אילת השחר/נדרים/ד/ב
קא שריא לה למיכל בקדשים. כתב הר"ן דהיינו אכילת פסחים דאשה נמי מחייבא, משמע דסתם אכילת קדשים לא סגי שזה יקרא מצוה, אבל בתוס' וכן הרא"ש כתבו משום דהוי מצוה דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם. וזה צ"ע דהא זה קאי על אכילת כהנים דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ומה דצריך להיות נאכל ע"י כהנים הא אשה אסורה לאכול, ואילו על אכילת שלמים הא ע"ז לא קאי קרא דואכלו אותם אשר כופר בהם.
דלמא גבי נדרים הוא דמיפר משום דלא אית לי' קיצותא אבל גבי נזירות דאית לי' קיצותא דסתם נזירות ל' יום אימא לא קמ"ל. יש לעיין דהא ידעינן דעינוי נפש בעל מצי מיפר אלא דס"ד דזה לא נקרא כ"כ עינוי נפש, א"כ גם כעת מנ"ל באמת דמצי מיפר, דהא אם זה לא עינוי נפש נמצא דיש להשוות זה לנדרים שאינם עינוי נפש, ונדרים שאינם עינוי נפש הא באמת לא מצי מיפר, א"כ מי יימר דהוקש לנדרים של עינוי נפש, אדרבה כיון דיש סברא דאינם נדרי עינוי נפש נקיש זה לנדרים שאינם עינוי נפש. ואם הי' איזה ייתור הי' אפשר כיון דלשאינו יכול להפר אי"צ קרא, ע"כ אתא קרא לאשמועינן דמצי מיפר, אבל הא אין כאן שום יתור אלא דיש להקישו, א"כ מנ"ל דיש להקישו לנדרי עינוי, אדרבה נימא דאינם נדרי עינוי נפש ובאמת לא יוכל להפר, וי"ל דהא מה שיכול להפר הוא חידוש דין, אבל מה שאינו יכול להפר כשאינו עינוי נפש הוא אינו חידוש דין, ולהקיש שייך לדין, לא למה שאינו דין, אבל מזה דאיתקש לחומרא מקשינן.
שם. נדרים הוא דמיפר משום דלא אית לי' קיצותא אבל גבי נזירות דאית לי' קיצותא. ופירש הר"ן דנדרים דלית להו קיצותא הלכך דין הוא שיפר שלא תצטער בביתו עולמית, צע"ק דהא הדין הוא דיכול להפר אפי' אם הנדר הוא על קצת זמן, וא"כ נילף מזה נזירות, ולא נראה לומר דהא דיכול להפר נדר שעל קצת זמן ילפינן מנזירות, דא"כ בנדרה עינוי פחות משלושים יום מנ"ל דיכול להפר, וע"כ דכיון דהתורה לא חילקה אין חילוק אם הנדר לזמן ארוך או לא, א"כ גם נזירות נילף מזה.
עיין באור שמח (פי"ב מנדרים הל' י"ט) פירוש אחר בדברי הגמ', דנדרים מצי לגוז באמצע משום דגם הנודר יכול ליתן קצבה לנדרו כגון רק יום א', אבל בנזירות דהנודר בעצמו אינו יכול לקבל נזירות פחות מל' יום סד"א דהבעל לא יוכל לגוז מכאן ולהבא, דכיון דחלה תו מתפשטת עד גמרה, ולעקור למפרע לא מצי, קמ"ל דמפירין. וצ"ע דא"כ באם קיבלה נ' יום ועבר כבר ל' יום או יותר לא ס"ד דלא יוכל להפר, דהא יותר משלושים יכול לקבל כמה שרוצה ולא מתפשט יותר, ובפשטות משמע דס"ד דכל נזירות לא יוכל להפר.
ר"ן ד"ה תיתי במה מצינו מנדרים. הא דאקשי הכא גבי הפרה ולא אקשי לעיל גבי ידות הך פירכא משום דידות למלקות נמי מייתי להו ואין עונשין מן הדין. ולקמן (דף ו' ע"ב) מסופק הש"ס אי יש יד לקידושין וכתב שם הר"ן דהספק הוא אי גמרינן מה מצינו מנדרים, ובחי' הגר"ש הכהן בהגה"ה העיר דאיך נוכל ללמוד להעניש מיתה אותה ואת מי שיבוא עליה דהא אין עונשין מן הדין, ובפשטות דאם יש יד לקידושין יתחייב הבא עליה מיתה, ורוצה לומר דבנדרים אין שום דבר רק עצם האיסור ולכן נמצא דצריך ללמוד עונש על האיסור, אבל בקידושין היא נעשית אשתו, וזה לא רק נוגע לאיסור, וממילא יתחייב מיתה.
ואפשר לבאר קצת אחרת דבנדרים האיסור מה דעובר על הדיבור, לכן אין עונשין מן הדין על מה דעבר על דיבור שאינו אלא יד, אבל בקידושין מה שנתחייב הבא על אשת איש עונש מיתה אינו משום דעובר על הדיבור, אלא משום דבא על אשה שנתקדשה, וקידושין אינו דיבור, דקידושין זה מעשה האוסרה, אלא דצריך דיבור כדי שיהי' מעשה קידושין, משא"כ בנדרים דאינו עובר אלא על דיבורו. ואע"ג דכל זה שייך בנדרים, אבל בנזירות לכאורה הא איסורי נזיר אינם מחמת דעובר על דיבורו, דזה יכולים לומר לגבי איסור בל יחל, אבל שאר איסורים אינם מחמת דמחלל דיבורו אלא מחמת דיני נזיר שיש עליו, עכ"פ לא סגי למילף במה מצינו, דאז לא ילקה על בל יחל, וצריך היקש שילקה על בל יחל בנזיר, עוד יש לחלק דכיון דדין נזיר חל ע"י דיבור גרידא, אז גם שאר איסורים לא ידענו דילקה, משא"כ קידושין דזה רק בצירוף כסף או שטר או ביאה.
עוד אפשר לבאר דיש לחלק בין דברים שאדם עושה לעצמו לבין מה שזה נוגע לאדם אחר, דבדברים שאדם עושה לעצמו מה משנה הדיבור, דהא הוא יודע בעצמו מה שהוא חושב, וע"כ דמה דצריך דיבור דהדיבור עושה החלות, ונמצא דכל מה שעובר הוא מפני שעבר על הדיבור שעשה את הנזירות, לכן בלי היקש לא הי' לוקה אם עבר על נזירות שחל מכח דין יד גרידא, משא"כ קידושין דצריך הסכמתה וזה הוא ע"י הדיבור, נמצא דהעיקר הוא המעשה קידושין, אלא דע"י דיבור אנו יודעים רצונם, ואפילו אם נסבור דמ"מ יש כבר דין דמעכב דיבור דוקא, מ"מ הדין הוא מחמת שנדע הסכמתם, והדיבור אינו עושה את הקידושין אלא הוא גורם, וכשעובר על אשת איש אין לזה שייכות כלל עם הדיבור, משא"כ בנזירות דכל חלות דינו הוא ע"י דיבור.
[וכבר הקשו דבקידושין מה זה שייך לדין חידוש דידות, דממ"נ אם מבינה שזה לקידושין למה לא יועיל, ואי אין מבינה לא שייך גזה"כ שתתקדש בזה. ודוחק לומר דהבעיא היא באופן דאמר שיהי' קידושין אם עפ"י דין יש לזה דין דיבור קידושין, אמנם זה קשה לכאורה לכל הפירושים, ועי' מש"כ בזה בדף ו' ע"ב בשם הקהלו"י קידושין סי' ו'].
וצ"ע עדיין מה דרצינו למילף בקידושין (דף ד' ע"ב) דביאה קונה באשה מהא דקונה ביבמה, וכן רצינו למילף שטר, וכן בדף ה' דנו שנלמוד מהצד השוה מתרתי, ורב הונא לומד שם דחופה קונה מהצד השוה, והא אז לא נוכל להעניש מיתה, ושם זה כבר לימוד על קנין חדש לגמרי, ורק ביד שייך לומר כיון דאין הדיבור עיקר האיסור, ממילא כשילפינן דמהני הוי דיבור יד כמו דיבור שלם, אבל כשבאנו ללמוד קנין חדש לגמרי יקשה הא אין עונשין מן הדין.
אמנם יש להוסיף דהנה באיסור לא יחל דהאיסור אינו סתם משום דזה אסור, אלא דזה איסור שע"י הדיבור הזה, והנה מצינו לקמן דף כ"ז דבאסר הרבה אנשים ואביו ביניהם, יש חילוק באומר דאם הי' יודע שאביו ביניהם אם הי' משנה אופן דיבורו, דגם זה מהני למשוי לי' כטעות ולהתירו, הרי דאין סתם איסור אלא אותו דיבור ממש הוא האוסרו, ובקצת שינוי אע"ג שזה אותו מכוון מ"מ זה כבר דבר אחר שלא ע"ז יש האיסור [ויש להסתפק באוסר בנדר ויתחרט שאם הי' יודע הי' אוסר בלשון יד, אם זה מקרי חרטה להתיר את הנדר], דגם עכשיו כשאסר ביד הרי היד הוא האוסר לא המכוון שיוצא מהיד ולכן הוא דין יותר עם עיקר הנדר ולא יקבל מלקות עליו [אלא שאינו ברור אם זה רק על הלא יחל או על כל איסורין שבו] אם היינו לומדים במה מצינו או בק"ו, משא"כ בקידושין דכשעובר על איסור אשת איש אין אנו דנים אז על שבא על אשה שנתקדשה בכסף או בשטר, או שנתקדשה על ידו או ע"י שליח, אלא העיקר דהוא בא על אשת איש, ואין נפק"מ לנו מה הי' הסיבה שעשה קידושין, ולכן אם ילפינן דהקידושין חלו יענש שפיר עונש מיתה, אבל בנדרים דגם אחרי שחל הנדר או הנזירות אז איסורו הוא מה שעבר על הדיבור, ובזה שייך לומר אין עונשין על מה שעבר על דיבור שנלמד במה מצינו.
ר"ן ד"ה משום דלית לי' קיצותא. כתב דהא דלא נילף דסתם נדרים ל' יום כמו נזירות משום דיותר יש להקיש לנדרי הקדש והמקדיש למזבח קדוש לעולם, ולכאורה יקשה דא"כ כיון דמקדיש לזמן קדוש לעולם לבר פדא דס"ל דקדושת הגוף לא פקע בכדי לקמן (דף כ"ט), ונימא דגם נדרים באוסר עליו לזמן יהי' אסור לעולם, והי' מקום לומר דהא דבמקדיש למזבח קדוש לעולם אינו מחמת כח נדרו אלא דזה כבר מדיני הקדש, וכמו הרבה דינים שיש בדיני הקדש דיש דין דולדות קדשים ג"כ קדושים, וכ"ז אינו מדין נדרו אלא דין בדיני הקדש, וה"נ מה דקדוש לעולם אינו מחמת נדרו, וה"נ גם מה דלא פקע בכדי אינו מצד נדרו, וכמו דרצינו לדמות דלא פקע הקדש בכדי כמו מקדש אשה לזמן, ולכן בנדרי איסור שייך רק דינים שבנדר ולא דינים שזה מחמת הקדש. אבל לפי"ז איך כתב הר"ן דילפינן דאין סתם נדר ל' יום כמו בסתם הקדש למזבח, דהא התם אינו מדין כח נדרו אלא מכח דינים בקדושת הגוף.
ופשוט דיש לחלק דהא דסתם נזירות ל' יום אינו משום דזה דעת האדם, אלא דהתורה קבעה דזהו נזירות, רק שיכול להוסיף יותר, וה"נ אם הי' בהקדש דין כזה דזהו הקדש, לא הי' שייך לומר דלא פקעה בכדי, כיון דזה כח נדר של הקדש, ומהא דאין סתם הקדש ל' יום, הרי דאין דין כזה בנדר דהקדש וה"נ בכל נדר, אבל אחרי דאין דין כזה לא יועיל אפילו אם יקדיש על ל' יום, דזה כבר מדיני הקדש ולא מחמת דינים שבנדר.
וכל זה הוא להר"ן, אבל מהגהמ"ר המובא בשלמי נדרים כאן מבואר דהא דסתם נזירות ל' יום הוא משום דאין דעת האדם לאסור עצמו אלא בפחות, וכיון שהפחות שבנזירות הוא ל' יום לכן אין דעתו על יותר [וע"ע משנת"ב בסמוך ממהדו"ק].
בא"ד. וכי תימא כיון דנזירות אית ליה קיצותא נקיש נמי נדרים לנזירות ונימא סתם נדרים ל' יום. יש להבין אם כונת קושית הר"ן דנלמד מנזירות, הי' דנלמד דיהי' ג"כ הדין דאם נדר על יום אחד יהי' תמיד ל' יום כמו בנזירות, או דנלמד רק שסתם נדר יהי' ל' יום, אבל לא שיהי' מוכרח להיות ל' יום ולא פחות כמו בנזירות, דהנה עיקר דין נדרים דאדם יכול לאסור על כל כמה שרוצה ובאיזה שרוצה, כגון שיכול לומר ככר זה יהא אסור באכילה רק בכל פעם שאהי' לבוש בגד זה וכדו', תנאים שבשאר דברים לא מצינו כזה, כגון בהקדש, וכן בנזירות אי אפשר לו לתלות כל פרטי איסור כרצונו, א"כ א"א ללמוד שיהי' אסור גם באמר נדר על יום א' שיהי' נדר לל' יום, דאע"פ דשייך ללמוד כמה פרטים, אבל עיקר הדינים ודאי נדרים זה לא נזירות, וכמו דא"א ללמוד דבנדר יהא אסור לשתות יין ולטמא למתים, וכמש"כ הר"ן לעיל (ג' ע"ב) דלא נאסר בנזיר רק ענבים, משא"כ נדרים זה כולל כל הדברים, לכן א"א שיהא בנדרים כל דיני נזיר, רק אפשר ללמוד איזה פרט, כגון דסתם נדר יהי' ל' יום, משום דגם בנזיר אין כונתו לל' יום אלא דכן הוא גזה"כ וה"נ נדרים, אמנם מה שבנדרים שייך שיהי' דין כזה, כיון דאם באמת אמר על ל' יום חייל הנדר רק על ל' יום, ולזה תירץ דדומיא דקרבנות, ובקרבנות לא שייך שיהי' רק ל' יום, כיון דענין ההקדש לבדק הבית לא שייך שיפקע אחרי ל' ויצא מהקדש בחזרה להבעלים כל זמן שלא השתמשו בו לבדק הבית, וכן בקדשי מזבח כיון דענין הקדושה להיקרב, לא שייך שיצא, דכ"ז שעומד להיקרב קדושתו עליו.
ועי' בש"ך (יו"ד סי' רי"ט) בשם הד"מ שנראה מהגהות מרדכי דדוקא בנדר אמרינן דמי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן אסור בו לעולם כיון דאסר חפצים עליו, אבל שבועה דאסר נפשיה אחפצא דמי לנזירות דסתם ל' יום, מיהו מסיק שם בשם הרא"ש דגם בשבועה אסור לעולם עי"ש.
וסברת הגהמ"ר דהא דנזירות הוי ל' יום, דמסתמא קיבל רק הכי פחות שאפשר, ולכאורה הא באמת הוי גזה"כ, אלא דהי' סברא דאולי רוצה לעולם, ואע"פ דגזה"כ דא"א לקבל פחות מל' יום, דהנה יש להסתפק במה דסתם נזירות הוא רק ל' יום, אם משום דאמדינן דאינו רוצה לקבל נזירות יותר מזה, ואם יודע בעצמו דהתכוין יותר, יצטרך לנהוג יותר ימי נזירות, משום דזה יכול להיכנס בדיבורו, או דחל נזירות רק על כמה דמוכרח להבין מדיבורו, אבל יותר ממה שמוכרח להבין מדיבורו לא נקרא ביטוי שפתים, לכן אפילו אם נתכוין ליותר מל' יום, מ"מ לא נאסר יותר מל' יום, ולהצד דאין זה משום דחסר בביטוי שפתים, גם בשבועה י"ל שלא נאסר לעולם אלא יש לאמוד כמה רוצה, ואולי יש לאמוד דרוצה לאסור עצמו רק ל' יום, ובפרט אם יודע בעצמו שהתכוון רק ל' יום.
רא"ש ד"ה ומשני דלמא גזה"כ. והקפידה תורה שלא תתגנה על בעלה. הנה לפי"ז נמצא דלגבי אב הוי ידעינן דמצי מיפר נזירות בתו, דהתם אין לחלק, ורק בבעל הוי ס"ד דלא מצי מיפר נזירות לאשתו, ולפי"ז לא גרסינן אב מיפר נזירות בתו, דע"ז לא ס"ד דיהי' חילוק בין נזירות לנדר, ובקרן אורה הקשה להרמב"ם דס"ל דאב מיפר נדרי בתו אפילו לא של עינוי נפש ולמה ס"ד דנזירות בתו לא יוכל להפר, ואותה קושיא יכולין להקשות לפי"ד הרא"ש, ומסתבר דלא הוי גרסי אב מיפר נזירות בתו.
ר"ן ד"ה אלא ה"ק שמואל. אלא ודאי כיון דקאמר שאני, ה"ק מה שאני אוכל משלך יהא אי זה דבר ומאי ניהו קונם. וכן מבואר ברא"ש בד"ה שאני אוכל לך, כלומר בקונם יהא עלי מה שאני אוכל לך. יש לעיין אם יוכל להתיר נדר זה לפי"מ דקיי"ל דאין מתירין הנדר לפני שחל, וכאן הא לפני שיאכל היינו שיבלע את המאכל אין עדיין שום דבר שנאסר, וכשאוכל ובולע הרי כבר עבר ואין מתי שיוכל להתיר, ושאני אם אוסר ככר זה קונם לאכילה, דאז כבר אסור לענין אכילה כעת, אבל שאני אוכל, הא כל חלות הנדר מתחיל כשאוכל, ויש לעיין אם זה דומה למש"כ בר"ן (לקמן צ' ע"ב) דהביא מחלוקת באוסר בקונם דבר לאחר ל' יום, דיש מ"ד דיוכל להתיר כיון דאינו תולה נדרו בתנאי וכבר מקרי שחל כשיגיע יום שלושים ויכול כבר כעת להתיר, אבל יש שסוברין דגם אז מקרי דלא חל ואין יכול להתיר, ולדידהו יתכן דלא שייך להתיר כלל נדר זה.
בא"ד. י"ל לעולם בשהזכיר קונם ואפ"ה כיון דאמר לי' בלשון שבועה דהיינו שאיני דמיסר נפשי' אחפצא הו"ל יד לנדר ולא נדר גמור דנדר שאמרו בלשון שבועה הכי דיני'. יש לעיין קצת דהא מצד שאיני אוכל לך הי' יד לשבועה, אלא דע"י דאמר קונם עושהו ליד לנדר, א"כ הא העיקר חסר, דהא מה דמשוי לי' לנדר אינו לשון המוזכר במשנה דהיינו שאני אוכל לך, אלא לשון קונם הוא דמשוי לי' ליד לנדר, וקונם לא הוזכר במשנה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |