אילת השחר/זבחים/ט/ב

אילת השחר זבחים ט ב

דף ט' ע"ב

חד לעברה וכו'. באמת חלוקין הם דיש מהן שצריכין עקירה כגון קודם זמנו, ויש מהן דלא בעי עקירה לחד מ"ד, ומ"מ כולהו כחדא חשיב להו.

לשם חטאת נחשון. הנה פשיטא לי' להש"ס דהי' שייך שיהי' בזה שינוי קודש, ולכאורה אם א' יבדה מלבו שם קרבן שאין בתורה וישחוט קדשים לשם זה, הא בודאי אין נעשה בזה שינוי קודש, ולא יהי' אפילו כלשם חולין, וא"כ חטאת נחשון דבאמת אין קרבן כזה רק שהי' הוראת שעה להקריבו, וכמו פר אליהו, למה יהא שינוי קודש כששוחט לשמו, ולכל היותר יהי' כלשם חולין, וחזינן דמ"מ כיון שהי' קרבן כזה בפנים הוי שינוי קודש.

ויש לבאר הטעם דהא ילפינן לעיל דף ג' ע"ב דגזה"כ הוא דאין חולין מחללין קדשים, וזה רק חולין ממש משא"כ שעיר נחשון דאין לו שם חולין דהא רחמנא קרייה חטאת, ובאמת לפי הס"ד לעיל דף ג' א' דשינוי קודש הוא רק במחשבת קרבן דהוי מינו מסברא ולא מגזה"כ, יל"ע אם קרבן כזה הי' נקרא מינו דמחריב בה.

איתיביה רב משרשיא לרבא רבי שמעון אומר כל המנחות וכו'. בשפת אמת הק' דלמא לא אמר רב אלא כשרה ולא עלתה לבעלים, ולכן צריך ר"ש לטעמא דמעשיה מוכיחין שיהי' ג"כ עולה לשם חובה, ולכאו' כיון דטעמא דרב משום דדריש תורה אחת לכל החטאות, לא שייך לומר שהיא סברא רק שלא תיפסל, כיון שהילפותא היא דלא חשיב שינוי קודש כלל, וא"כ תעלה ג"כ לשם חובה.

רבי שמעון אומר כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות וכו' מעשיה מוכיחין עליה. לכאו' סברא זו י"ל גם לרבנן לענין שלא יהא צריך לכתחילה לחשוב לשמה, דכיון שמעשיו מוכיחין שעושה מחבת אינו צריך לחשוב להדיא שזה מחבת.

שחטה ע"מ שיתכפר בה נחשון וכו'. הא דאמרי' ע"מ שיתכפר בה נחשון יל"פ בב' אופנים, א' דחשב ע"מ לזרוק לשם נחשון, או דחשב לזרוק סתם רק שכפרת הקרבן תהי' לנחשון, ובכל שינוי בעלים יש להסתפק בזה [ועי' לעיל דף ד' א' ברש"י בסוף העמוד].

ע"מ שיתכפר בה נחשון כשירה אין כפרה למתים [אין הכונה דאין למת כפרה על חטאיו, אלא דכפרת קרבן אין לו]. והנה יש לעיין אי סגי במה שאינו מחוייב להביא כפרה, דבמתים חפשי ופטור מן המצות ופטור גם מלהביא קרבן, או דלא סגי בזה אלא הכונה היא דלא מהני כפרה דקרבן למת, ונמצא דבכלל אינו שייך שהקרבן יכפר עליו, ואם הי' מועיל לו הוי מקרי בר כפרה כמותו אפי' שאינו מחוייב בהבאת קרבן.

ונ"מ בספק זה לגבי קטן דיש אומרים שכשעושה עבירה זה נחשב חטא רק שאינו מחוייב כפרה, והארכנו בזה לעיל דף ז' ע"א ד"ה חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום.

[ומהא דאמרי' טעמא משום דאין כפרה למתים, משמע דאלא"ה הי' שינוי בעלים, ויש להוכיח מזה דהמחשב על מנת שתתכפר נשמתו של פלוני [חי] הוי שינוי בעלים, דהא במת אין אלא נשמה].

ומאי ניהו חטאת נזיר וחטאת מצורע הני עולות נינהו. ופרש"י ואנן קיי"ל חטאת ששחטה על מי שמחוייב עולה כשירה והני כעולה דמו, ומשמע מזה דמכפרי על עשה ממש כעולה, דאל"ה הוי ליה כשוחט על מי שאינו מחוייב כלום, דאמרי' לעיל דף ו' א' שדינו כמחוייב כפרה כמותו, משום שאין לך אדם מישראל שאינו חייב עשה [וכעי"ז עי' בצ"ק על תוס' ד"ה על מי שמחוייב וכו'].

איכא דאמרי חטאת ששחטה לשם חטאת נחשון פסולה חטאת נחשון עולה היא. פי' מפני שאינה באה על חטא, ויל"ע למה זה תלוי בתכלית הקרבן שאינו בא על חטא הא מ"מ שם חטאת עליה ולא שינה את שם הקרבן.

עיקר חטאת נקט. ופרש"י שורש החטאת שהיא היתה חטאת יחיד ראשונה, הלשון עיקר חטאת וכן מש"כ רש"י דהוי שורש החטאת, ק"ק דמה השייכות של כל החטאות עם חטאת נחשון דנימא שהיא העיקר וכאילו כולם באים מכחה.

רש"י ד"ה מחבת. שכל המנחות היו באות עשר עשר וכו'. יל"ע למאי נקט לה הכא דבאות עשר עשר.

רש"י ד"ה שאין כפרה למתים. הלכך לא קרינא ביה במחוייב כפרה כמותו. יל"ע למה צריך להגיע לדין דאינו מחוייב כפרה כמותו, הרי כיון שאינו בר כפרה לא נתפס עליו כלל המחשבה שיתכפר, ומשמע מזה דגם כשחושב על מי שאינו בר כפרה שייך שיהא נקרא מחשבת שינוי בעלים, וכל החסרון רק מצד הדין דבעינן מחוייב כפרה כמותו, וא"כ גם אם יחשוב שתתכפר בהמה וכדו' הי' נקרא שינוי בעלים לולא זה שאין שייך בו כפרה.

תוד"ה איתיביה. אבל שינוי קודש לא כתב בחטאת. צ"ב דהא ילפי' לעיל לשמה מדכתיב ושחט אותה לחטאת וכל הנך דרשות דכולהו כתיבי בחטאת גופה.

חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם לשם חטאת עכו"ם כשרה לשם חטאת נזיר לשם חטאת מצורע פסולה הני עולות נינהו. הנה מדמחלק רק בין חטאת חלב לחטאת נזיר, ע"כ דס"ל דחטאת חלב אינו נקרא שם אחר, אלא כולהו חטאות הבאות לכפר מיקרי שם אחד, וא"כ מאי שנא חטאת נזיר ומצורע שאינן מכפרין הא מ"מ שם חטאת עליהן, ומאי גרע מהא דאיתא לעיל דף ד' א' דתודה ששחטה לשם שלמים כשרה משום דתודה איקרי שלמים, הרי דסגי מה ששם אחד להן אפי' שדיניהם חלוקין זה מזה.

ויל"ע אם בשוחט חטאת חלב לשם חטאת דם חשיב שעשה לשמה, דאף שחישב לשם חטאת דם, מ"מ הרי חישב לשם חטאת, או דמצד המצוה לעשות לשמה צריך שיחשוב לשם חטאת חלב, וכשחישב לשם חטאת דם לא היתה מחשבה לשמה, ומהני רק מחמת דנשאר הסתמא לשמה.

חטאת חלב לשם חטאת דם וכו' כשרה וכו' ורב אחא בריה דרבא מתני כולהו לפסולא. יל"ע אם רב אחא פוסל רק באופן שהיה חייב גם חטאת דם, והוי שינוי משום דהי' שייך לעשותו לחטאת דם לולא שהופרש על חלב, או גם בלי זה הוי שינוי קודש, ולכאורה מוכח מכל שוחט עולה לשם חטאת וכדו' דהוי שינוי קודש אפי' אם אינו מחוייב חטאת, הרי דא"צ שיהא ראוי להיות חטאת.

והנה בנזיר כ"ח א' ובכריתות כ"ז ב' מייתי ברייתא דממעטינן מקרא דעל חטאתו, דאם הפריש בהמה על חלב והביאה על הדם לא כיפר, ובתוס' בנזיר כ"ז ב' ד"ה שהרי, הק' לרבא דס"ל הכא דחטאת חלב לשם חטאת דם כשירה, ותי' דרבא מכשיר רק כשאינו מחוייב אלא חלב והתם מיירי בנתחייב שתיהן והוי עקירה יותר, ועוד דברייתא דהתם ממעטת רק שלא תכפר לו על הדם ורבא דמכשיר היינו על החלב שהופרש בשבילו.

ועי' בקר"א לעיל דף ז' א' ובליקוטי הלכות שכתבו דלולא התוס' יש לומר דהתם מיירי שהבעלים משנה בהבאתם והכא מיירי שהכהן משנה, ע"ש באורך.

אמנם אינו מבואר מה שייך שהבעלים ישנה בהבאתו אחרי שכבר הופרש לחלב, ובליקוטי הלכות מבואר דמיירי שהבעלים נתכוונו שיתכפר להם על דבר אחר ממה שהופרש קודם, והוי כאומר דאינו רוצה שיכפר לו על חטאו שהופרש, וכל שאינו רוצה שיתכפר לו אינו מכפר כדאיתא בכריתות דף ז'.

ולפי"ז אין נפק"מ בין רוצה לשנותו מחלב לדם או מחלב לחלב, דבשניהם כיון שאינו רוצה שיכפר על מה שהופרש אינו מכפר לו כלל.

אלא דא"כ צ"ע מה צריך שיאמר שרוצה שיכפר לו על דבר אחר, הרי באומר שאינו רוצה שיתכפר על מה שהביא כבר לא יתכפר לו, ולמה נזכר שם בנזיר ובכריתות שהביא על כפרת חטא אחר, ורק בשינוי קודש צריך לחשוב לשם קרבן אחר.

חטאת חלב וכו' לשם חטאת נזיר לשם חטאת מצורע פסולה הני עולות נינהו. וכתב החזו"א (קמא סי' כ"ז סק"ב) דמ"מ חטאת נזיר לשם חטאת מצורע כשרה, והטעם לכאורה משום דעולות נינהו, ומ"מ כתב דלמ"ד דס"ל דבעינן לשם אותה חטאת, תהיה פסולה.

ויל"ע למ"ד עולות נינהו שכתב החזו"א דכשרה, אם יעלה לו ג"כ לשם חובה דהוי כמו עולה לשם עולה.

מ"ט ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת. ביאור דרשת הגמ' היא דהוי כאילו כתיב ושחט לאותה חטאת.

בעי רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דטומאת מקדש וקדשיו מהו מי אמרי' כרת כמותה וכו'. צ"ב מה היה ההו"א שיחשב לשמה מחמת דכרת כמותה, הא מ"מ זה סוג קרבן אחר ומה מועיל מה דבתרוייהו במזיד חייבין כרת.

וזה צ"ב גם למאי דמפרש לקמן בעיא דרבא לגבי שינוי בעלים, מ"ט יחשב מחוייב כפרה כמותו, דאף דבתרוייהו היא כפרת כרת, הא מ"מ זה חיוב קרבן אחר.

כרת כמותה. צ"ל דאע"ג דמין זה של חטאת שאינה קבועה באה ג"כ על שבועת ביטוי דאין בה כרת, מ"מ אי"ז משנה את שם קרבן טומאת מקדש וקדשיו דאיהו שפיר בא על כרת, וה"נ חטאת קבועה הרי באה גם בנזיר ומצורע שאין בהם כרת ומ"מ חטאת חלב עצמה באה על כרת.

אנן בשינוי בעלים מתנינן לה וכו' אין קבוע כמותה. הנה בקרבן עולה ויורד אפי' אם בשעה שחטא הי' עשיר ואח"כ העני או להיפך, זה תלוי כפי דינו בשעת הבאת הקרבן, ונמצא דהגברא הזה אין לו קביעות איזה קרבן יביא, וא"כ י"ל דלכן מקרי דאין קבוע הגברא הזה בהקרבן, אבל אילו הי' דין דהאיש שחטא כשהי' עשיר לא ישתנה דינו ותמיד צריך להביא קרבן עשיר וכן להיפך, אולי לא הי' איכפת לן מה שיש שמביאים כבשה ויש שמביאין תור או בן יונה וכן מנחה, דמ"מ האיש הזה הוא כעת קבוע, או דלמא ספק הגמ' הוא מחמת דהקרבן אינו קבוע על חטא כזה, דיש מביאין כבשה ויש יונים ויש מנחה, ואין נפק"מ אם אצל האיש הזה עצמו ישתנה הדין או לא.

והנה יש לעיין אי מיירי נמי בשוחט על עני שמחוייב עוף או מנחה, או דבזה פשיטא ליה דלא הוי שינוי בעלים, דאין זה מחוייב כפרה כמותו, ועי' בשפת אמת מש"כ בזה.

שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה רבי יוחנן אמר פסולה. הנה אם צריך שתהא מחשבתו דוקא שהוא בעצמו יזרוק שלא לשמה, או גם כשמחשב שיזרק ע"י אחר שלא לשמה פסול, וכן בהא דשוחט ע"מ לזרוק לע"ז אם מועיל גם במחשב שאחר יזרוק, נחלקו הרשב"א והרא"ה בתורת הבית , וכן בחולין ל"ט א' כתב הרשב"א דגם בשוחט שיזרוק נכרי לע"ז סבר ר' יוחנן דאסורה.

ובתוס' להלן דף י' א' ד"ה ריש לקיש הקשו בשוחט ע"מ שיזרוק לע"ז דלמא מימלך, ותירצו לפי תירוץ א' דודאי לא ימלך, וזה שייך רק אם חישב שהוא בעצמו יזרוק ולא במחשב שיזרוק אחר. אך יש לחלק דהתוס' מיירי לענין לחייבו מיתה על מחשבתו שיזרוק לשם ע"ז, אבל לגבי ליאסר בהנאה אולי שאני, וצ"ע.

ואם נאמר כדעת הרא"ה דגם בקדשים מהני דוקא בחושב על עצמו שיזרוק, יש לעיין מה הדין אם בסוף לא זרק, דהא ע"כ מה דפליגי ר"י ור"ל הוא באופן שאח"כ בשעת זריקה לא היתה מחשבה שלא לשמה, וא"כ יש לעיין אם מ"מ צריך שבסוף יזרוק ואז נחשב כאילו חישב בזריקה, אבל אם אחר זרק לא הועילה מחשבתו, דכיון שלבסוף אחר זרק לא שייך שתתפוס מחשבתו בזריקה של אחר לדעת הרא"ה, או דלמא עצם הדבר לחשוב לזרוק שלא לשמה זה עושה כבר פסלות בהקרבן, וא"צ שיהא נחשב בפועל כחישב בזריקה.

ולכאורה כמו דבפיגול כשחושב להאכיל לאדם או למזבח חוץ לזמנו או חוץ למקומו, הרי א"צ שאח"כ באמת יאכיל, כך גם כאן מסתבר דא"צ שאח"כ יזרוק.

ולדעת הרשב"א דמהני גם במחשב שאחר יזרוק, יל"ע אם זה דוקא במחשב שיזרוק כהן שראוי לזריקה, או גם במחשב שיזרקו זרים או שאר פסולים הוי מחשבה, וצ"ע.

ובמחשבת פיגול יל"ע אי מהני ג"כ במחשב על אחרים, ובכל מקום נזכר שמחשב להאכיל לאדם או למזבח, ומשמע שהוא יאכילם ולא שמחשב על אחרים שיעשו, וצ"ע.

ר' יוחנן אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן ממחשבת פיגול. הק' הטהרת הקדש [ברש"י] ועוד אחרונים דהא בפיגול גופא אם יחשוב על מנת לזרוק במחשבה שיאכל חוץ לזמנו לא יהי' פיגול, והאיך נלמוד מזה לשלא לשמה שתועיל מחשבתו מה שחושב שיעשה הזריקה במחשבת שלא לשמה, מה שלא מצינו בפיגול.

ואפשר דהנה במחשבת שלא לשמה, ולמשל בשינוי קודש, יל"ע אם צריך לחשוב בשעת שחיטה שזה יהי' לשלמים או גם כששוחט עולה וחושב אני שוחט שלמים חשיב שינוי קודש, ובריש המסכתא על תוד"ה כל הזבחים הוכחנו דגם במחשב ואומר אני שוחט שלמים הוי שפיר שלא לשמה.

וכן יש להביא ראי' מהא דאמר רבי שמעון [בריש מנחות] דמנחת מחבת לשם מרחשת כשרה הואיל ומעשיה מוכיחין עליה שהיא מחבת, ואם נימא דשלא לשמה היינו שמחשב דהמחבת תהי' לשם מרחשת, היכן מעשיה מוכיחין הא מ"מ רוצה שתהי' לשם קדושת מרחשת, וע"כ דמחשבתו שאומר לשם מרחשת היינו שמחשב שהיא מרחשת, ועל זה מעשיה מוכיחין שאינו כן.

ולפי"ז ילפינן שפיר מפיגול דמחשבין מעבודה לעבודה, דכמו שבפיגול מחשב שיעשה זריקה או איזה דבר חוץ לזמנו, ה"נ בשלא לשמה אם מחשב שיזרוק שלא כדין, דהיינו ששוחט חטאת ומחשב שהזריקה תהי' זריקת עולה פסול, ואין הפסול מחמת ששוחט ומחשב על מה שיכוין בזריקה, רק ע"י שמחשב שתהי' זריקת עולה.

לזרוק דמה שלא לשמה. יל"ע אם נפסל דוקא במחשב לעשות מעשה הזריקה שלא לשמה או גם בשוחט ע"מ שתהיה הכפרה של הזריקה לשם עולה פסול, וכמו דמצינו בשינוי בעלים דבכה"ג שחשב שיתכפר פלוני מקרי שינוי בעלים, משום דכשחושב שיתכפר פלוני הוי כחושב שיזרוק לשם פלוני, ה"נ י"ל כן לגבי שינוי קודש.

וכן יש להסתפק במחשב בזריקה עצמה באופן זה שזורק חטאת וחושב שהכפרה תהי' כפרת עולה, אם נחשב שינוי קודש בכך, דיש לומר דעיקר שינוי קודש היינו מחשבה על העבודה ולא איכפת לן במחשבה על הכפרה, אך מאידך י"ל דכיון דהכפרה היא בזריקה נמצא דהוי נמי מחשבה על העבודה וממילא יהא כמחשב לשמו ושלא לשמו.

אמנם נראה דאפי' את"ל דבמחשב בזריקה עצמה יחשב שינוי קודש, מ"מ לגבי מחשבין מעבודה לעבודה צריך שיחשוב בשעת שחיטה דוקא על עבודת הזריקה, וכלשון הגמ' לזרוק.

וילפינן ממחשבת פיגול. היינו בבנין אב, ויל"ע דהנה אם גדר דשלא לשמה הוא משום דעוקר את הסתמא לשמה, א"כ נמצא דמחדש ר' יוחנן דגם מעבודה לעבודה יכול לחשוב על חסרון עשייה, ויכול לחשוב בשחיטה דבזריקה לא תהא העשייה לשמה, והרי זה לא מצינו בפיגול, ואם שלא לשמה הוי מחשבה הפוסלת [וכמש"כ מרן רי"ז הלוי פ"ד ממעה"ק הי"א] ניחא טפי.

והתימה היא מנלן דשייך לעקור את הלשמה מעבודה שעדיין לא עשאה, דהא פיגול אינו אלא פסול כשמחשב על זריקה, וכן בע"ז עצם המחשבה לע"ז אוסרת, וזה ילפי' שפיר מפיגול שיכול לחשוב כבר בשעת שחיטה על הזריקה, אבל מאי ראיה דיכול לעקור בשחיטה את הלשמה מעבודה שלאחר כך.

ואפשר דמ"מ כיון שע"י מחשבת שלא לשמו נגרם ריעותא בקרבן, ילפינן מפיגול דשייך לחשב מעבודה לעבודה מחשבה שמקלקלת בקרבן, או אפשר דמתחילה ילפינן מפיגול ששייך לחשוב על הזריקה, וממילא בהכרח כבר נעקר עי"ז הלשמה מהזריקה.

ונ"מ לגבי פסח כל ימות השנה שצריך עקירה לשם שלמים, אם יועיל גם כשיחשוב בשעת שחיטה שהזריקה תהא לשם שלמים, וזה תלוי בהנ"ל, דאם ילפינן דיכול לחשוב בשעת השחיטה על הזריקה, וכיון דחל ממילא נעקר הלשמה, הוא הדין בפסח מהני הואיל ונעקר מפסח, אבל אם רק נלמד דאפשר לחשוב על הזריקה כל דבר שמביא לקלקל את הקרבן, א"כ בפסח לא יועיל, כיון שאי"ז מחשבה המגרעת את הקרבן.

ואין לומר דבפסח אפי' נימא שיכול לעקור עכשיו את הזריקה, מ"מ הרי רק הזריקה תהא לשם שלמים והשחיטה כבר היתה לשם פסח ונפסל הקרבן בזה, דנפק"מ באופן ששחט בסתמא, דעי"ז נימא יוכיח סופו על תחילתו והוי עקירה ממילא גם על השחיטה וכשר.

והנה הרמב"ם (בפט"ו מפסוה"מ ה"י) כשמביא את הדין דפוסל מחשבה מעבודה לעבודה, מבאר וז"ל וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה עכ"ל, ומשמע דאינה מחשבה כמו בפיגול, דבפיגול כשחשב לאכילת אדם הא לא הוי כמו שחשב בשעת אכילתו, אלא זה דין שמחשבה כזו פוסלת.

ועוד קשה דהתינח שלא לשמה אבל מחשבת ע"ז הרי א"צ שיזרוק ויקטיר כלל, וא"כ לא שייך שם לומר דנחשב כאילו חישב בשעת זריקה, ומ"ט דר' יוחנן, ובאמת הרמב"ם בהל' שחיטה (פ"ב הט"ו) כשהביא את דברי ר' יוחנן לענין מחשבת ע"ז לא כתב סברא זו אלא כתב דילפי' לה מפיגול, ובקרן אורה עמד בזה.

ואפשר דהנה ע"כ ילפינן לה מפיגול כמבואר בגמ', אך זה רק לענין מה דשייך שיהא נתפס מחשבה על מה שיעשה אח"כ, וכמשנ"ת, אבל בעצם הדבר לא דמיין פיגול וע"ז לשלא לשמה, דפיגול וע"ז שחל דין פסלות ע"י המחשבה, שייך לומר שחל כבר פסול בשחיטה ע"י המחשבה, משא"כ שלא לשמה אפשר דגם להרמב"ם מחשבת שלא לשמה הוי עקירה מהלשמה [וכמשנ"ת בריש פרקין], ולכן לא שייך לומר דכעת כבר נעקר הלשמה מהזריקה, אלא דבשעת שחיטה כבר נקבע שהזריקה יהי' בה עקירה מלשמה, וכשיזרוק תהוי זריקה שלא לשמה, אבל לא שייך לפסול מצד השחיטה כיון שלא חישב על השחיטה שתהא שלא לשמה.

מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן ממחשבת פיגול. הנה הובא בכתבי מרן רי"ז זצ"ל (לקמן דף י"ג א') בשם אביו הגר"ח זצ"ל לפרש דמחשבת פיגול על זריקה אינו מטעם מחשבת אכילה רק משום העבודה שבה, ולכאורה מכאן ראי' לדבריו דהא קרי הכא לפיגול מחשבה מעבודה לעבודה, וכן מהא דמדמי לה למחשבת ע"ז, דלא שייך שם מחשבת אכילת מזבח רק מחשבה על עבודת זריקה, אמנם לפי משנ"ת לעיל אין כל כך ראי' דאפי' אם אי"ז מדין עבודה מ"מ ילפי' דנתפסת מחשבה בשעת שחיטה על מה שמחשב על הזריקה.

והנה רש"י מפרש סברת ר"ל דלא יליף לה ממחשבת פיגול משום דהתם עיקר המחשבה היא להאכיל לאדם או למזבח, ומשמע דמפרש דסברת ריש לקיש היא דבפיגול אי"ז מחשבה מעבודה לעבודה, ואולי בהא גופא פליגי ר"י ור"ל בגדר מחשבת פיגול על זריקה אם זה מצד אכילת מזבח או משום מחשבה על עבודת הזריקה.

מיהו בעצם דברי הגר"ח יל"ע מנ"ל ב' מיני פיגול גם מחשבה על אכילת מזבח ואדם וגם מחשבה על עבודה בלי אכילה.

רש"י ד"ה שחטה לשמה. שלא חישב על השחיטה אלא על הזריקה וכו'. לשון רש"י משמע דמפרש דמיירי שלא חשב כלום על השחיטה, וגם לשמה לא חישב, ולכאורה למה הוצרך לפרש כן, הא לשון הגמ' הוא דשחטה לשמה ומשמע דמיירי גם כשחישב לשמה להדיא בשעת שחיטה.

ולכאורה אי מיירי בסתמא א"כ יש כאן יוכיח סופו על תחילתו, דכיון שחשב על הזריקה זה מוכיח על השחיטה דהיא ג"כ שלא לשמה, ולכו"ע תפסל, אלא דיש להסתפק דאפשר דיוכיח סופו על תחילתו שייך רק כשנתפסה המחשבה השניה, וממילא לר"ל דלא מהניא מחשבתו על הזריקה, לא נימא ג"כ יוכיח סופו על תחילתו כיון שמחשבת סופו לא הועילה כלום, וגם למעשה הרי בשעת זריקה לא זרק בשינוי קודש.

רש"י ד"ה דילפינן ממחשבת פיגול. דתנן בפרק שני השוחט את הזבח ע"מ לזרוק דמו למחר פיגול. לכאורה לא הוצרך להביא מהמשנה דהא דין פיגול מפורש בתורה, אלא שרצה להביא מה שמצינו מחשבת פיגול על זריקה כדמיירי הכא, וזה מפורש רק במתני'.

תוד"ה מחשבין. כגון משחיטה לזריקה. וה"ה מקבלה לזריקה או מהולכה לזריקה, כ"כ המל"מ (פט"ו מפסוה"מ ה"י).

בא"ד. אבל משחיטה לקבלה לא דהא מפיגול יליף לה וכו'. האחרונים הק' דאחרי שאנו לומדים מפיגול יש לנו ללמוד בכל מקום כדינו, ובשלא לשמה דשייך גם בקבלה נלמד גם במחשב על קבלה.

אמנם אפשר דמה דילפי' מפיגול דמחשבה על אח"כ נתפסת כבר עכשיו וגורמת פסול הרי זה חידוש, ולא שייך ללמוד רק על ידי במה שמצינו, וכיון דבפיגול לא מצינו דבר זה אלא במחשב על זריקה לא ילפינן מינה גם לשלא לשמה רק במחשב על זריקה, ולכן לא קשה דנימא דון מינה ואוקי באתרה, דהני מילי לענין הפסול, אבל אין יכולים לחדש דמהני מחשבה על אח"כ רק מה שמצינו בפיגול.

בא"ד [הנמשך לדף י' א']. אם קבל לגמור הקבלה שלא לשמן פסול. יל"ע במאי מיירי אם בשגמר את הקבלה בשתיקה הרי כיון שעל דעת הראשונה הוא עושה הוי כמחשב להדיא בגמר הקבלה שלא לשמן ולא צריך להגיע דמחשבה שבתחילת הקבלה מהניא לסופה, ואי מיירי בשחישב בגמר הקבלה להדיא לשמה, למה יפסל הרי דל מהכא תחילת הקבלה יש כאן עבודה שלמה לשמה.

בא"ד. ואם זרק לגמור הזריקה חוץ לזמנו. יל"ע אם זה רק בחטאות הפנימיות דכולן מעכבות, או גם בחיצונות מהני, דאע"ג דלא מעכבי שאר מתנות מ"מ לא גרע משפיכת שיריים.

בא"ד. ובלאו הכי תימה דהו"מ למימר קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה לענין שינוי בעלים. צ"ב דבקבלה הרי אי"ז חסרון בדין דלא עשה בה מחשבה כמעשה, רק לא שייך בה מחשבת שינוי בעלים, כיון שאין שייך שם בעלים אלא בכפרה, וכמש"כ תוס' לעיל ד' ב' סוד"ה מחשבה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א