אילת השחר/זבחים/י/א

אילת השחר זבחים י א

דף י' ע"א

השוחט את הבהמה ע"מ לזרוק דמה לעכו"ם וכו' ר' יוחנן אמר אסורה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים. יל"ע מה הדמיון לפיגול, דהא במחשבת ע"ז מה שאוסר את הבהמה הוא מה שעושה בה עבודה לשם ע"ז, וס"ל לר"י דגם כשחישב מעבודה לעבודה נחשב כאילו כבר זרק לשם ע"ז, אבל בפיגול הרי עצם המחשבה אוסרת ולא משום דחשבינן כאילו זרק במחשבת חוץ לזמנו, דהא זריקה עצמה אם יזרוק במחשבה שזורק חוץ לזמנו אינו כלום, והאיך יהי' עדיף במחשב בשחיטה, וגם לא שייך לומר טעם זה במחשב להקטיר חוץ לזמנו דלמה יפסל הקרבן מחמת זה, וע"כ זה פסול מחשבה גרידא, וא"כ מה הדמיון זה לזה.

השוחט את הבהמה ע"מ לזרוק דמה לעבודת כוכבים וכו'. הנה שיטת רש"י דבזריקת דם לע"ז נאסרת הבהמה כמבואר בד"ה אין מחשבין, אמנם שיטת התוס' בחולין (דף ל"ט ב') דזריקה לשם ע"ז אינה אוסרת את הבהמה, וסברת התוס' היא דנהי דילפינן מפיגול דזריקה הוי עבודה, מ"מ הרי אין דין הקדש לע"ז, ומוקצה לע"ז מותר להדיוט משום שלא חל דין על הדבר בזה שמזמינו לע"ז, ורק הדבר שנעבד לע"ז נאסר, וממילא לא שייך שיאסור בזריקת דם את הבהמה כי מה שייכות יש לדם עם הבהמה אחרי שכבר פרש ממנה, משא"כ בקדשים דיש דין קרבן, ובקרבן הדם משתייך להבהמה.

ויל"ע לפי תוס' האיך מועלת מחשבה מעבודה לעבודה כשמחשב בשחיטה לזרוק דמה לע"ז, הרי זריקה אינה אוסרת, וזה קשה ג"כ על מחשב להקטיר חלבה לעכו"ם, דבזה גם לפי רש"י אינה נאסרת עי"ז, ומ"ט כשמחשב על זה תיאסר הבהמה.

ויש לומר דהנה יש להסתפק בסברת התוס' אם מה דזריקה לע"ז אינה אוסרת את הבהמה זה משום שבזמן שהדם אינו שייך עם הבהמה לא מקרי מחשבה על הבהמה, או משום דלא שייך שיחול איסור על הבהמה כשאינו עושה בבהמה עצמה כלום, וברשב"א בחולין (דף ל"ט ב') וכן בבעל המאור שם משמע דהעיקר הוא דלא שייך איסור על הבהמה אחרי שכבר נשחטה, ולפי"ז אתי שפיר דבזורק בפועל באמת א"א שיחול איסור כיון שאינו עושה כלום בהבהמה, משא"כ כשחושב בשעת שחיטה דאז הדם עדיין מחובר בבהמה, שייך שפיר לחול איסור על הבהמה אע"פ שמה שפוסל הוא המחשבה על זריקה, וזה מיישב גם על מחשב להקטיר חלבה.

והא דבקדשים מהני מחשבה לאסור את הבהמה גם בעבודות שאינם בגוף הבהמה [ואי אפשר לומר דהוי צורך הקרבן דהא עבודה פסולה אין בזה צורך לקרבן], היינו משום דבקדשים שעדיין היתר הבהמה תלוי בהנך עבודות ממילא יכול ג"כ לאסור על ידיהם, דכל זמן שלא נגמר הכשר הקרבן עדיין יש לבהמה שייכות עם הדם.

ומה במקום שאם אמר הריני שוחט חוץ לזמנו שהוא כשר. יש לעיין מאי מדמה להא, הרי באופן זה שהוא שוחט בזמנו ואומר הריני שוחט חוץ לזמנו אינה מחשבה כלל שהרי הוא עושה אחרת ממה שאומר, משא"כ בשוחט ע"מ לזרוק חוץ לזמנו הוי שפיר מחשבה. ואע"פ שכתבו תוס' לעיל ח' ע"ב ד"ה הנך ובכמה דוכתי, דפירכא עושין גם ממה שלא שייך כמו מה לאשה שכן אינה במילה בב"ק דף פ"ח, אבל ק"ו לא מצינו שעושין ממה שלא שייך כלל [וכעי"ז עי' ערובין ה' ע"ב בתוד"ה תאמר].

והנה התוס' בריש המסכת ובכמה דוכתי דנו אם מחשבה הפוסלת בקדשים היא בדיבור או במחשבה, אבל הא ודאי שאם יאמר דיבור ובלבו חושב אחרת ודאי לא יפסול, וגם אם יש מקום שיפסול זה רק משום שנתלה דבודאי הוא חושב כמו שאומר, ולא ניזל בתר דברים שבלב, אבל כאן כשאומר ששוחט חוץ לזמנו הא בודאי אין בלבו כן, ואם באמת חושב כן הרי זה לא מחשבת פיגול, כגון אם שוחט ביום א' וחושב שזה יום ב' הרי אין כאן מחשבת חוץ לזמנו, וא"כ ע"כ שיודע שזה יום א' ומה שאומר ששוחט ביום ב' אינו חושב כן בלבו כלל, ואיך שייך על זה שם מחשבה.

ומה דפליגי ר"ש ורבנן בריש מנחות בקומץ מחבת לשם מרחשת דר"ש מכשיר מפני שמעשיו מוכיחין, ורבנן סברי דפסול, הכא גם רבנן מודו דאינו כלום דמה שייך לומר כששוחט עכשיו שהוא שוחט למחר, וא"כ מאי ק"ו הוא לשלא לשמו הא שלא לשמו הוי שפיר מחשבה כשאומר הריני שוחט שלא לשמו.

ורש"י בד"ה הריני שוחטו חוץ למקומו כתב ב' טעמים מ"ט כשאומר הריני שוחט חוץ למקומו לא הוי מחשבה, וטעם א' הוא משום דחזינן דבמקומו קשחיט, וזה כסברא זו לכאו'.

אלא אמר רב אשי הכי קאמר ומה במקום שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני וכו'. לכאורה גם כאן יש לחלק דבשלמא שינוי בעלים דעיקרו תלוי בכפרה לכן כששוחט ע"מ לזרוק לשם פלוני הוי שינוי בעלים ופסול, משא"כ בשינוי קודש הרי אין כונתו ע"מ שיתכפר בשם קרבן אחר, אלא מחשב על עבודת הזריקה שתהיה שלא לשמו, והיכי ילפינן לה משינוי בעלים לפסול [ולעיל דף ט' ע"ב ד"ה לזרוק דמה שלא לשמה, נסתפקנו בשוחט חטאת ע"מ שיתכפר לשם עולה אי הוי שלא לשמו, אך בפשוטו אי"ז שינוי קודש גם לר' יוחנן, דבעינן דוקא מעבודה לעבודה].

ולא מסתבר לומר דכיון דהכפרה היא ע"י זריקה, לכן כשחושב שיתכפר לשם שלמים הוי כמחשב שתהי' הזריקה לשם שלמים, והרי בפיגול כהאי גוונא שיחשוב ע"מ שיתכפר למחר לא הוי פיגול ולא נימא דלהתכפר היינו זריקה.

רבי אילא לסיועיה לר"ל לא תאמר בזריקה וכו' למאי הלכתא כתב רחמנא לומר דאין מחשבין מעבודה לעבודה. משמע דבלאו קרא הוה אמינא מסברא דמחשבין מעבודה לעבודה וע"כ היינו או משום ק"ו דרב אשי או דהוי ילפי' מפיגול.

איתמר וכו' והדר ביה רבה לגבי ר"נ. מק"ו דרב אשי. משמע דמסיק טעמא משום הק"ו דרב אשי ולא משום דילפינן מפיגול, וכ"כ בליקוטי הלכות.

רש"י ד"ה השוחט את הבהמה. של חולין וכו'. יל"ע אם בדוקא נקט בהמת חולין משום דלא שייך לאסור בהמת קדשים כיון שאינה שלו, דא"כ בקדשים קלים לריה"ג יכול לאסור, וכן ע"י מעשה הרי יכול לאסור גם של אחרים.

ולומר דאי אפשר לאסור קדשים משום דאין איסור חל על איסור לא שייך, דהא הוי איסור מוסיף כיון שע"ז אסורה אפי' במשהו.

רש"י ד"ה השוחט. אסורה בהנאה כדין זבחי מתים וכו'. [לשון רש"י כדין זבחי מתים, צ"ב דהא שוחט לע"ז היינו זבחי מתים עצמם, אמנם לפי גירסת הב"ח דמיירי רש"י בשוחט ע"מ לזרוק, צ"ל דכונת רש"י היא דבשוחט ע"מ לזרוק נמי אסור כדין זבחי מתים].

והנה ילפותא זו דזבחי מתים מעגלה ערופה מפורש בע"ז דף כ"ט כמצויין ברש"י, אך נסתפקו תוס' בב"ק דף ע"ב ע"ב אם איסור הנאה הוא ג"כ מדאורייתא או רק איסור אכילה כדכתיב ויאכלו זבחי מתים, ולפי"ז צריך לפרש פלוגתייהו דר"י ור"ל לגבי לאוסרה באכילה.

רש"י ד"ה לזרוק דמה. חישב לעשות הזריקה לשם עכו"ם ולא זרק. י"ל דכונתו לא זרק לשם ע"ז, ולא דוקא אם לא זרק כלל.

רש"י ד"ה מותרת. לאכילה. יל"ע לפמ"ש רש"י לעיל דתקרובת אסורה בהנאה מדאורייתא, אם איסור האכילה הוא ג"כ רק מדין איסור הנאה ושיעורו בשו"פ או שיש איסור אכילה בפנ"ע ושיעורו בכזית, והנה אם נימא דכל האיסור הוא משום הנאה, צ"ב למה כתב רש"י דמותרת באכילה כיון שכל האיסור אכילה הוא רק משום ההנאה.

ואפשר דהנה בפיגול יש איסור אכילה מצד עצמו חוץ מאיסור הנאה דקדשים שלא הותרו בזריקה, וכן עי' באילה"ש כתובות דף ל"ד א' שהוכחנו מדברי התוס' בפסחים כ"ו א' דיש איסור אכילה בהקדש לבד מאיסור הנאה, וא"כ י"ל דהוצרך רש"י לפרש דע"ז מותרת באכילה, דהוה אמינא שאפי' אם היא מותרת בהנאה מ"מ תהא אסורה באכילה משום דע"ז ילפי' מקדשים, דעגלה ערופה וקדשים יש בהם איסור אכילה בפנ"ע וה"ה בע"ז יש ב' איסורים, לכן הוצרך רש"י להדגיש שמותרת גם באכילה.

רש"י ד"ה הריני שוחט חוץ לזמנו. אלא על השחיטה חישב סתם חוץ לזמנה. צ"ב מה בא להוסיף בתיבת סתם.

רש"י ד"ה הריני שוחט חוץ למקומו. כשר דהא חזינן דבמקומו הוא שוחטו ועוד דבאכילת אדם וכו'. לכאורה נ"מ למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, דיכול לחשוב בתחילת שחיטה ע"מ לגמור השחיטה חוץ למקומו, ובזה צריך ע"כ לטעם דאינו מחשב על אכילת אדם או מזבח [ובטהרת הקודש לעיל ברש"י ד"ה הריני שוחט חוץ לזמנו עמד בזה]. וכן נפק"מ באומר הריני זורק חוץ לזמנו או חוץ למקומו דהוי שפיר על אכילת מזבח, אך מ"מ לא הוי מחשבה דדברי הבל הוא.

רש"י ד"ה לא תאמר בזריקה. מחשבין שלא לשמו דרבינן לי' לעיל. הלשון ק"ק דהא מקראי ילפי' דצריך לחשוב לשמו ולא דמחשבין שלא לשמו.

תוד"ה ר"ל אמר מותרת. מודה ר"ל דחייב מיתה כדאמרי' בפרק ד' מיתות מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף. יל"ע מהו דמיון הגמ' למשתחוה להר, הרי מה שהר לא נאסר זה דין שמחובר אינו נאסר אפי' שעבד לו עבודה גמורה, אבל הכא הרי מה שאין הבהמה נאסרת לר"ל הוא משום שאי"ז נחשב שעבד ע"ז, כיון שלא חישב בשעת העבודה עצמה ומ"ט יהא חייב מיתה, ובכתבים בשם מרן רי"ז זצ"ל מובא שעמד בזה ע"ש.

ורש"י פירש שם דכיון דשחיטה צורך זריקה וחישב שתהיה הזריקה לע"ז מקרי עובד ע"ז בשעת שחיטה, וצריך להבין הסברא בזה דמה בכך דשחיטה צורך זריקה, הא מ"מ עדיין לא עבד ע"ז בשחיטתו ומ"ט חייב מיתה.

ועצם הדבר דשחיטה צורך זריקה צריך להבין דלכאורה אם יקח דם הנפש מבהמה שלא נשחטה ויזרוק לשם ע"ז, ג"כ יהא חייב מיתה, הרי דא"צ שחיטה דוקא בשביל לזרוק, וכן קשה מה יפרש רש"י בשוחט ע"מ להקטיר חלבה לע"ז, אם גם בזה שייך לומר דשחיטה צורך הקטרה היא.

בא"ד. ושחיטת מומר לא חשיב. צ"ל ע"כ דקשיא להו שתיאסר רק באכילה כנבילה, דהא מומר אינו אוסר בהנאה, ואמנם תוס' לשיטתייהו בכמה דוכתי דזבחי מתים אינו אסור אלא באכילה, ולא כרש"י כאן, ולכן הק' דהאיך אמר ר"ל דמותרת באכילה, הרי אם חייב מיתה ממילא דין עובד ע"ז עליו והוי שחיטת מומר, וכתבו דאי"ז שחיטת מומר כדפי' בפ"ק דחולין גבי שוחט בשבת, ושם פי' תוס' הטעם דבחדא זימנא לא מיתסרא שחיטתו.

בא"ד. דהכא ודאי לא מימלך כיון דעבד מעשה וכו'. מקושית תוס' ותירוץ הא' משמע שפירשו דעיקר הע"ז היא בזריקה, אלא דכיון שהשחיטה היא תחילת הזריקה מתחייב כבר בשחיטה, ולכן הוי קשיא להו דהתינח אם לא הי' יכול לימלך אבל כיון שאפשר לימלך האיך נאמר דהשחיטה נחשבת לתחילת הזריקה, ולפי"ז הי' משמע דדוקא בזורק לבסוף חייב, אמנם ברש"י מבו' דר"י ור"ל מיירי בלא זרק לבסוף, וצ"ל דלמעשה א"צ שיזרוק לבסוף אלא צריך שיהא בדעתו בודאי לזרוק, ואז נקבע הע"ז בשחיטה ומתחייב מיתה.

ומש"כ תוס' דבעביד מעשה לא מימלך, עי' בשו"ת רע"א (סי' צ"ו) שנסתפק לענין מי שנתן בורית על זקנו אצל הספר ואין ידוע אם גילח לבסוף, אם יכולים לסמוך על זה דנפסל לעדות או דלמא חיישינן דלמא מימלך, ע"ש שדן בזה לכמה ענינים.

תוד"ה לא תאמר. ועוד קשה אמאי אין מחשבת אוכלין בפסח בזריקה וכו'. אפשר ליישב קושית תוס' דמה דפוסל שלא לשם אוכלין בשחיטה אי"ז מדין מחשבה שאינה ראויה דנילף מינה לזריקה, אלא זה חסרון בשחיטה דבעינן שישחט כדי שיאכלו את זה המנויין, דהא גם בשחיטת חולין יש סברא דכששוחט להאכיל לכלבים לא הוי שחיטה ראויה, אלא דמ"מ אמרי' בב"ק ע"א ב' דכיון שראויה לאדם סגי [ולענין ברכה הביא בשמלה חדשה סי' י"ט א' בשם הפר"ח דמברכין גם כשבדעתו שלא להאכיל לבני אדם], וא"כ אולי בפסח דעיקרו לאכילה נתחדש גזה"כ בדין השחיטה שתהא בשביל להאכיל לא' מישראל שיעור אכילה ואי לאו הכי חסר בשחיטה, אע"ג דאינה נבילה, אבל כל זה לא שייך אלא בשחיטה ולא בזריקה.

בא"ד. הנה בקהלות יעקב הביא מתוס' בפסחים דף ס"א ע"א דמבואר מדבריהם דבשוחט ע"מ לזרוק שלא לאוכלין פסול, ואע"פ דשלא לאוכליו אינו פוסל בזריקה מ"מ במחשב בשחיטה על זריקה שלא לאוכליו פוסל משום דהו"ל כמחשב מחשבת שלא לאוכלין בשחיטה ע"ש, וכתב דלפי דבריהם יצא דין חדש דגם בשוחט ע"מ להקטיר שלא לשמה יהא פסול, אע"פ דליכא תורת שלא לשמה בהקטרה מ"מ הו"ל כמחשב שלא לשמה בשעת שחיטה.

אמנם יש לחלק דזריקה שהיא מתרת את הקרבן לאכילה ושייכא ביה שייך שיפסל הפסח כשיחשוב על הזריקה שהזריקה לא תהי' לאוכליו, אבל הקטרה שאינה פועלת כלום להתיר את הקרבן באכילה לא שייך שהמחשבה ע"מ להקטיר שלא לשמה תפסול.

חטאת באה על חטא ואשם בא על חטא. יל"ע לפי מה דבעי ר"א ללמדו במה מצינו, והרי מי שיאכל את האשם שנעשה שלא לשמה ילקה משום אוכל פסולי המוקדשין, והא אין עונשין מן הדין, אמנם לפי מה שנתבאר בנדרים דף ד' ב' באילת השחר אתי שפיר.

אם אמרת בחטאת שכן דמה למעלה וכו' מה לפסח שכן זמנו קבוע. יל"ע אם סברות אלו הם חומרות, או אינם אלא פירכות בעלמא לומר דלא דמיין אהדדי ולא נילף במה מצינו.

אך הנה דמה למעלה משמע בסוגיא בע"ב דהוי חומרא, מדאמרי' אשם דמו למעלה לא מצית אמרת וכו' ק"ו מעולה, וכ"מ ברש"י ד"ה שכן דמו למעלה. וכן זמנו קבוע משמע לקמן דף מ"ח ב' דהוי חומרא, דעביד מינה ק"ו לפסח דליבעי צפון עיי"ש.

שם. אין להק' לפי סברת ר"א השתא דיליף לאשם דפסול שלא לשמה במה מצינו מפסח וחטאת, מ"ט לא נילף נמי שלמים ושאר קרבנות מינה ונימא מה פסח פסול שלא לשמו אף שלמים, וכן שאר קרבנות, וכ"ת מה לפסח שכן זמנו קבוע חטאת תוכיח, ואי משום דילפי' ממוצא שפתיך דשלא לשמה נעשה נדבה, הא אשם נמי הוקש לשלמים, משום דלכל חד איכא פירכא, דשלמים נאכלין לשני ימים, וכן לשאר קרבנות עולה ותודה ומנחה איכא פירכא שכן באין בנדר ובנדבה [וכדלעיל ה' א'].

רש"י ד"ה שכן דמה למעלה. וחטאת בהמה ניתנת למעלה דכתיב בה על קרנות וכו' ושאר זבחים שלא פירש בהן נעשין למטה דכתיב בהו מזבח וכו' וכוליה מזבח ליכא למימר דהוי מקומן שהרי תורה נתנה מחיצה. רש"י מבאר למה דמה למעלה זה מעלה יותר מאלו שדינן למטה, משום דאם הי' גזה"כ מיוחד על אלה שצריכין לינתן למטה, הי' אפשר לומר דמי יימר דלמעלה זה חומרא אולי למטה זה חומרא, אבל כיון דאלה שלמעלה כתוב בפירוש על קרנות המזבח, ועל אלה שלמטה לא נתיחד עליהם בפירוש מקומן, אלא דממילא כל אלה שלא הצריכו למעלה דינם למטה, לכן דמו למעלה מתפרש דזה דין מיוחד.

אלא דעצם דברי רש"י אינו מבואר במש"כ דכולי' מזבח ליכא למימר דהרי נתנה תורה מחיצה, מאי ראי' דלמא צריך מחיצה בשביל אלה שלמעלה שלא ינתנו מתחת למחיצה, וכבר העיר בזה הטהרת הקודש.

ועוד יש להעיר מנא לן כלל דיש דמים שניתנין למטה, דלמא כולן דמן למעלה, ומה שהצריכה תורה מחיצה כדי שלא יתן מהן למטה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א