אילת השחר/נדרים/ח/א
נדר גדול נדר לאלקי ישראל. ברא"ש מבואר דהכונה מחמת דכיון דאמר לעשות מצוה מחויב לעשות, וזה ילפינן מצדקה, והנה זה יתכן אם בצדקה אין דין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט להיות כבר ממון עניים, דאז כתיב בהאי קרא דכשנדר ליתן צדקה מחויב לקיים דהוי כנדר ומזה ילפינן על כל דבר מצוה, אבל אם יש דין כאמירה לגבוה על זה וזה נעשה ממון עניים, וכמו באומר הרי עלי ליתן לבדק הבית, דבא גזבר וגובה ממנו כדאמרינן בב"ק דף ז' ע"א, וכמו הרי זה הקדש דנעשה הקדש, מנ"ל דיש דין דכשאומר לעשות מצוה עליו לעשותה, דהא בצדקה לא ילפינן אלא דנעשה ממון עניים, וכמו דמהא דכשמקדיש דבר הוי הקדש, או כשאמר ליתן להקדש דהוי הקדש, לא ילפינן מזה דבאמר לעשות מצוה דמחויב, וה"נ לא נוכל ללמוד מהא דבפיך זו צדקה האי דינא, וצ"ע להריטב"א דס"ל דבצדקה יש דין אמירה לגבוה דנעשה כממון עניים כמו שהביא בש"ך (סי' ס"ו סק"ב), ומ"מ כתב כאן דכשאמר ללמוד מחויב כיון דנדר לעשות מצוה, ואע"פ דלא אמר הרי עלי דהוי יד לקבלת עשית מצוה, ולא ביאר מנא ידעינן דכשמקבל עליו לעשות מצוה מחויב, ולכאורה כמו דמהקדש לא נוכל לדעת זה ה"נ מצדקה לא נוכל לדעת זה לשיטתו וצע"ק.
הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשי' בקרית שמע שחרית וערבית וכו'. וביאר הר"ן דכל מילי דאתא מדרשא אע"פ שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו. ובסברא לכאורה אין טעם לחלק כיון דהכל מצוה מן התורה, וע"כ דצריך לומר דהיתה קבלה והלכתא לחלק בין מפורש בתורה או לא.
שם. כיון דאי בעי פטר נפשי' בקרית שמע שחרית וערבית. וביאר הר"ן דזה תורה שכתוב בפירוש וחלה השבועה על ד"ת שאין כתוב בפירוש. והנה יש להסתפק אם מצות קריאת שמע אינה שייכת עם מצוה דלימוד תורה, אלא מצוה מחמת קבלת מלכות שמים, ואע"פ שהיא תורה, מ"מ המצוה אינה מצד תורה שבה, או דבעצם זה מצוה דתלמוד תורה, אלא דתורה הזה ציותה התורה מפורש, חוץ ממה שציותה ללמוד עוד תורה. והנה אם נימא דזה מצד מצות תלמוד תורה מבואר שפיר, דכיון דמצות ת"ת הא מקיים בקרית שמע, דהא זה עיקר דינה לקיים מצות ת"ת, ואע"פ שיש מצוה ללמוד עוד, מ"מ מצות תורה המפורשת בתורה היא פרשיות ק"ש, ולכן חל שבועה ללמוד תורה ולא יחול שבועה לקרות פרשת שמע והי' אם שמוע.
אבל אם מצות ק"ש אינה מצד שיש דין מיוחד ללמוד תורה דהיינו פרשיות שמע והי' אם שמוע, אלא מצד מצות ק"ש היינו קבלת מלכות שמים, א"כ הא גם פרשיות שמע והי' אם שמוע אינם כתובים בתורה בתור חיוב ללמוד תורה, דמה שכתוב בתורה לקרוא ק"ש הא אינה מצד מצות ת"ת, נמצא דשום פרשה בתורה לא נכתבה בפירוש בתור מצוה של לימוד התורה, א"כ מה זה דקאמר דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית דהיינו המצוה המפורשת בתורה, דהא במצות ת"ת אין פרשת ק"ש יותר מפורש שצריך ללמוד אותה משאר פרשיות. וע"כ מדברי הר"ן משמע דגם ק"ש עיקר דין מצותה הוא מצד מצות ת"ת, אלא דק"ש עדיף משאר פרשיות, דבפרשיות ק"ש כתוב בפירוש שצריך לקייים אותם מצד מצות ת"ת. ועי' מהרש"א ברכות ט"ז ב' ד"ה כן יברכך וד"ה לא עוד.
לשמותיה שויוה שליח למישרי ליה לא שויוה שליח. לכאורה הי' יכול לומר כמו שאמר אח"כ דא"א לחלום בלי דברים בטלים, לכן אפשר שמה שאמרו בשם פלוני דהוא המנדה זה דברים בטלים אבל נידוהו משמים לא ע"י הפלוני, אלא דקאמר טפי דאפי' אם הפלוני נידהו, מ"מ אינו שליח מן השמים להתיר. ויותר נראה דשייך רק לומר דנידוהו ולא התירוהו, דהדיבור השני דהתירוהו הוא דברים בטלים, אבל מה שאמרו שפלוני נידהו אין לחלק את הדיבור ולומר דלא פלוני נידה.
שם. ידע מאן שמתי' מהו דלישרי לי' א"ל לשמותיה שויוה שליח למישרי לי' לא שויוה שליח. הנה בהא דצריך דוקא י' דתנו הלכתא כדי שתהי' היתר מהשכינה, היינו משום דאין יכול להתיר מי שהוא במדריגה פחות ממי שנידה, וכאן שנידו מהשכינה צריך היתר מהשכינה, וא"כ מדהי' מהני אם עשאוהו שליח להתיר, הרי משמע דזה שבכחו להתיר נידוי יכול ג"כ למנות שליח להתיר הנידוי. וא"כ לכאורה אם עשרה דתנו הלכתא או משנה יעשו את אחד שליח להתיר יועיל, דהא עשרה יש להם כח להתיר כמו שכינה והם יכולים להתיר א"כ גם יועיל שלוחם, ואולי י"ל דלהעשרה יש שכינה רק כשמתירים, דאז במעשה שלהם יש שכינה, אבל כששולחין שליח כיון שאז אין עושים פעולת היתר, אז אין נחשב כאילו השכינה עושה.