גליוני הש"ס/נדרים/ז/ב
השומע הזכרת השם כו' צריך לנדותו. נ"ב בזכרוני מכמה ראשונים דגם להזכיר את השם בכינויו בלשון לע"ז אסור ועמ"ש בגליון יומא פ"ו א' וכן אני נזהר בזה ואולם בשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתס"ג כ' דאינו איסור ומ"מ טוב להזהר ע"ש ועיין שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קכ"א שכ' והזהר שלא יתרגמו הברכות שהברכות נאמרות בכל לשון ואם יתרגמו אותם הרי הם כאילו ברכו ברכה אחת שתי פעמים והוי האחת ברכה לבטלה עכ"ל והרי שם התרגום נאמר אחרי הברכה וא"כ רק התרגום הוא לבטלה ואיסור ברכה לבטלה הרי הוא רק משום הזכרת השם שמים וא"כ משמע דגם בל' לע"ז הזכרת ש"ש אסורה כמו בלה"ק מדקרי ליה התשב"ץ ברכה לבטלה ומשמע דאיסורו כמו ברכה לבטלה בלה"ק ואולם י"ל דכשאומר ברכה שאינה צריכה בל' לע"ז גרע טפי דכיון דברכות נאמרות בכל לשון לכן מגו דחשיב הזכרה כדינו לצאת בו במקום שצריך לברך אסור נמי במקום שא"צ וכהיתרו כך איסורו ודו"ק וכך משמע ל' התשב"ץ דאל"כ ל"ל להצעה דברכות נאמרות בכל לשון כו' אולם אין הכרח מלשונו כ"כ די"ל דכונתו דה"א דכמו דשרי לתרגם פסוק אעפ"י שיש בו שם כן שרי לתרגם הברכה ולכן כ' דרק פסוק דאין יוצאין אם קורין בלע"ז לכן הוא שפיר רק תרגום הפסוק ולתרגם שרי אפי' שם שבו ומשא"כ ברכה כיון דיוצאין גם בלע"ז אין שם תרגום עליו רק ברכה וה"ל ברכה לבטלה ונמצא אסור מפני הזכרת השם שבו והזכרת השם ס"ל דאפי' בלע"ז אסור וכמ"ש מתחלה ודו"ק ועיין פנ"י ברכות י"ב א' דכ' דפלוגתת הפוסקים שם בספק ברכה דפתח בדחמרא כו' היינו רק אם צריך לחזור ולברך אבל איסורא לכ"ע ליכא ותדע דליכא למימר דהסוברים שאין לברך היינו שאסור לברך משום ברכה שאינה צריכה דז"א דהא לכ"ע יכול לברך בלי הזכרת שם אלא בל' תרגום ובכה"ג לא שייך איסורא דלא תשא ואפ"ה יצא שפיר ידי ברכה כו' עכ"ל הפנ"י ע"ש בארוכה ולא ראה דברי התשב"ץ הנ"ל דגם בל' תרגום יש איסור ברכה שא"צ ועכ"פ דעת הפנ"י דבל' תרגום ליכא איסורא דלא תשא ונהי דהוא נגד התשב"ץ הא י"ל כנ"ל דהתשב"ץ רק לגבי ברכה קאמר לה אבל בהזכרת שם בעלמא י"ל דגם התשב"ץ מודה:
שכ"מ שהזכרת השם מצוי' שם עניות מצוי'. נ"ב ל' השאלתות פ' מקץ ואין עניות מצוי' אלא בבית שמזכירין בו ש"ש לבטלה:
ש"מ השומע כו' צריך לנדותו. נ"ב עיין ספר קרבן נתנאל על הרא"ש פ' ואלו מגלחין ס"ק ל"א:
ת"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו. נ"ב עיין שו"ת הרא"ש כלל כ"ח אותיות א', ב', ה' וקצ"ע דכיון דרק ת"ח מיפר לעצמו מדוע לא נאמר דאין דין זה נוהג עתה וכדאמרי' בכמה דוכתי דאין לנו ת"ח בזה"ז למידי דקולא ובענין מה שיכול אדם לנדות לעצמו, עיין שו"ת הר"ן סי' ס"ה עש"ה כל התשובה וע"ע שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ע"ב וע"ע שם סי' כ' עש"ה וע"ע שם ח"ג סי' רי"א עש"ה:
ר"נ ד"ה תלמיד חכם כ' אלא ה"ג ומיפר לעצמו כי הא. נ"ב כן הוא ג"כ גירסת השאלתות פ' מקץ:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |