קרן אורה/נדרים/יט/ב
גמ' אמר רבא גבי כרי דספיקו חמור מודאי לא מעייל נפשיה לספיקא והכא בנדרים אין ספיקו חמור מודאי שפיר מעייל אינש נפשיה לספיקא ור"ש ס"ל דאפי' בספיקו חמור מודאי מעייל נפשיה לספיקא כדאיתא בנזיר ואע"ג דיכול להתנות לר"ש מ"מ הוי ספיקו חמור מודאי וכמ"ש התוס' ז"ל בנזיר. ולהלכה קיי"ל דסתם נדרים להחמיר וספק נזירות להקל וכטעמא דרבא דספיקו חמור מודאי וא"כ ז"א אלא היכא שלא נתבררו דבריו כמו אם יש מאה כור או אם תלד אשתי בן והפילה דלא נתברר אם בן קיימא הוא ואמרינן בזה דלא מעייל נפשיה לספיקא ולבן קיימא ודאי נתכוין אבל בספיקא דדינא לכאורה לא שייך בזה לא מעייל אינש נפשיה לספיקא וכן היכא דמשמעות הלשון לאיסור ולהיתר דדינו כן להחמיר בודאי ולא מספק כגוונא דמתניתין נמי לא שייך בזה ספיקו חמור מודאי ובנזיר נמי אזלינן לחומרא אלא דלא משמע כן בגמ' מדאוקמי כתנאי ועיין בכ"מ ובלח"מ פ"ג מהל' נזירות הלכה ט"ו שכ' התם לענין נזיר נמי הא דסתם נדרים להחמיר והוא נגד משמעות כוליה שמעתין דמשמע דבגוונא דסתם נדרים ג"כ יש חילוק בין נדרים לנזירות ובנזירות אזלינן לקולא ובדברי הרמב"ם לא נתבאר טעמו של דבר בהא דספק נזירות להקל ופסק להקל אפי' בספיקא דדינא כמו הריני נזיר כשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני חוץ גבי כוי כתב דהוי נזיר בכל אופן שאמר שזו חיה שזו בהמה משום דכל גוונא אית ביה ולדבריו לא תיקשי מתני' אהדדי משנה דבכורות דגבי כוי הוי נזיר עם משנה דטהרות דספק נזירות להקל ועיין בפירוש המשניות שם בבכורות ואי"ה שם בנזיר יתבאר יותר בס"ד:
ועיין במל"מ ז"ל שהאריך בזה בפ"ב מהל' נזירות בהא דספיקו חמור מודאי אי משום קרבנות אי משום הקפה דלא מצי עביד ובאמת נראה כיון דאין יכול לקיים המצוה כתיקונה זה מיקרי ספיקו חמור מודאי ועוד דלפי מ"ש התוס' ז"ל בנזיר דלר"ש ספיקו חמור מודאי שמא יטמא קודם שיתנה א"כ ה"ה דלר"י מהאי טעמא הוי ספיקא חמור מודאי משום דבספק יכול להאסר בגילוח לעולם אם יטמא:
והקשה הרשב"א ז"ל דהכא קיי"ל דמעייל אינש נפשיה לספיקא ולקמן בפ' קונם פליגי ר"מ ור"י בקדשתי את בתי הגדולה ור' יוסי ס"ל דלא מעייל נפשיה לספיקא ותירץ דהתם ספיקו חמור מודאי והקשה מהא דרמינן התם דר"י אדר"י דעד פני הפסח דאמר עד שיצא משום דמעייל נפשיה לספיקא ומאי קושיא הא התם אין ספיקו חמור מודאי ותירץ דא"כ כ"ש דתיקשי דר"מ אדר"מ דהיכא דספיקו חמור מודאי ס"ל דמעייל נפשיה לספיקא בקדשתי את בתי. ובעד פני הפסח ס"ל דלא מעייל ומש"ה מהפכינן התם דר' יוסי אמר דאינו אסור אלא עד שיגיע ולדבריו ז"ל תיקשי הלכתא אהלכתא דהא קיי"ל בנדרים דמעייל נפשיה לספיקא היכא דאין ספיקו חמור מודאי והתם קיי"ל כר' יוסי דאינו אסור אלא עד שיגיע משום דלא מעייל נפשיה לספיקא ועוד למאי דאפכינן ור"מ ס"ל דמעייל נפשיה לספיקא אפי' היכא דספיקו חמור מודאי א"כ הוי ליה לשנויי דמתניתין הכא ר"מ היא דס"ל מעייל אינש נפשיה לספיקא בכל גוונא ומתניתין דספק נזירות ר"י היא ע"כ נראה דלא דמי עייל לספיקא דהתם להא דהכא ואיכא למימר להכי ולהכי דאפי' מאן דס"ל הכא מעייל נפשיה לספיקא היינו משום דלא מבטלינן דבריו לגמרי אבל התם דאין דבריו בטלים אלא אגדולה קאמר גם הוא מודה דלא מעייל נפשיה לספיקא וכן איפכא אפי' מאן דס"ל הכא דלא מעייל נפשיה לספיקא היינו בגוונא דאם יש בכרי מאה כור דבזה דעתו שיתברר הדבר אבל התם אפשר הוא נתכוין לזה ולאמצעית קרא גדולה וכבר כתבתי מעין זה לישב קושית הרא"ש ז"ל בבכורות לעיל ועדיין צ"ע בזה ובדברי הרמב"ם ז"ל לא מצאתי כעת דין מקדיש חייתו ובהמתו אם הקדיש את הכוי:
גמ' נזיר שמשון לא תניא וקיימא מסקנא הכי דבנזיר שמשון לא אמר ר' יהודה דלא מעייל נפשיה לספיקא וא"כ קיי"ל בספיקו לחומרא ולא נתבאר זאת בדברי הרמב"ם ז"ל וכל כי האי הוי איצטריך לאשמעינן דבכל הני מקומות דאזלינן לקולא בנזירות הוא בסתם נזירות דוקא אבל לא בנזיר שמשון ועפ"ז נתיישבו לי דברי הלח"מ ז"ל בפ"ב מהל' נזירות ממה שדקדקתי עליו לעיל שכתב דין סתם נדרים לענין נזירות שמשון ולפי הנ"ל ניחא דנזירות שמשון לנדר דמי דאין ספיקו חמור מודאי אבל מה שכתב הרמב"ם ז"ל דלא חיישינן שמא לשמואל אחר נתכוין לכאורה הוא ג"כ משום סתם נדרים להחמיר ושמואל נזיר עולם היה ולא אמרינן ביה סתמא להחמיר ועיין שם בדברי הכ"מ והלח"מ ז"ל באורך וכבר כתבתי לעיל דלא נתבאר בד' הרמב"ם ז"ל טעמו של דבר דאזלינן בס' נזירות לקולא ובתוספתא איתא שר' יהודה אומר שגגת נזירות מותר ור"ש אומר שגגת נזירות אסור משמע דבנזירות בטעות פליגי ואין כאן מקומו להאריך יותר בזה:
הא מכירין אסורין עיין ר"ן ז"ל שהקשה למה לא דייק מרישא גופא סתם תרומה ביהודה אסורין וכן הקשה הרשב"א ז"ל ותירץ דהא דתנן סתם תרומה ביהודה אסורין הוא לכ"ע אפי' לראב"צ משום דסתם תרומה ביהודה נקראת תרומת הלשכה וסתם חרמים ביהודה מותרין הוא ג"כ לכ"ע ואפי' לר"י משום דסתם חרמים ביהודה הוא חרמי כהנים ובדיוקא דסיפא הוא דפליגי ולפ"ז משמע דוקא סתם חרמים ביהודה מותרים הא אם פירש ואמר דלחרמי בדק הבית נתכוין נאמן וכן איפכא בסתם תרומה ביהודה דאסור אבל אם פירש דלתרומת דגן נתכוין נאמן ומותר וזה דלא כמ"ש הכ"מ בדעת הרמב"ם ז"ל דבמקום שאין בו אלא משמעות לאיסור אינו יכול לפרש דבריו וכן מוכח מהא דאמר ר"א בר צדוק סתם חרמים בגליל אסורין דוקא סתם חרמים אבל פירושן להקל והרי גליל הוא מקום שאין במשמעות סתמו אלא איסור היינו חרמי בדה"ב ואפ"ה פירושו להקל ועיין לח"מ ז"ל בפ"ב מהל' נזירות ועיין בפי' המשניות להר"מ ז"ל שכתב ואין הלכה כר"מ ולכאורה אין כאן פלוגתא דר"מ נמי מודה בהא היכא דאין במשמעות לשונו אלא אופן א' או לאיסור או להיתר אזלינן בתריה בסתם בין לקולא בין לחומרא אם לא שנאמר דר"מ פליג בהא וס"ל דאפי' היכא דסתמו משמעותו להיתר אזלינן לחומרא ואין זה נראה וגם זה דוחק לומר דבגליל עצמו פליגי אי מכירין בתרומת הלשכה וק"ל ועיין תוס' ז"ל שכ' ג"כ דצ"ע אי הלכה כר"מ בהא אי הוי בכלל גזירותיו וחומרותיו ע"ש וי"ל דאדר"מ דסיפא הוא דנסתפקו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |