אילת השחר/מכות/ד/ב
מה למוצש"ר שכן קנס. הנה הקנס הא הוא התשלומין, א"כ איך נאמר דמוצש"ר שזה קנס לכן גם לוקה, משא"כ ממון שאינו חמור לכן יהי' לו חומרא שהממון ידחה המלקות ולא ילקה רק ישלם הממון, וע"כ דלגבי פירכות לא משגחינן בזה שע"י הפירכא אדרבה תהי' חומרא, אלא דבדבר חמור נתחדש חידוש דלוקה ומשלם, משא"כ במה שאינו חמור כגון ממון, אין החידוש אע"פ שעי"ז הממון יפטור המלקות.
בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה וכו'. עיין בכסף משנה (פי"ח מפסולי המוקדשין הל"ט) דהקשה למה כתב הרמב"ם טעם דאינו לוקה בהותיר בשר קדשים משום ניתק לעשה, תיפוק ליה דאין בו מעשה, ותירץ דלרבותא נקט דאפילו אם הי' מעשה לא הי' לוקה, והקשה במל"מ דזה א"ש אי להטעם דניתק לעשה הוא כמו להטעם דאין בו מעשה, אבל הא אדרבה באם נאכל ע"י בהמה או נאבד וא"א לקיים שריפה צריך ללקות לטעם זה, ובאמת לא ילקה דהוי אין בו מעשה, נמצא דהטעם דאין בו מעשה כולל יותר, ולמה שבק הרמב"ם טעם זה. ואפשר לומר דבמצוה כללית שאין המצוה דוקא עליו, דמסתבר דאם א' יותיר והשני ישרוף כבר לא ילקה, וא"כ במצוה כזאת אפשר דגם משום דהוי לאו שניתק לעשה אין כלל מלקות, דרק היכא שהמצוה רק עליו, כגון באונס וכל אלו שהמצוה עליו דוקא, ואם א"א לקיים העשה לוקה, משא"כ כאן דאף אם ישרף ע"י אחר ג"כ יתוקן הלאו, ואין המצוה דוקא עליו, דמסתבר דמוטל על כל א' המצוה לשרוף את הנותר, וכ"כ במנחת חינוך (מצוה קמ"ג) דעל כל א' מצוה לשרוף את הנותר, ולאו כזה אין לוקין כלל, דהא איך יפטר ע"י מה שחבירו מקיים עשה, וע"כ הוא פטור בהלאו לגמרי ולא רק כשיקיימו.
והנה בתוס' בכתובות (ל"ב ע"ב ד"ה שלא) מבואר דועשיתם לו כאשר זמם אם היה כתוב אחרי הלאו דלא תענה היה ניתק לעשה, ושם בודאי אין הניתק לעשה עליו, דהדין דועשיתם לו כאשר זמם הא קאי על ב"ד, אלא דמ"מ נתקיים תיקון הלאו, ובודאי דאז אף אי כבר לא יוכלו לחייבו, מ"מ כיון דהלאו הוא כזה שנתקו הכתוב לעשה, לא מפני שהאיש שעבר צריך לעשות תיקון ממילא אינו לוקה, וה"נ בנותר התיקון הוא לא על האיש אלא תיקון בהחפצא וע"ז אין לוקין תמיד. וא"כ יש מקום לדברי הכס"מ דרוצה לנקוט דאפילו אי הי' לוקין על לאו שאין בו מעשה, מ"מ כאן יש טעם דלא ילקה בשום אופן כיון דהלאו הוא כזה שניתק לעשה. (מהדו"ק)
מה עדים זוממין לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אף כל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. צ"ל דזה לא מקרי דעונשין מן הדין, כיון דזה מגלה דמה דחידשה תורה מלקות על לאו, אינו רק על לאו שיש בו מעשה אלא גם על לאו בלי מעשה. ומ"מ צ"ע מה שהקשו בתוס' ד"ה גמר דנלמוד עדים זוממין ממוצש"ר דאע"ג דאין בו מעשה ילקו, ואיך נלמוד הא אין עונשין מן הדין, ודוחק לומר דס"ל דמבנין אב שפיר עונשין רק מק"ו אין עונשין, כמו שהביא במשנל"מ סברא כזאת.
רש"י ד"ה שכן קנס. וכל קנס חידוש הוא ומחידוש לא ילפינן לממונא. הנה לולא רש"י הי' אפשר לומר כיון דקנס זה סוג חיוב אחר מממון, לא ילפינן מיני' לממון, אלא דא"כ גם קנס לא נילף מממון, לכן כ' רש"י דמה דלא ילפינן מקנס משום דהוי חידוש. אלא דלכאורה אף אי חיוב תשלומין דהזמה הוי ממונא, מ"מ עדים זוממין חידוש לכו"ע. והנה אמרינן ב"ק (ע"ב ע"ב) דעדים זוממין חידוש הוא, והתם הכונה חידוש מה דהשניים נאמנין יותר מהראשונים, אמנם גם התשלומין הם חידוש לכאורה לכו"ע, וא"כ איזה טעם הוא שלא נלמוד עדים זוממין ממוצש"ר דמוצש"ר חידוש, דכמו דאם עדים זוממין קנסא אפשר למילף ממוצש"ר, דהוא חידוש מחידוש, ה"נ אי הוי ממונא, ודוחק לומר דאי עדים זוממין ממונא לא הוי חידוש מה דמשלמין כמו שזממו וצע"ק.
תוד"ה בשלמא. וי"ל דכל זה מן הפירכא אלא לר' מאיר הו"ל למידרש ולומר רשעתו שאין אתה מחייבו משום שתי רשעיות למלקות וממון ולא ללוקין ומיתה, כן הגיה המהרש"א. עי' בערוך לנר דהביא בשם הפנ"י דטרח לבאר למה עדיף להעמיד למלקות וממון ולא למלקות ומיתה. ואפשר דהנה בממון ומלקות יצוייר שבעד דבר א' חייב שתיהם, כגון בהעידו שחייב ממון, דאז יש לחייבו ממון ומלקות עבור אותו דבר שעשו, אבל מלקות ומיתה יצוייר רק בעשו בזמן אחד שני דברים, ויותר הי' מסתבר להעמיד לפטור על מעשה א' שתי עונשים, ואע"ג דלהמהר"ם בב"ק (דף ד') יוצא להיפך, דעבור מעשה א' שייך יותר לחייב חיובים שונים, אבל זה אולי מצד דין קילבד"מ, כמו שביאר הגר"ח דקלבד"מ זה דין דעונש מיתה פוטר, אבל כדי רשעתו דזה דין שנאמר דלא להעניש שתי עונשים, יש יותר סברא דעל מעשה א' לא יענישו שתי עונשים ולא על שתי דברים שעשאם ביחד.
תוד"ה הא לא קשיא. לכך נראה דהמקיים כלאים בכרם היינו שעשה גדר סביב הכלאים. הנה אם כונתם דבלי זה אין איסור וכל האיסור הוא לעשות מעשה לחזק הקיום של הכלאים, א"ש דלוקה כיון דרק זהו האיסור, אבל באותיות דרע"ק הוכיח דלר"ע מקיים יש לו ג"כ עבירה אפי' בלי מעשה, אלא כיון דאינו ע"י מעשה אינו לוקה, אבל כשזה עם מעשה לוקה, וא"כ למה ילקה, הא העבירה לא נגרם ע"י המעשה, דהא גם אם לא הי' עושה הגדר הי' עובר העבירה, וע"כ צ"ל דכל שעושה יותר חיזוק להכלאים עושה יותר עבירה, לכן כשעושה גדר, אז מלבד העבירה של זה שמקיים, מוסיף עבירה בעשיית הגדר, ועל התוספת הזאת הוא לוקה.
והנה כ"ז שייך מפני שהאיסור אינו משום שיש לו כלאים כעת, אלא משום שמחויב לעשות שלא יהי' אח"כ כלאים, וכל מה שעושה שיהי' לו אח"כ כלאים עובר איסור, לכן בעשיית גדר יש תוספת איסור וע"ז הוא לוקה, דאילו הי' האיסור משום שיש לו כעת כלאים, הא הגדר אינו מועיל כלום על כעת ולמה ילקה ע"ז.
תוד"ה אלא. שלא עוו אלא במוצא פיהם. לכאורה הא כל מה דרוצים ללמוד, הוא ג"כ דבר דלא עשה מעשה אלא בפיו או אפילו בלי מעשה כלל, אלא דאפשר דהכונה דרק חטאו בפה ולא יצא מזה שום דבר, דבין במוצש"ר בין בעדים זוממין לבסוף לא יצא מה שרצו, משא"כ בכגון נותר דעי"ז שלא עשה מעשה נפסל הבשר שנותר.
תוד"ה ורבנן. הקשו בתוס' דהא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ובסוף תירצו דכאן גלי קרא דהיה אם בין הכות הרשע. וכבר הקשה המהרש"א דכיון דכבר כתבו דאע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה מ"מ היה לו ללקות משום לא תענה והוא משום דגלי קרא דוהיה אם בין הכות הרשע, א"כ מאי הוי קשה להו משום דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, וכמו דגלי לענין לאו שאין בו מעשה כמו"כ גלי לענין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ומה שכ' במהרש"א לתרץ צריך ביאור, ובגליון הש"ס הקשה דהא לפי סברתם בקושיתם דאין גילוי ללקות בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד למה לוקה בבן גרושה, ונראה דכל מה דאמרינן לאו שניתן לאזהרת מיתה אין לוקין, הוא משום דעונש מיתה הא כתוב מפורש, וצריך שיהי' גם אזהרה, משא"כ לגבי עונש מלקות דבאזהרה נכלל ממילא העונש, דילפינן דכל אזהרה דומיא דחסימה לוקה, ולזה אי צריך האזהרה לגבי עונש הכתוב כבר דהיינו מיתה, אין לנו להענישו עונש אחר, אבל אחרי שכתוב והיה אם בין הכות הרשע דגלי דלוקה, יש לפרשו דאין גילוי דבעדים זוממין אפילו שזה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקה, דהא כאן כמו שכתוב עונש המיתה ה"נ כתוב העונש דמלקות, ושפיר יכול אזהרה הזאת לשמש לשניהם, אין כאן חידוש דאף דניתן לאזהרת מיתה לוקה, דהא כל החסרון דאין לנו אזהרה שיענישו עליו מלקות, אבל אם העונש כתוב בפירוש, אז כמו דאזהרה משמש להעונש דמיתה, ה"נ להעונש דמלקות, לפי"ז אין זה יוצא מהכלל מכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, אלא דכיון דהעונש כבר כתוב שפיר לוקה על אזהרתו, כמו דנהרג על אזהרתו, לכן בבן גרושה שפיר ילקה, אבל לחייבו מלקות בהעידו שחייב מאתיים זוז והוזמו, דעל זה לא קאי קרא דוהיה אם בן הכות הרשע ורוצים להלקותו מלאו דלא תענה גרידא, שוב הדרינן דאינו לוקה דהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ואינו דומה להא דלאו שאין בו מעשה, דודאי אף דגלי קרא מ"מ הא לאו שאין בו מעשה, משא"כ לגבי מה דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד.
ומה דתירצו דגלי קרא כדאמר רחמנא והיה אם בן הכות הרשע מכלל דלקי משום לא תענה, יש לפרש בשני אופנים, או דעכשיו ג"כ ס"ל דהפסוק דוהיה אם בן הכות גילה דעל הלאו הזה לוקין, והוי כאילו כתב ביה עונש מפורש דממילא כבר לא הוי כלל לאו שניתן לאזהרת מיתה, או דעכשיו ס"ל דיש כאן גזה"כ, דאע"ג דדין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד עליו מ"מ לוקה, והנה עיין תוס' בב"ק (ע"ד ע"ב ד"ה הו"ל) דמבואר דנשאר בו דין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, אלא דכ"ז שא"א שיצא חיוב מיתה כגון באופן שלפנינו ילקה שפיר, משא"כ באם יוכל עדיין לצאת חיוב מיתה ממש, כגון דהוכחשו בנפש, למ"ד הכחשה תחילת הזמה, אין לוקין, הרי דיש בו עדיין דין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, אלא דגילתה תורה דמ"מ לוקה היכא שלא יבוא בשום אופן לידי חיוב מיתה.
ותירוץ הגמ' ההוא מבעיא לה לאזהרת ע"ז, אין הביאור דלכן לא ילקה על לא תענה דמבעיא ליה לאזהרת עדים זוממין, והיינו דיש דין דלאו שניתן לאזהרה אחרת דהיינו משום אזהרת ע"ז אינו לוקה, כמו שיש דין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ה"נ אם ניתן לאיזה שהוא אזהרה אחרת, דא"כ למה לא יועיל ע"ז הגילוי דוהיה אם בן הכות הרשע, דכמו דלא מהני לחייב היכא דאין העונש כתוב שילקה משום האזהרה גרידא מחמת החסרון דניתן למיתת ב"ד, ה"נ לא יועיל מה דניתן לאזהרת כאשר זמם, ועוד דמשמע דבלי כדי רשעתו היה לוקה לרבנן, ואמאי הא הו"ל לאו שניתן לאזהרת ע"ז ואין לוקין עליו, וע"כ כמש"כ התוד"ה לאזהרת, דביארו דאין יכול ללקות פעמיים על אותו האזהרה, אבל בהעידו על מאתיים זוז היה שייך שילקה לולא הדין דכדי רשעתו. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |