קרן אורה/נדרים/ז/ב
נדוהו בפניו כו' עיין בפירוש הרא"ש ז"ל דמשמע מדבריו דלטעמא דחשדא אם התירוהו שלא בפניו אסור וט"ס יש בדבריו אבל הר"ן ז"ל דלטעמא דחשדא נמי אם התירו שלא בפניו מותר ולקמן לענין נדר בפניו דאין מתירין לו אלא בפניו כתב הרא"ש ז"ל שם דבדיעבד שלא בפניו ג"כ מותר ואולי צ"ל בדברי הרא"ש ז"ל ולהאי פירוש נמי כו' מותר וק"ל:
ש"מ תלת ש"מ השומע כו' וש"מ נדוהו בפניו כו' וש"מ אין בין נדוי להפרה ולא כלום עיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' שבועות שכתב וצריך להתיר אותו מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים שהרי אינו יודע שנדוהו ואם תאמר יודיעו נמצא כל העולם בנידוי שהרי למדו לשונם העוה ושבועה תמיד עכ"ל ודבריו ז"ל צריכין ביאור דנראה שפי' הא דאין בין נדוי להפרה ולא כלום דכזה מחויב הוא להתיר מיד אלא דמש"כ כדי שלא יהא מכשול לאחרים שהרי אינו יודע שנידוהו לא הבנתי לשונו ז"ל דעל מי קאי שאינו יודע אי על המזכיר הא יודע הוא ובעובדא דרב הונא באפה נידה אותה ואי קאי על אחרים לא א"ש לשון שאינו יודע אלא היה צ"ל שהרי אין ידוע וגם מ"ש דחיישינן למכשול בנידוי זה יותר משאר נידוי מנ"ל זה ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהוא ז"ל מפרש ואם לא נדוהו הוא בעצמו יהא בנידוי קאי אמזכיר עצמו דאפי' אם לא נדוהו בעצמו הוא בנידוי ומש"ה צריך להתיר לו מיד שלא יהא מכשול לאחרים כיון שהוא אינו יודע שהוא בנידוי ואם תאמר יודיעו לו א"כ כל העולם בנידוי שהרי כולם למדו לשונם לדבר העוה וא"ש לפ"ז הא דמסיק הש"ס שכל מקום שהזכרת השם מצויה עניות מצויה דאין זה מיושב כ"כ לפירוש הר"ן ז"ל ולפי הנ"ל ניחא דכיון דעניות מצויה חזינן דהוא בנידוי דעניות כמיתה ושמתא נקראת ע"ש שם מיתה כדאיתא במ"ק וכן תניא כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני וכיון שהעניות מצויה הרי הוא כמנודה מעצמו אלא דעדיין יקשה הא מיירי הכא שהיא היתה יודעת בנידויה וכדאמרינן ש"מ נדוהו בפניו ואפ"ה אמרינן אין בין נידוי להפרה ולא כלום והכא אין כאן מכשול כיון שהיא יודעת בנידויה ע"כ אין לשון הרמב"ם ז"ל ברור אצלי כעת וצ"ע ועיין לח"מ ז"ל מה שדקדק על דבריו ז"ל שם:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |