צ להחזיר האונאה מ"מ אסור להונות, דאיסור אונאה אינו תלוי בדין אם יהי' אח"כ חייב להחזיר.

תוד"ה לא יחשב. שהרי לא נתן לו על הרע דינר אלא בשביל שגם היפים נתן לו בדינר דינר והוי אונאה. יש לעיין אם אמר לו המוכר הראשון בפירוש דנותן לו כ"א בדינר דינר, א"כ אין האונאה על הרעים אלא האונאה מה שאומר ששילם בעד היפים זוז וחצי, וע"כ דאמר לו דבעד כולם רוצה י' דינרים, א"כ איך ס"ד דיכול לומר דשילם בעד הרע דינר, דהא בודאי מתפרש כל אחד כפי שוויו דהיפים הם דינר וחצי כל אחד, והרעים כל אחד חצי דינר, ופשיטא אם אומר דשילם בעד הרעים דינר הרי שיקר לו.

עוד יש לדקדק מש"כ דהוי אונאה בכה"ג, אם כונתם ממש כדין אונאה דהיינו דביתר משתות הוי ביטול מקח, ולשיטת הריב"ם לעיל אינו חוזר המאנה אלא א"כ המתאנה מבקש אונאתו [וכאן אין שיעור כדי שיראה, דהא בזה לא ידע עדיין הלוקח השני כמה שילם באמת הלוקח הראשון], או דזה מקח טעות גמור וכמו שהסתפקנו לעיל דיתכן דהוי גזל ממש.

בא"ד. שכר עצמו אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו פי' המוכר הראשון שקנאם תחלה ממנו. ובמהרש"א והמהר"ם שיף ביארו דהקצת ריוח שהלוקח השני מבטיחו, לא סגי להיות נחשב כשכר טרחו, לכן הוצרך לומר דהראשון כבר נתן לו שכר טרחו במה שמכר לו בזול יותר משויין, ועי' בביאור שעל מהר"ם שיף, אמנם יותר מבואר בחידושי ריטב"א החדשים דהמוכר הראשון נתן לו ד' למאה כדי שזה יהי' לו עבור טרחו, ואם לא נתן לו ד' למאה יוכל לחשוב שעלה לו יותר מעשר דינרים דיוכל לצרף דמי טרחו. והיינו דתגר מרויח לא רק מה שמחשיב לשכר טרחו אלא סתם ריוח, וא"כ כשקונה באמנה, דהיינו דאומר דחוץ מכמה שעלה לו, יתן לו קצת ריוח, אז יכול לחשוב המוכר שעלה לו שכר כתף וגמל וכן שכר טרחו, וצריך לאמוד כמה שוה שכר טרחו וחוץ מזה יקח הריוח, כגון אם קנה בעשרה זהובים ושכר גמל עלה לו עוד זוז ושכר טרחו ג"כ מחשיב זוז, אז יוכל לומר דעלה לו י"ב זוזים וחוץ מזה יקח הריוח מעט שהקונה השני מבטיחו.

ויש לעיין אם המוכר הוריד לו מהמחיר מחמת שהוא ידיד שלו אם יכול לחשוב שכר טרחו חוץ ממה ששילם, ואע"פ שדמי ההנחה הם שוים כמו שכר טרחו, מ"מ זה לא קיבל מחמת שכר טרחו, או דכיון דכך הוא שילם באמת ובזה יכול לכסות שכר טרחו יש לו לחשוב כאילו קיבל שכר טרחו.

תוד"ה איסר. וי"ל דהכא בתורת מטבע נתנו ולא בתורת משקל. יש לעי' נהי דנותנו בתור מטבע, מ"מ הטעות הי' בעד שחשב שלא חסר כל כך, ובשלמא אם הי' הטעות דידע דשוקל קצת אלא דחושב דגם אם חסר קצת הוא שוה סלע הו"ל טעות בשיווי המקח, אבל כאן הא טעותו דחשב דשוה מפני ששוקל כמו סלע טוב ולא חסר לו כ"כ הרבה והו"ל הטעות במשקל, ולא דמי להקונה ליטרא בשר דאע"ג דאם הי' קונה שתי ליטראות בשר הי' שוה הכסף, דמ"מ טעותו היתה בשיווי דחשב דליטרא בשר הוי המחיר כן, משא"כ כאן דאינו טועה לחשוב דכששוקל עם חסרון איסר הוא שוה כמו סלע טוב אלא דחשב דהוא שוקל כמו סלע טוב.

עוד יש לעי' דהא הו"ל כמו אם א' רוצה סלע ונתנו לו מטבע אחר דהא מה שנתנו לו אינו סלע, וצ"ל דס"ל להתוס' דכיון דמה דרוצה סלע אינו מחמת שחביב לו דבר כזה יותר מדבר אחר אלא מחמת שיוויו, וכל שזה מחמת שיוויו אינו אלא ככל אונאה, ואע"ג דכאן הסיבה שחושב שזה שוה כ"כ הוא מחמת טעותו במשקל, מ"מ מה שטועה במשקל חוזר היינו מפני שרצה יותר כמות מהדבר הזה שהוא רוצה לקנות, אבל כאן דכל רצונו אינו אלא מפני שיוויו הו"ל ככל אונאה.

ובדרך זה יש לבאר מה דבקושייתם רצו לומר דכוונתו על המשקל והוקשה דיהי' ככל דבר שבמשקל דחוזר אפי' בפחות מכדי אונאה, דהיינו שיהי' מקח טעות אפי' פחות מאיסר לדינר, והיינו אע"ג דאנשים מקבלים את זה כסלע טוב יוכל לחזור אע"ג דהמשקל לא משנה את ערך המטבע ושיוויו, ומהיכא פסיקא להו זה, דהא תמיד מה שחוזר בדבר שבמשקל היינו משום דכל ששוקל פחות שוה פחות אלא דכיון דהטעות במשקל חוזר, אבל מנא לן דהיכא דאין חילוק בהשיווי ג"כ חוזר, ולהנ"ל ס"ל דע"כ דמה דכל דבר שבמשקל דחוזר אינו מחמת קפידתו דעי"ז הוא שוה פחות דאז הי' דינו כאונאה אלא מחמת דחסר עוד כמות, ולכן הוקשה להם דיהי' מקח טעות אע"ג דאין חילוק בהשיווי, ולתירוצם אין קפידתו אלא על שיווי, ואע"ג דזה מחמת המשקל מ"מ כיון דקפידתו מחמת השיווי דינו רק ככל אונאה בשיווי.

[ומהתוס' בקושייתם משמע דאינם מפרשים כשיטת הרמב"ם בפי"ד מהל' מכירה דחוזר היינו דצריך להוסיף מה דהחסיר במשקל, דלפי"ז בודאי כאן לא יהי' שייך דיוסיף לו כיון דאין לו שום הפסד, ומסתמא יסברו דהוי מק"ט, ולזה סבירא להו דגם כאן אע"ג דלא הוי חילוק בשיווי מ"מ הוי מקח טעות].

ומ"מ צ"ע דהא תמיד כשקונה חפץ הא צריך להחפץ להשתמש בו וע"ז אמרינן דאפי' אינו שוה כל כך מחיל עד שתות ובשתות אינו מוחל, אבל כאן דרוצה הדבר מחמת שיוויו, א"כ אם אינו שוה הי' צריך להיות מקח טעות, ובפרט לפימש"כ רש"י בד"ה שאין בו אונאה דאם באמת הי' בו אונאה הרי זה מקח טעות, וה"נ כאן הו"ל כקונה ע"מ שזה שוה סלע, ואם אינו שוה כל כך צריך להיות מקח טעות. אלא דבאמת צ"ע תמיד בכל מוכר כשנתאנה בשתות דהוי רק אונאה הא המוכר רוצה לקבל שיווי של הדבר, א"כ כשנתאנה בשתות למה לא הוי מקח טעות.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א