אילת השחר/נדרים/ז/א
יש יד לצדקה. ובגליון הש"ס הקשה דהא צדקה אפשר לילף במה מצינו מנדרים, דהא הם ג"כ חלים בדיבור, ולא שייך כאן תירוץ הר"ן כמו שתירץ בקידושין דצריך כסף או שטר או ביאה. הנה לא הוקשה לו על בעיא דפיאה, משום דפיאה קל ואינו יכול לעשות פיאה בכל דבר ואינה אלא באוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת כמבואר בפ"א דפיאה, ולא דמי לנדרים ונזירות דיכול תמיד לקבלם על עצמו, אבל בצדקה קשה לו דהא זה ג"כ תמיד יכול לקבל על עצמו.
יש יד להפקר וכו' היינו צדקה. צ"ע הא צדקה דאיתקש לקרבנות ועובר בבל תאחר אם אמר הרי עלי ליתן צדקה, ומ"מ אם אמר הרי עלי להפקיר אינו עובר בל תאחר, וא"כ איך אפשר לומר היינו צדקה.
ר"ן ד"ה ולענין הלכה. ובפאה וצדקה כתב הרשב"א דספק איסורא הוא ולחומרא, והר"ן הוכיח ממתנות כהונה דאזלינן בתר מוחזק, וכן מחורי הנמלים שבתוך הקמה דהוי ספק ולולא דקמה בחזקת חיוב קיימא הי' הדין הממע"ה, הרי דגם בספק ממון עניים אזלינן בתר מוחזק. וכבר הביא בס' שלמי נדרים מש"כ כמה אחרונים לחלק בין צדקה דהוי דין נדר, ובזה ס"ל להרשב"א דהוי איסורא ואזלינן לחומרא, משא"כ בספק ממון עניים היכא דאין בזה משום דין נדר דאז הממע"ה. וכן הביא בשם ס' עמק יהושע דהקשה להרשב"א כיון דמיירי דאמר הרי זו לצדקה, וכה"ג אינו חיוב על הגברא אלא דהכסף נעשה ממון עניים ואין כאן כבר שום נדר רק ממון עניים, ושוב צ"ב סברת הרשב"א במאי דפסק לחומרא.
ובמחנ"א (הל' צדקה סי' ח' והל' נדרים סי' ב') כתב דבזה פליגי הרשב"א והר"ן, דלהרשב"א עדיין יש חיוב נדר ע"ז ולא נעשה ממון עניים עדיין לכן פסקינן דיש יד לחומרא דהוי כדין ספק איסור, והר"ן יסבור דכבר נעשה ממון עניים ושייך בי' ספיקא לקולא ככל ספק מתנות עניים. ותמהו כמה אחרונים דהתינח בצדקה אבל בפיאה הא ודאי כבר נעשה פיאה וממון עניים ולמה פסק הרשב"א גם בזה לחומרא.
והנה יש לעיין להנחה זאת דס"ל להר"ן ז"ל דאם זה כבר נעשה ממון עניים אין בזה משום נדר, דלכן ס"ל להר"ן דבספק אי יש יד לצדקה צריך להיות כדין ספק ממון עניים ולקולא, דא"כ למה אפשר לשאול ולהתיר זה כ"ז שלא בא ליד עניים או הגבאי אי כבר בטל מזה דין נדר לגמרי, וע"כ דגם דין ממון של העניים עדיין מיתלא תלי בדין נדר שחל על זה, ולכן ס"ל להרשב"א דדינו הוא עדיין מדין נדר וספיקו לחומרא. אמנם עדיין צ"ב למה גם בפיאה פסק הרשב"א לחומרא, וכן צ"ב שיטת הר"ן דס"ל דזה ספק ממון ולא כספק נדר.
ונראה לומר דהנה בתשו' רעק"א (סי' ל"ז) הביא מחלוקת הראשונים אם בספיקא דדינא שייך להעמיד אחזקה, דהא נמצא דהחזקה מכרעת ופוסקת את הדין שבלי החזקה אין ידוע לנו הדין. דבר"ן (פ"ק דקידושין) גבי הא דנתן הוא ואמרה היא דאמרינן דהוי ספיקא וחיישינן מדרבנן, כ' הר"ן דמה"ת אוקי אחזקה דהיא פנוי' אע"ג דהוי ספיקא דדינא אם זה מקרי כי יקח או לא, ויש דסברי דכה"ג לא שייך להעמיד אחזקה דא"כ נמצא דהחזקה תכריע את הדין, ובאמת צריך טעם סברת הר"ן דאיך החזקה תכריע את הדין, וע"כ צ"ל דודאי גם הר"ן מודה דחזקה לא שייך שתכריע את הדין, אלא דס"ל להר"ן דאינו מוכרח דהחזקה צריכה להכריע את הספק אלא את מה שיוצא מכח הספק, והיינו דאע"ג דהספק בדין נתן הוא ואמרה היא הוא אי מהני, אבל מה שנוגע כעת לגבי לדון על האשה הזאת אם היא אשת איש או פנוי', ע"ז ס"ל להר"ן דהחזקה מכריעה על האשה שאנו כעת דנין עליה שאינה אשת איש, דהא חזקה אינה מתייחסת אלא על מה שנוגע לנו למעשה, לכן אע"ג דאין בכח החזקה להכריע את עצם הדין בכללות, מ"מ מכרעת על מה שנוגע כעת, והחולקים ס"ל דא"א לילך בתר חזקה אא"כ תכריע את עצם הספק בכללו, ואין בכח חזקה להכריע את הספק של הדין.
ולפי"ז ה"נ בנידו"ד דיש חזקת ממון אם נדון להכריע עי"ז את הדין אי אפשר, ואפילו החזקת מר"ק דזה דין חזקה של כל התורה, לפי"מ שרצו לומר הרעק"א שם ובקונטרס הספיקות, מ"מ כיון דעיקר הספק הוא על דין הנדר או הפיאה, דע"ז בלי החזקת מר"ק הי' דינו להחמיר, לא תוכל חזקת מר"ק ולא החזקת מוחזק להכריע, וזה גם הר"ן יודה, אבל כיון שהתוצאה של הדין היינו מה שנוגע לנו כעת הוא לגבי הממון, אז החזקה מכריעה לגבי שייכות הממון לומר למי הוא שייך אע"פ שאינו מכריע את הספק במקורו, וכמו דס"ל בקידושין דגם בספק דין מכריע חזקת פנוי' אע"ג דאינה יכולה להכריע את הדין בכללו, דמ"מ זה מכריע מה שנוגע לנו כעת לדון על הפרט. והרשב"א אפשר דיסבור דגם בנתן הוא ואמרה היא החזקה דאשת איש אינה יכולה להכריע את הספק, משום דההכרעה צריכה להיות על עיקר הספק, ועל עיקר הספק שהוא בדין לא שייך שהחזקה תכריע, וה"נ בנידון דידן כיון דעיקר הספק הוא ספק בדין איסור דע"ז אין החזקת מר"ק ומוחזק מכריע, ממילא נשאר אסור כדין איסור לחומרא.
[ואע"ג דשם בקידושין דף ה' ע"ב בהא דנתן הוא ואמרה היא גורס הרשב"א ספיקא היא וחיישינן מדרבנן, משמע לכאורה דאע"ג דהוי ספק דאורייתא מ"מ חיישינן להצריך גט רק מדרבנן, וא"כ משמע דיפרש כהר"ן דמהתורה אוקי אחזקה אע"ג דהוי ספק בדין, אך אינו מוכרח דאפשר דיפרש כמש"כ הר"ן בשיטת הרי"ף דמהתורה פשיטא להגמ' דאינה מקודשת, דכי יקח משמע שהוא עושה הכל, אלא דרבנן החמירו ונתנו לזה דין כספק. ולפי"ז יתכן דס"ל דלא שייך שתועיל חזקה בספק ממש להכריע את הדין ולהתיר].
לכן לפי הרשב"א בספק לקט בחורי הנמלים דהספק אם זהו הלקט אזלינן לקולא כדין ספק ממון, אבל בספק אי יש יד לפיאה או לצדקה, אז אנו דנים לפסוק על השאלה אם בזה יש יד או אין יד, וזה לא ספק בממון אלא בדין נדר, או אם חל ע"ז מצות עזיבה, דזה ספק במצוה דלעני ולגר תעזוב, דהיינו כספק באיסור, ובזה ס"ל להרשב"א דלגבי עיקר הספק צריך להיות פסק לחומרא, אע"פ שאם הי' מתחיל הספק בהפיאה למי היא שייכת היינו פוסקים לקולא.
הזמינו לבית הכסא מהו. וברמב"ם (פ"ג מהל' ק"ש הלכה ג') פסק דלכתחילה אין קורין בו ובדיעבד יצא, וצ"ע הא כיון דמטעם ספק דרבנן אזלינן לקולא למה לא מותר לכתחילה.
שם. הזמינו לבית הכסא מהו הזמינו לבית המרחץ מהו. כל אלו הספיקות הם אם אסרו חכמים זה, וכן אם יש יד היינו הכל ספק אם רבנן תיקנו לאסור. ויש להסתפק אם שאלת הגמ' על חכמים של פעם אם תיקנו לאסור, או שיש לחכמים לאסור אע"פ שלא שמענו שחכמים תיקנו.
הנה ענין יד ילפינן מפסוק, משמע דלא ידעינן מסברא ושייך להסתפק היכא שתלוי בביטוי שפתים, אבל היכא שמעשה קובע לא שייך יד, א"כ כשאנו מסופקים את"ל הזמנה לבהכ"ס נאסר והספק דהן יד, צע"ק הא בית הכסא אינו נאסר מחמת דיבור, ואפילו אם הי' דיבור אוסר, היינו דהוי כיִחֵד במעשה, ואיך שייך בו יד, דהא דין יד נתחדש בדיבור אבל לא נתחדש מה"ת ביחוד.
את"ל יש זימון יש יד או אין יד. הנה לכאורה הא למה רבנן יתקנו שיועיל יד, כיון דכל ענין מה דמהני זימון הוא רק מדרבנן למה יחמירו, ובשלמא אם בכל הדברים שתלוי באמירה בפה מהני יד דהוי כדיבור שלם, אז גם בדרבנן כיון דזה נעשה ע"י אמירתו בפה שמזמין זה לבית הכסא, לכן גם כאן עשו שדיבור יד הוי כדיבור שלם, אבל אי יש דברים בדאורייתא דלא מהני יד כדיבור שלם, למה בדבר שכל ענינו שמהני אינו אלא מדרבנן יחמירו דגם יד יהי' כדיבור שלם, וא"כ לכאורה זה הבעיא הי' צריך להיות באת"ל שבקידושין ופיאה וצדקה והפקר מהני יד, דהיינו דבכל התורה יד הוי דיבור שלם, אז יש מקום להסתפק שגם בענין זימון לבית הכסא יהי' אמירת יד כדיבור שלם, ולפי"ז כיון דלענין קידושין לא נפשט, וכן לענין הפקר לא מהני יד, אין מקום להסתפק, ובודאי לא תיקנו שיהי' דין יד לבית הכסא, ומהפוסקים לא משמע כן, דמשמע דיש ספק בבית הכסא אלא דפסקינן דספק דרבנן לקולא.
ר"ן ד"ה מודה הי' ר"ע. ומיהו שמעינן דידות נמי למלקות איתרבו. לכאורה הא ודאי כיון דהוקשו ידות לעיקר ודאי לוקין עליהן, ודוחק לומר דלמ"ד דיליף לעיל מן כל היוצא מפיו יעשה, דאם יצא קצת מהני כאילו יצא כל הדיבור, וס"ד דיעבור רק בעשה דכל היוצא מפיו יעשה אבל לא אתרבי להלאוין.
וגם אפי' אם נאמר כן, אין ראי' דהגמ' כאן קאי אליבא דהמ"ד הזה, ואולי באמת למ"ד הזה אין לוקין על ידות, וגם בירושלמי בריש המסכת אמרינן דר"ע דריש ידות מנזיר להזיר, רק ר' ישמעאל דריש מכל היוצא מפיו יעשה, וא"כ לר"ע פשיטא דידות אתרבי למלקות.
ר"ן ד"ה אלמא קסבר במשמתנא פליגי. דס"ל דטעמא דר"ע דכיון דשוי נפשי' בהדיא כמשומת לאסור הנאה הוא בא שכן פורשין מן המשומת והמנודה. מדבריו משמע דלא משומת הוא לשון איסור אלא דרוצה להיות כמו משומת. ויש לעיין אם זה לא כמתפיס בדבר האסור, דלכאורה שמתא אינו דבר הנדור, עוד צ"ע דהא מי שהוא בשמתא אינו אסור בהנאה, כמו שהביא הר"ן מהא דשונה ושונין לו נשכר ונשכרין עמו, ובע"כ הכונה דלא דעפ"י דין אסור אלא דדרך בני אדם פורשין ולא נהנין ממנו.
וכן צ"ל במה שהביא אח"כ הר"ן בד"ה ירושלמי וכו' טעמא דירושלמי הוא לומר כיון שעשה עצמו כמנודה אסור. וגם שם צ"ע הא הוי כמתפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור ולמה אסור ליהנות מנכסיו. ובשלמא לפי סברת הגמ' דידן כשאומר נדינא זה לשון הרחקה שלא אוכל, אבל להירושלמי הא הו"ל כאומר שיהי' אסור כמו מנודה דאסור וא"כ הו"ל מתפיס בדבר האסור, ועוד קשה כנ"ל דמנודה אין איסור ליהנות מכנסיו כמו שהביא הר"ן מהא דשונה ושונין לו נשכר ונשכרין עמו, וא"כ למה נאסר ליהנות באומר שיהי' כמנודה. וע"כ כהנ"ל דכונתו דאוסר עצמו, ונוקט לשון זה כיון דאז האנשים לא נהנין ממנו אע"פ שאין איסור עפ"י דין ליהנות מנכסיו.
ר"ן בשם ירושלמי ר"ע הי' חוכך בזה להחמיר ליסר כל נכסיו כמה דתימר יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה מה עבדין לי' רבנן חומר הוא בנדוי ב"ד, ולבסוף מסיק הר"ן דזה בחרם של ב"ד הגדול. ומדברי הר"ן מבואר דאין זה סתירה לגמ' דילן, וצ"ע דבגמ' גיטין (ל"ו ע"ב) ילפינן מזה הפקר ב"ד הפקר, וא"כ להגמ' דידן אין הביאור דנאסר דהפקר ב"ד הוא שיכולים לזכות אבל לא איירינן מזה שנאסר, וא"כ ע"כ גמ' דידן פליג ויהי' מותר בהנאה אפילו בנידוי של ב"ד הגדול. ואין לומר דתרווייהו ילפינן מזה, דהא כיון דילפינן הפקר ב"ד לא רק על ב"ד הגדול, ואם איתא דמפסוק הזה ילפינן דנאסר בהנאה על ידיהם, א"כ יהי' אסור בהנאה ג"כ כל נידוי אפילו לא של ב"ד הגדול, וע"כ דגמ' דילן פליג וצ"ע.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |