אילת השחר/נדרים/יט/א
אמאי קא מדמית קדושה הבאה מאליה. הנה לאביי דהוי מדמה מ"מ אינו קדוש אלא כדין ספק דלכן הממע"ה, ויש מכאן לעיין לסברת הנתיה"מ (סי' ס' סק"ח) דהיכא דמעייל נפשי' לספיקא הוי ודאי א"כ למה הממע"ה, ולבר מן דין קשה מאד מאי דקאמר לקמן דכל היכא דספיקו חמור מודאו לא מעייל נפשי' לספיקא, ולדבריו הא יהי' נזיר ודאי, ומאי קאמר דחמור ספיקו מודאו.
והנה סברת אביי תמוה, דודאי לא שייך בבכור דקדושתו מאליו לומר דלא מעייל נפשי' לספיקא, ויש לדחוק דהוי ס"ל לאביי דענין קדושה הוא רק ע"י אדם, דלכן גם קדושת בכור הוא רק אם יש לו בעלים ישראל, לכן גם דין בכור שאמרה תורה שהוא קדוש, היינו דמכח מצוה דרמיא עליה חידשה תורה דאפילו לא הקדישה קדוש כאילו הקדישה, ולכן דינו כפי אותם הגדרים שאם הי' האדם מקדיש, ולכן בספק לא הי' צריך להיות קדוש אם לא מעייל איניש נפשי' לספיקא, אבל ודאי דבספק בדבר שאינו תלוי בקדושה לא ס"ד לאביי לדמות והתם בודאי הדין ספיקא דאורייתא לחומרא. וכן צריך לפרש מאי דס"ד בב"מ (דף ו') דמה דאסור בגיזה ועבודה הוא מחמת דתקפו כהן אין מוציאין מידו דיש עדיין להכהן זכות בו, ושם ג"כ דחינן דקדושה הבאה מאליה שאני, דהוי ס"ד כיון דעיקר דין קדושה הוא תמיד רק ע"י אדם, לכן אפילו בבכור דקדוש מאליו מ"מ הוא לפי הדינים שיהי' בקדושה שלא באה מאליה.
ולעיל (דף י"ג) דפליגי תנאי בנודר שיהי' כבכור, דלר' יעקב זה אסור כנודר בדבר הנדור דמרבינן אותו מלה' לרבות דבר האסור, והיינו אסור כזה כמבואר שם בראשונים, ומסקינן דזה משום דבכור נמי מתפיסו בנדר דמצוה להקדישו, ומשמע דלא איירי דוקא בבכור שהקדישו אלא דהתפיס בבכור, וכיון דבכור קדוש ממילא אלא דיש מצוה להקדישו ולמה זה נדור, דהא מה דמצוה לידור אינו טעם דלכן יהי' כנדור, ולהאמור אפשר לומר דכיון דמצוה להקדישו, הוי יותר מוכיח דכל ענין קדושת בכור משום דנתחדש דקדושה שיש בו הוא כאילו שהקדישו ולכך הוי כדבר הנדור. ומאן דפליג הוא רק משום דס"ל דבעינן נדור ע"י אדם ממש, ובב"מ וכאן דחינן דאינם באותם הגדרים כמו אם מקדיש אע"פ שיתכן דהוי כהוקדש, דלכן יש תנא דס"ל דהוי כנדור מ"מ אינו באותם גדרים כבהקדיש.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |