קרן אורה/זבחים/י/א

קרן אורה זבחים י א

דף י' ע"א

תוס' בד"ה ר"ל אמר כו' ואין לתמוה כו' דהכא וודאי לא מימליך כו'. ולא הבנתי מאי מספקא להו דפשיטא דחייב מיתה אפילו אם לא זרק דאי לא מחייב עד שיזרוק לעבודת גלולים ונהרג מיד משום דלא מימלך. א"כ מאי ענין זה להא דפליגי ר"י ור"ל לענין איסורא דר"י אוסר אפילו לא זרק ור"ל מתיר אפילו זרק. ומאי קאמר הש"ס שם בסנהדרין דלר"י מרבינן ליה למיתה. ולר"ל דאמר מותר לא איתרבי למיתה. ואע"ג דלא קאי הכי במסקנא מ"מ היכי ס"ד למימר הכי כיון דלאו חד דינא למיתה ולאיסור. אלא וודאי הדבר פשוט דמחייב מיתה על השחיטה עצמה במחשבת זריקה. ובד' הרמב"ם ז"ל בה' עבודת גלולים לא מצאתי כעת להאי דינא דמחייב בשוחט ע"מ לזרוק לעבודת גלולים ובסנהדרין שם מצדד הש"ס בזה. ולחד צד אפילו לר"ל דמתיר. לענין מיתה מודה דחייב. ולחד צד אפילו לר"י דאוסר. לענין מיתה מסתברא לפטור וי"ל דפליגי בהני טעמי דלעיל להך טעמי דהוי כעושה משעה ראשונה לשמו ושלא לשמו ה"נ הוי כשוחט לעבודת גלולים ונהי דר"ל ס"ל דמותר ולא חשיב לענין איסור מחשבה גמורה לאסור מ"מ לענין מיתה מיקרי עובד. ומידי דהוי אהר דאין בעבודתו כח לאסור ומיתה חייב. ולאידך צד דלר"י נמי פטור ממיתה היינו משום דהוי כמחשב בשעת זריקה. ונהי דמחשבת זריקה אינה אוסרת יליף מפיגול לאיסורא. אבל לענין מיתה מסתברא דפטור דהרי לא עשה מעשה לשם עבודת גלולים. וא"כ לדידן דלא ס"ל כעושה משעה ראשונה. י"ל דפטור ממיתה אלא דמשמע התם דמרבינן ליה מקרא לחיובא וצ"ע יותר בזה:

שם תוס' בד"ה מקום שאם אמר כו' וא"ת כו' וי"ל דלא דמי דזורק כו'. יש לדקדק היכי ילפינן חוץ מפנים בהאי ק"ו הא איכא למיפרך לשם שלא לאוכליו יוכיח דבשחיטה פסול. וע"מ נזרוק שלא לאוכליו כשר. והכא ליכא למימר דהתם שאני כו' דהא בעו"ג נמי זרק לעבודת גלולים לא מיפסל וי"ל דהאי דלא מיתסר הבשר ע"י זריקה לעבודת גלולים לאו משום דזריקה קיל אלא משום דאין הזריקה אוסרת הבשר למפרע כיון דכבר הותר הבשר ע"י שחיטה כשירה. ולהכי אם חישב על הזריקה בשעת שחיטה שפיר ילפינן בק"ו מה פיגול או ש"ב דאינו פוסל בשחיטה עצמה פוסל אם שחט ע"מ לזרוק. עבודת גלולים דמיתסר בשחיטה עצמה לא כ"ש דמיתסר אם שחט ע"מ לזרוק. וליכא למימר שוחט שלא לאוכליו יוכיח דלא מיפסיל בשוחט ע"מ לזרוק שלא לאוכליו. דשאני התם דליכא מחשבת אוכלין בזריקה וזה מחמת דקיל זריקה לגבי אוכלין דאי לאו הכי היה מיפסיל בזריקה כיון דהוי כאלו לא זרק ממילא מיפסיל הבשר דבשר קדשים לא שרי אלא ע"י זריקה אלא וודאי זריקה כשירה הוא ולהכי אפילו חישב בשעת שחיטה ע"מ לזרוק שלא לאוכליו ג"כ כשר. אבל בעו"ג דליכא קולא בזריקה לעבודת גלולים וחייב מיתה עלה אלא דהבשר לא נאסר למפרע. אם חישב למחשבת זריקה בשעת שחיטה שפיר מיתסר הבשר כדאשכחן בפיגול ושינוי בעלים:

ומשמעתין וודאי קשה טובא על דברי הרמב"ם ז"ל שלא חילק בין ש"ב לש"ק. ומשמעות דבריו דחד דינא להו ונהגי בכל ד' עבודות. וכמש"כ לעיל בכמה דוכתי והיכי דחינן שקלי וטריא דהש"ס דמשמע דכולהו אמוראי הכי ס"ל דשוחט שלא לבעליו לא פסיל. וקצת נראה דסמיך אשיטתיה דהירושלמי שהבאתי לעיל דמחזר אחר טעמי בד' ר"י ואי ס"ל בש"ב בשיטתן דתלמודן דלא אשכחן אלא מעבודה לעבודה אין לך טעם פשוט יותר מזה כיון דליכא שום פירכא על האי ק"ו אלא ש"מ דס"ל דש"ב חד דינא עם ש"ק. ויש להביא עוד סעד קצת לד' הרמב"ם ז"ל שכתב טעמא דמחשבין מעבודה לעבודה מסברא בעלמא. וכ"ד הירושלמי דלפי שיטת תלמודן דילפינן בק"ו מש"ב יקשה לעיל בריש מכילתין דילפינן זביחה בש"ב באם אינו ענין לש"ק. ולזה קשה מנלן דאתי לש"ב דילמא אתי לש"ק גופא ולאשמעינן דמחשבין מעבודה לעבודה. אבל לד' הרמב"ם ז"ל ניחא דמסברא שמעינן לה דמחשבין מעבודה לעבודה. דהוי כאלו חישב בשעת זריקה עצמה ודו"ק בכל הנ"ל:

שם תוס' בד"ה לא תאמר כו' אע"ג דשלא למנויו היינו ש"ב כו'. כבר הארכתי לעיל בזה דשלא למנויו וש"ב ע"כ תרתי מילי נינהו ע"ש:

שם תוס' בד"ה והדר ביה רבה כו' היינו לרבנן כו'. וא"כ לרבה פלוגתא דר"י ור"ל פלוגתא דתנאי היא ור"י כרבנן ור"ל כר"ש. אבל אין דבריהם ז"ל מוכרחין דזה לא מיקרי חומר בש"ב כיון דחד טעמא להו דבעינן דווקא מחשבה דלא מינכרא. וכל דלא מינכרא פוסל בין בש"ב בין בש"ק. ומה שאין היכר בש"ב לאו משום חומר הוא. ולפי מה שנראה מד' הכ"מ דגרס הכא רבא א"ש קצת דלרבא איכא למיפרך מה לש"ב שכן נוהג במנחות תאמר בש"ק שאין נוהג במנחות משום דכתיב זאת תורת כו' וזה קולא הוא בש"ק. וגם זה לאו פירכא הוא כיון דגלי רחמנא דתורה אחת לכל המנחות לאו ש"ק הוא אבל בש"ק לא מצינו קולא מש"ב. תדע דהא אשכחן לכ"ע אם שחט חטאת חלב לשם חטאת דם דלא הוי ש"ק. ואטו יחשב זאת קולא בש"ק וה"נ במנחות נהי דלא שייכא במנחות היינו משום דלא מיקרי ש"ק וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף