שיטה מקובצת/נדרים/יט/ב

שיטה מקובצת נדרים יט ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וז"ל שיטה: אלא אמר רבא אפילו תימא מתניתין אליבא דכולי עלמא איתמר ודר' יהודה אדר' יהודה נמי לא קשיא דלא דמי ספיקא דנזירות לשאר ספיקי דבשאר ספיקי כגון דחרמים ודתרומות ודמעשרות התם הוא דאזלינן לחומרא דכיון דאין ספיקן חמור מודאן מעייל נפשיה ובהא חמיר ספיקו מודאו דאילו גבי נזיר על ודאי מגלח ומביא קרבן (ומביא) ומותר לשתות ביין אחרי כן דכתיב וגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים וכתיב בתריה ואחר ישתה הנזיר יין. אבל על ספק נזירות לא מצי מגלח מפני שצריך ליתן את שערו תחת הדוד של זבח השלמים והרי אינו יכול להביא קרבן שאף על פי שהוה יכול להתנות על העולה ועל זבח השלמים על החטאת אי אפשר לו להתנות מפני שהיא חלוקה במתנות משאר קרבנות בהמה דחטאת מתנותיה למעלה בקרנות המזבח ושאר קרבנות מתנתן למטה וכיון דאינו יכול לא לגלח ולא להביא קרבן נימא הוא אסור ביין לעולם. והילכך כיון דחמיר יש לנו לומר שלא נתכוין זה אלא לודאי נזירות ולכך מתיר ר' יהודה אבל גבי נדרים אין ספיקו חמור מודאו וכיון שנתכוין לודאי מספקו נמי חיילי עלה. דכי כתיב ואחר ישתה הנזיר יין אחר הגילוח ואחר הבאת הקרבן כתיב. אמר הכותב נראה שצריך להיות: אסור ביין לעולם דכי כתיב וכו' כתיב והילכך כיון דחמיר וכו' נמי חיילי עלה. והשתא מתניתין אמתניתין לא קשיא דהא דתנן דספק נזירות להקל משום דספיקו חמור מודאו לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. וכל שכן (ו)למאן דלא גריס אלא מייתבא מילתא אליביה שפיר. עד כאן.

אמר הריני נזיר לעולם אם יש בכרי זה מאה כור ונמצא שנגנב אי שאבד מאי כיון דודאי נמי לא מצי מגלח כל ימיו מעייל נפשיה לספיקא או לא. הג"ה: דהשתא לא שייך למימר ספיקו חמור מודאו כיון דלעולם אסור ומאי שנא מנדרים ואנן בסתמא תנן ספק נזירות מותר ור' יהודה נמי סתמא תנן ספק נזירות מותר תני הריני נזיר. ואפילו נזיר לעולם ספיקו חמור מודאו ולא מעייל נפשיה לספיקא דאילו ודאי אילו היה יודע ודאי שיש בכרי מאה כור ותלה בו יש עליו דין נזיר גמור מיקל בתער על ידי שינוי כדאמר גבי אבל שמגלח בתער ולא במספרים ומביא שלש בהמות עולה חטאת ושלמים כדאיתא בנזירות דאין שום תגלחת אלא על יד קרבן ואף אילו היקל בתער מפני שצריך לשלח שערו תחת הדוד של שלמים ואילו ספיקו דלא ידע בשעת נדרו כמה היה שם אינו מביא קרבנותיו מספק ואינו מקל בתער דאין שם תגלחת אלא על קרבן והרי אינו יכול להביא קרבן כדפרישית לעיל. שיטה.

הריני נזיר עולם אם יש בכרי מאה כור ונמצא שנגנב או שאבד מאי כיון דודאי לא מצי מגלח כל ימיו מי מעייל נפשיה לספיקא או לא אליבא דר' יהודה. או פירושו מאי איכא למימר כלומר מי לא עסקינן שיאמר כן ואפילו הכי קאמר ר' יהודה מתיר וכן נראה לי עיקר. הרי"ץ ז"ל:

אמר ליה נזיר עולם קאמרת נזיר עולם ספיקו חמור וכו'. דאילו נזיר עולם ודאי כי הכביד שערו וכו' כדמפרש בפרק קמא דנזיר מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הכביד בשערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות אחת לעולה ואחת לחטאת ואחת לשלמים כדכתיב בקרא. והאי דנקט לישנא דכובד שער משום דגבי אבשלום דהוה נזיר עולם כתיב כי האי לישנא דכתיב ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו. בפרק קמא דנזיר ואילו ספיקו דנזיר עולם לית ליה תקנתא לעולם. ומשום דטעמא דפריך והואיל וחמור הוא מודאו לא מעייל נפשיה לספיקא ואהא דפריך על ספק לא מצי מגלח משום דלא מצי מייתי קרבן השיבו בני הישיבה דמשום קרבן לא מעכב גילוח דקיימא לן בתמורה שיכול להתנות אם אני נזיר יהיה לחטאתי ואם לאו יהא לנדבה. וכיון דקרבן מייתי מצי מגלח נמי. וחזר המורה ופירש דעל ספיקו לא מצי מגלח משום דכתיב בנזיר וגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו את גבות עיניו ואם איתא דלא נזיר הא קעבר אלאו דהקפת ראש.

אמר הריני נזיר שמשון. דאין ספיקו חמור מודאו דאפילו ודאו אין מיקל בתער. מאי מי אית ליה לר' יהודה דמספיקא מעייל נפשיה לנזירות שמשון. ספק נזיר שמשון משכחת לה כגון דאמר הריני נזיר שמשון אם יש בכרי זה מאה כור ובהאי עניינא נזרי אינשי ספק בנזיר עולם. אמר ליה מאי תיבעי לך לא תניא. לא מצינו נזיר שמשון שיהא מיקל בתער דאפילו כי אמר הריני נזיר שמשון בודאי לא תניא דליחול עליה נזירות משום דבשמשון לא יצאת נזירות מפיו. והאמר רב אדא בר אהבה תניא נזיר שמשון. שהאומר הריני נזיר שמשון (הריני) הרי הוא נזיר שמשון ואינו מיקל בתער ומטמא למתים כשמשון שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים. אי תניא תניא. אי תניא דלר' יהודה אינו מיקל בתער כי אמר הריני נזיר שמשון דמיחל חיילא עליה נזירות בתנאי נמי חיילא דכיון דספיקו לא חמיר טפי מודאו מעייל איניש נפשיה לספיקא. פירוש.

וזה לשון שיטה: אמר הריני נזיר כשמשון בן מנוח. שלא ישתה יין ואף לא שהיקל בשערו כל ימיו. מאי מי אמרינן כיון דעל ודאו נמי אינו מיקל הואיל ותלה בשמשון מי מעייל איניש נפשיה לספיקא או לא. לא תניא. ולא מצינו ברייתא שתאמר תחיל נזירות עליו בכי האי גוונא הואיל ואין מיקל כעין נזיר (מצי') ודאי. והאמר רב אדא בר אהבה. אשכח ברייתא דתני אי אמר הריני נזיר שמשון דהוי נזיר דהואיל ואין ספיקו חמור מודאו הכא מאי אית ליה לר' יהודה האי סברא אי לא. אי תניא תניא. כיון דאשכחן תנא דסבירא ליה באומר הריני נזיר כשמשון דהוי נזיר על כרחיך ר' יהודה סבירא ליה נמי דהוי נזיר כיון דאוקימנא טעמא דספק נזירות להקל משום דלא תהא ספיקו חמור מודאי דהא הכא ליכא למימר האי טעמא וההיא ודאי קשיא. עד כאן.

והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: והשיב אי תניא תניא כלומר מאחר דאשכחן ברייתא דאמר מפורשת שאומרת כן נלך אחריה. אלא קשיא דהא נוכל להקשות לטעם דלעיל דכל ספיקו חמור מודאו הריני נזיר שמשון מאי איכא למימר ועתה לא נוכל לתרץ התירוץ שתירץ רבא וישאר הקושיא במקומה שהקשינו מר' יהודה לר' יהודה. ובא רב אשי ותירץ לעולם מעייל סבירא ליה לר' יהודה דמעייל איניש נפשיה לספיקא ואפילו היכא דספיקו חמור מודאו. וההיא דמתיר ר' יהודה משמע מעייל איניש נפשיה לספיקא ר' יהודה משום ר' טרפון רביה אמרה. עד כאן.

אי תניא תניא. כלומר לא ידענא לתירוצה כך פירשו בתוספות. ויש מפרשים אי תניא תניא כלומר אי תניא על כרחין תנאי היא ואליבא דר' יהודה ומתניתין דספק נדרים להחמיר אתיא כר' יהודה דתרומה דקתני ובגליל מותרת לפי שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה ובין לר' יהודה ובין לר' שמעון דכרי כר' שמעון דאזיל נמי התם לחומרא ולר' יהודה דשרי משום דספיקו חמור מודאו. וברייתא דקתני אפילו נזיר שמשון אתיא כאידך תנא דר' יהודה דסבירא ליה דלעולם לא מעייל איניש נפשיה לספיקא בין בנזירות בין בנדרים. וספק נזירות להקל אתיא בין להאי תנא דר' יהודה בין לאידך תנא דר' יהודה למר משום דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא לעולם ולמר משום דהיכא דספיקו חמור מודאו מיהא לא מעייל נפשיה לספיקא. ואתיא דלא כר' שמעון דלר' שמעון לעולם מעייל איניש נפשיה לספיקא ואפילו היכא דספיקו חמור מודאו:

רב אשי אמר ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון. פירוש ההיא דכרי ר' יהודה משום ר' טרפון היא דקסבר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה והילכך בין נזיר סתם בין נזיר שמשון כיון דאין כאן הפלאה לא הוי נזיר. ומתניתין נמי דספק נזירות להקל אתיא כהאי תנא ותנא נזירות והוא הדין לנדרים דאף הם צריכים הפלאה דילפי בהיקשא מנזירות כדאיתא בריש מכילתין. ומתניתין דנדרים אתיא בין כרבי יהודה דאמר משמא דנפשיה בין לר' שמעון בר פלוגתיה דכרי כך פירשוה מקצת המפרשים. ואינו מחוור חדא דמה צורך יש לדחות אוקימתין דאוקי מתניתין דכרי כר' יהודה ומשום דספיקו חמור מודאו הא אנן לא קשיא לן אלא ברייתא דתניא בהדיא נזיר שמשון והיא היא דאצטריכא לפרוקי. ועוד דבהדיא אמרינן בנזיר דמתניתין דכרי אתיא דלא כר' טרפון דתנן התם בפרק בית שמאי היו מהלכין בדרך ואמר הריני נזיר שזה איש פלוני נזיר וכו' הרתיע לאחוריו ולא ידעו אם היה נזיר או לא. ואמרינן עלה בגמרא אלא טעמא דהרתיע לאחוריו אינו נזיר כלומר אותו שהיה בא קודם שהגיע להם חזר לאחוריו הא אתי לקמיה הוי נזיר מני אילימא ר' טרפון מי הוי נזיר והאמר ר' טרפון וכו' אלא ר' יהודה דכרי הוא דתניא הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור וכו'. אלמא טעמא דר' יהודה דכרי לאו משום דלא נתנה נזירות אלא להפלאה. אלא הכי פירושה ההיא דתניא בהדיא נזיר שמשון אתיא כר' יהודה דאמר משום ר' טרפון אבל מתניתין דכרי לעולם ר' יהודה משמיה דנפשיה ומשום דספקו חמור מודאו.

להודיעך כחו דר' שמעון. דאף על גב דבנגנב או אבד אמר ר' שמעון מעייל איניש נפשיה בספיקא. ואף על גב דבעלמא כח דהתירא עדיף ליה הכא עדיף טפי לאשמעינן כחו דר' שמעון דאף על גב דאיכא טעמים טובא להקל חדא דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ועוד דבעינן נזירות בהפלאה ועוד לפי הפירוש שכתבנו דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא במקום דספקו חמור מודאו ואפילו הכי מחמיר ר' שמעון משום הכי עדיף טפי לאשמועינן כח דחומרא כי האי.

סיפא ר' אלעזר בר' צדוק היא דתניא ר' יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה ר' אלעזר בר' צדוק אמר סתם חרמין ביהודה מותרין ובגליל אסורין שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים. פירשו בתוספות דר' יהודה לא שמיע ליה אלא סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת וקסבר דבתרומה בלחוד הוא שיש לחלק בין יהודה וגליל מפני שאין אנשי גליל מכירין כלל תרומת הלשכה הא מכירין אסורה דסתם נדרים להחמיר. ואף על גב דסבירא ליה לר' יהודה דסתם נזירות להקל לא אמר אלא היכא דספיקו חמור מודאו דבכי האי לא מעייל נפשיה לספיקא. וסתם חרמים בכל מקום אסורים ואפילו ביהודה כיון דמכירין בין בחרמי גבוה בין בחרמי כהנים. ור' אלעזר בר צדוק לא שמיע ליה אלא סתם חרמים בגליל אסורין וקסבר דטעמא משום דאין מכירין חרמי כהנים אבל תרומה אפילו ביהודה מותרת כיון דמכירין אפילו בתרומת הגורן וסתם נדרים להקל דלעולם לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. ולעיל דמהדרינן אמאן דתני סתם נזירות להקל הוה מצי לאוקמה כר' אלעזר בר צדוק והוא הדין לנדרים. וקשיא לן להאי פירושא אם כן אמאי שביק ר' אלעזר לר' צדוק תרומה דאיירי בה ר' יהודה ונקט סתם חרמים בגליל. ואמרו בתוספות דהוא הדין דהוה מצי לאיפלוגי בה אלא תנא להא והוא הדין לאידך. ולי נראה לפי פירושם דכל חד וחד מיניהו נקט לישנא דשמיע ליה מרביה ואיהו הוא דתלו ביה טעמייהו דר' יהודה לא שמע אלא תרומה ביהודה ומינה סבירא ליה דדוקא תרומה אבל חרמים לא מפליגינן בהו בין יהודה לגליל. ור' אלעזר בר צדוק לא שמיע ליה אלא סתם חרמים בגליל אסורים ומינה סבירא ליה דמשום דאין מכירין הא מכירין מותרין ואם כן דוקא חרמים אבל תרומה אפילו ביהודה מותרת הואיל דמכירין בה. ומיהו אין עיקר פירושם מחוור בעיני דאם כן אמאי קא מהדר האי מקשה אדיוקא דסתם חרמים בגליל אסורים לפי שאין מכירין הא מכירין מותרים ליקשי מינה בהדיא דהא קתני בהדיא סתם חרמים ביהודה מותרין ואף על גב דביהודה מותרין בין בזה ובין בזה אלמא ספיקא לקולא. אלא הכי פירושה רבי אלעזר בר' צדוק הוא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל.

ולענין פסק הלכה קיימא לן דסתם נדרים להחמיר כר' מאיר וחכמים דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' מאיר אלא בסתם תרומה בגליל לפי שאין אנשי גליל מכירין בתרומת הלשכה הא מכירין אסורה. ואף על גב דפליג עליהו ר' אלעזר בר' צדוק הוה ליה יחיד לגבי רבים ולא קיימא לן כותיה וכן פסקוה הפוסקים בחיבוריהן. אלא דקשיא לי דהא טעמא דסתם נדרים להחמיר משום דמעייל איניש נפשיה לספיקא וכדאיתא בכולה שמעתין. ואילו לקמן בריש פרק קונם יין וכן בקידושין בפרק האומר פליגי בה ר' מאיר ור' יוסי גבי מי שהיו לו שתי כתי בנות ואמר קדשתי את בתי הגדולה וכו' דתנינן כולן אסורות דברי ר' מאיר חוץ מן הקטנה שבקטנות ר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ואוקי פלוגתיהו התם במעייל איניש נפשיה לספיקא או לא דר' מאיר סבר מעייל ור' יוסי סבר לא מעייל וקיימא לן כר' יוסי, דר' מאיר ורבי יוסי הלכה כר' יוסי. ואין סברא לומר דטעמא דר' יוסי התם משום דגופיה לא מעייל איניש לספיקא אבל ממוניה מעייל והתם כיון דבידיה קיימא לקדשה כגופיה דמי ולא מעייל לה בספיקא. דהא משמע הכא בשמעתין דליכא מאן דמפליג בין גופיה לממוניה. וי"ל דהתם היינו טעמא משום דספיקו חמור מודאו דאילו ודאו לא מיתסרא אלא חדא ובספיקו כולן אסורות והילכך כל שספיקו חמור מודאו לא מעייל איניש נפשיה לספיקא כדאיתא בשמעתין בדעתיה דר' יהודה. ואם תאמר אם כן מאי פרכינן התם עלייהו והא איפכא שמעינן להו ממתניתין דעד פני הפסח לימא התם משום דאין ספקו חמור מודאו. לא היא דלר' יוסי ניחא אבל לר' מאיר כל שכן דקשיא דהשתא איכא דספקו חמור מודאו לא כל שכן. ועוד צריך תלמוד. הרשב"א ז"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף