אילת השחר/נדרים/יט/ב
ההיא רבי יהודה משום ר' טרפון היא וכו' אין א' מהם נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. ובסנהדרין (דף כ"ה א') מבואר דמזה יליף על כל אסמכתא, ובתוס' שם (בד"ה ההיא) מבואר שיטת הריב"ן דזה גזה"כ בנזירות וילפינן לכל דוכתי, ושיטת ר"י דזה מסברא דלא גמר ומשעבד נפשי', ועי' בנימוק"י (ב"ב דף קמ"ב) בשם הריטב"א דביאר דענין אסמכתא אינו רק כשאינו רוצה את הדבר וקונס עצמו אם לא יהי' דאז הוי אסמכתא, ואפי' בהא דגיטין אם מתי יהא גט אע"ג דאינו רוצה שימות, מ"מ כיון דזה תלוי ברצונו ואינו בא לקנוס עצמו הרי דגמר ומגרש, משא"כ בהא דאי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלו זכותי, דאינו רוצה שיבטלו זכויותיו אלא דקונס עצמו אז לא גמר ואקני. וצ"ע דא"כ באומר הריני נזיר אם זה נזיר, דזה הא תלוי רק ברצונו ואינו קונס עצמו ואז הא גמר ומשעבד נפשי'.
ואע"ג דאנן לא פסקינן כר' יהודה בשם ר' טרפון, היינו כדחילק רש"י שם דדבר שאין בידו כלל לא הוי אסמכתא, אבל לא מצינו מאן דסובר הסברא דאסמכתא לא הוי רק בדבר שקונס עצמו, דבזה לא פליגי, וצ"ע להנמוק"י בשם הריטב"א למה הוי אסמכתא באומר הריני נזיר אם פלוני נזיר.