אילת השחר/נדרים/ז/ב
דר"ע סבר לישנא דנידויא הוא ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא. הנה ודאי ר"ע לא יאמר דכל א' מבין שזה לשון נידוי, וכיון דביד איירינן, והא כ' הריטב"א בריש מסכתין דאם אומר שלא התכוין לא חל, וע"כ צ"ל דכונתו היתה כפי שהפירוש של הלשון, ומ"מ צ"ע דלפי מש"כ הריטב"א וכן הרמב"ם (בפ"א הט"ז) דכינוי לא מהני אא"כ באותו מקום ובאותו זמן מדברים כן, ולכאורה כאן האנשים לא מדברים במנודה אני לך על לשון נידוי, דאם כן הא רבנן לא היו חולקין דודאי הוי לשון נידוי, וכיון דאין מדברים כן למה זה מהני להיות נדר, ואפי' אם מעיקר הלשון הי' מתפרש כן, אין כאן לבטא בשפתים.
ר"ן ד"ה נידהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. דומיא דמאי דאמרינן בפ' השולח כל מילתא דמתעבידא בי עשרה צריכה בי עשרה למישלפה וכו'. והתוס' פירשו באמת כן. יש לעיין דהא כל ענין נידוי הוא מדברי קבלה, אם זה חומרא שהחמירו לחזק ענין הנידוי, דבלי זה אין לזה טעם מסברא שיצטרכו דוקא להתיר בפני הנאסר מחמת שנידהו בפניו שיצטרך אותו כח כמו שנאסר.
ר"ן ד"ה שבכל מקום. שהרי עונשו חמור דשם עניות מצויה. משמע דמה דנענש בעוה"ז הרי דזה חמור, ומצינו בפסחים (סו"פ מקום שנהגו) בריך רחמנא דשקליה למטרפסיה בהאי עלמא, והיינו דעי"ז לא יענש כבר בעוה"ב שזה טוב יותר, וא"כ אדרבה דמזה דנענש בעניות הרי דאין העונש חמור דמרחמין עליו שיענש בעוה"ז, ואולי יש לומר דמה שנענש בעניות שאני כיון דהוי כמיתה הרי דזה עבירה חמורה מאד, וצע"ק.
בא"ד. ומדהזכרת השם למצוה מביאה ברכה ועושר הזכרה לשוא גורמת עניות. צע"ק דהא בקידושין (דף ס"א ע"ב) אמרינן אם בחוקתי תלכו ברכה ואם תמאסו ס"ד לא ברכה ולא קללה, וה"נ כאן מאי ראי' שיהי' עניות.
ר"ן ד"ה שנאמר. וליכא למימר נמי שהיו מצורעין וכו' וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל. לכאורה איירינן מצרעת שהתורה טימאתה דע"ז פריך כיון דהוי בקרב ישראל ולא יתכן שנצטרעו, וכבר הביא בשלמי נדרים קושית הגאון ר' ישעי' פיק ז"ל דהא מצורע שלפני מתן תורה אין לו דין טומאת צרעת עי"ש, ועי' ברא"ש לקמן (דף ס"ד ע"ב) דמשמע דגם במצרים לא היו מצורעים בתוך המחנה. הרי דאין כונתו מצד דין שמשתלח מחוץ למחנה, דהא לפני מתן תורה לא הי' דין מצורע, ולפי"ז לא קשה הקושיא של ס' שאילת שלום להגר"י פיק דהא מצורע שלפני הדיבור אינו טמא, דאיה"נ דאין הנידון מחמת דין שמשתלח, אלא דמצורעים לא נמצאים במחנה אפילו שאין הדין מחייבם בזה.
משמית נפשיה ברישא והדר משמת בר בי רב. יש לעיין הא שמתא הוא קללה כדמשמע בתוס' (לעיל ע"א בד"ה משמתנא), אז בשלמא מה דמשמית לבר בי רב משום דמחויב שמתא, אבל איך מותר לו לשמת נפשי' כיון דאינו מחויב עפ"י דין כמבואר ברא"ש ותוס', ויש לעיין להפוסקים דס"ל דלקלל אפילו בלי שם הוא איסור דאורייתא [עי' אילת השחר ב"ק קי"ב ע"ב] אם לקלל עצמו בלי שם או כינוי הוי ג"כ איסור מה"ת, ואז יקשה עוד יותר. עוד יש לעיין דבמו"ק (דף י"ז) מבואר דאם מנדין למי שאינו מחויב נידוי לא חל הנידוי, א"כ איך מהני כשמשמית נפשי' ממידת חסידות כיון שאינו מחויב, ואולי מה דלא מהני נידוי משום דאסור לנדות למי שאינו מחויב נידוי, דהרי מקלל ומצערו שלא כדין, אבל לעצמו אם מותר לצער ולקלל שפיר חל אפילו שאינו מחויב. ועוד אולי כיון שזה צורך לו כדי שינדה אחרים, אפילו אם זה רק ממידת חסידות, מ"מ חל עי"ז הנידוי לעצמו.
ר"ן ד"ה ת"ח. אבל כשנידה עצמו על דבר שהי' חייב עליו נידוי לא כל הימנו להתיר עצמו. יש לעיין דהא אם א' רואה שעשה עבירה ויודעים בו שמתחרט ובלבו רוצה לשוב בתשובה אי"צ לנדותו, וכל הנידוי הוא שיעשה תשובה, וכן הוא ברמב"ם (פ"ו מהל' תלמוד תורה הל' י"ד), והנה אם עשה דבר שחייב נידוי והחוטא מנדה עצמו, הרי זה ודאי משום שמתחרט בלבו ורוצה לשוב, וא"כ לא יצוייר שיהי' חייב אז לנדות עצמו ושלכן לא יוכל להתיר עצמו. וע"כ צריך לומר דבאמת אינו מחויב ממש כיון שרוצה לשוב, אבל מ"מ נידוי זה לכפר, וגם בזה שאינו אלא לכפרה ס"ל להרשב"א כיון שזה בעד עבירה שעשה אינו יכול להתיר עצמו, ורק באופן של מר זוטרא שייך להתיר לעצמו.
ר"ן ד"ה וכי עייל לביתי'. הר"ן הביא ראית הראב"ד דמדאיבעיא לן אי מנודה מותר בתשמיש המטה ע"כ דאשתו אינה חייבת לנהוג בו נידוי, דאל"כ פשיטא דאסור אפילו להתקרב אליו, ודחה דאפשר דהבעיא היא באופן שמנודה לעיר אחרת דאינו מנודה לעירו דלכן אשתו אינה צריכה לנהוג בו נידוי, ומ"מ אם מנודה אסור בתשמיש המטה אז כיון דהוא מנודה אסור. והנה יש לעיין אם ענין נידוי הוא דין על הגברא בעצמו, אלא דגם יוצא מזה שצריך להתרחק ממנו, או דלהיפך דדין נידוי הוא שצריך להתרחק ממנו, אלא דגם יש דינים עליו כתוצאה ממה שחל דינים עליו כלפי אחרים.
ומדברי הר"ן חזינן דדין מנודה אינו תלוי ממה שאחרים צריכים לנהוג בו נידוי, אלא דדין מנודה הוא לעצמו אפילו שלאחרים אין דינים כלפיו, דלכן שייך שיהי' אסור בתשמיש המטה בעירו אע"פ שאנשי עירו ואשתו אי"צ לנהוג בו נידוי.
ולעיל בהא דמשמתנא מינך כו"ע לא פליגי דשרי, כתבו בתוס' דאפי' את"ל שמנדה עצמו מלעמוד בד' אמותיו מ"מ איסור הנאה לא משמע, ויש לעיין אי כונתם דמשמת עצמו דאז אסור לעמוד בד' אמותיו, דלאסור חבירו לעמוד בד' אמותיו בלי שיהי' עליו דין מנודה לא שייך, ולא דמי לאוסר עצמו לעמוד בד' אמותיו של חבירו, דעל עצמו יכול לאסור אפילו דבר שאינו הנאה, כמש"כ בר"ן (לקמן ט"ז ב') דיכול לאסור עצמו אפי' נגיעה, אבל לאסור על חבירו שייך רק הנאתו, וא"כ כונתו לנדות עצמו, ומה דאמר משמתנא מינך כונתו דע"י שאהי' בשמתא לא תוכל לעמוד בד' אמותי, אלא דצ"ע דאז הא אסור לכל האנשים לעמוד בד' אמותיו ומה שייך משמתנא מינך.
וצ"ע בהא דמנודה לעיר אחרת דאמרינן במו"ק (דף ט"ז) דאינו מנודה לעירו, דממ"נ אם הוא מנודה איך מותר לעירו לא לנהוג בו נידוי, ובשלמא אי שייך דבו עצמו יש לו דין מנודה רק לעיר אחרת ולא לעיר הזאת, אז שייך כזה דין, אבל כיון דכתב הר"ן דאי מנודה אסור בתשמיש המטה יהי' אסור גם כאן, הרי דלגבי דיני מנודה שעל הגברא אין חילוק לאיזה עיר, וא"כ איך לגבי האנשים יש חילוק, הרי דשייך להגביל את האיסור רק לאנשי עיר אחרת, וא"כ אפשר גם לעשות עצמו בשמתא ולאסור רק לגבי חבירו וצ"ע. והראוני דבשו"ע (יו"ד סי' של"ד סעיף י"ב) פסק דמנודה לעיר אחרת אין לו כלל דין מנודה לגבי דין אבילות רק נוהגין דינים כדי לביישו, ומקור הדין הוא מהראב"ד, ולפי"ז קושית הר"ן ל"ק עליו, דלסברתו אם מיירי במנודה לעיר אחרת לא שייך שיאסר בתשמיש המטה, דזהו מדיני אבילות שנאסר המנודה, ובמנודה לעיר אחרת אין נוהג בו כאן דיני אבילות, וע"כ דמיירי במנודה גם כאן, וא"כ שפיר פשוט דלאשתו אין חיוב להתרחק ממנו.
רא"ש ד"ה ומיפר. לאו דוקא דחכם בעי לשון התרה. יש לעיין הא כתבו הטעם משום דעוקר למפרע וע"י טעם שמוצא להתיר לכן שייך לשון התרה משא"כ בבעל דמתיר בלי טעם, וכ"כ הרא"ש עצמו לקמן (דף ע"ז ע"ב), וא"כ בנידוי דאינו עוקר למפרע למה לא יועיל לשון הפרה.
אמנם לפי מש"כ הרשב"ם בב"ב (דף ק"כ ע"ב) דהתרה היינו משום שמתיר ע"י הוראה וטענה גמורה, משא"כ התרה דבעל מיפר בלי טעם, א"כ אולי גם בנידוי כיון דהחכם אינו מתיר סתם דאינו רוצה, לא שייך לשון התרה.
רא"ש ד"ה שרי לנפשיה. שלא יכשלו אנשי ביתו בדברם אליו. לכאורה אין איסור לדבר עמו, ובר"ן ותוס' מבואר דלגבי הרחקת ד' אמות ממנו מיירי.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |