אילת השחר/זבחים/י/ב

אילת השחר זבחים י ב

דף י' ע"ב

חטאת נאמר בה היא וכו' ופסח נאמר בו הוא וכו' אף אשם נאמר בו הוא לשמו כשר שלא לשמו פסול. צ"ב למה הוצרך להביא מחטאת ופסח נימא דאשם כיון דכתיב ביה הוא ממעטינן שלא לשמו.

הרי הוא אומר כחטאת כאשם. והנה אם אשם מכפר על עשה מקופיא כחטאת, עי' בתוס' במנחות דף צ"ג ע"ב סוד"ה כאילו, דמשמע דמכפר אעשה, נמצא לפי"ז חידוש לדינא דהשוחט אשם לשם כל אדם הוי שינוי בעלים משום דאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה, וכמו בחטאת לעיל דף ז' א', זולת אם הפריש עולה ע"ש [ובעולת שלמה לעיל דף ו' ע"ב פשיטא ליה דאינו מכפר על עשה, ועי' משנ"ת לעיל דף ז' א' ד"ה ואמר רבא חטאת מכפרת וכו'].

תוד"ה חטאת. דמדכתיב היא נפקא לן עיכובא. יל"ע מנא לן דעיכובא היינו דפסולה דילמא לעיכובא היינו שלא תעלה לרצון, ולא משמע דילפי' מינה עיכובא משום דלכתחילה כבר ידענו משלמים ונמצא דהיא מיותר, דלשון תוס' משמע דהלשון היא משמע עיכובא.

ואפשר דהלשון היא משמע דאתי לפסול, ומה שלא עלו לשם חובה אי"ז פסול בקרבן רק זה דין דלא עלו לבעלים, וכיון דאתי קרא למימר דמעכב, ע"כ היינו דין עיכוב בקרבן ולא מקרי פסול בקרבן רק אם הוא פסול לגמרי.

אמנם לעיל (דף ז' ע"א) קרי לתודה שלא לשמה פסולה, והיינו לא עלו לבעלים לשם חובה, ואם נימא דדין לא עלו לבעלים אי"ז חסר כלל בכשרות הקרבן לא שייך לקרותה פסולה, וא"כ משמע דהוא חלות פסול בקרבן לענין דלא עלו לבעלים לשם חובה, וכן מובא בשם מרן רי"ז זצ"ל, אך א"כ קשה מ"ט לא מפרשינן עיכובא דהיא רק לענין דלא עלו לבעלים לשם חובה.

לכן י"ל דהלשון חטאת היא משמע דצורת חטאת היא רק באופן זה, וממילא כשעשה שלא לשמה ע"כ אי"ז חטאת ופסולה, דאם היתה כשרה ואינה מרצה הרי היא נשארת חטאת, ולעיל בתודה אף דקרי לה פסולה אבל אין שם מיעוט דהיא.

תוד"ה הרי הוא אומר. אלא אי לאו היקשא הוה ממעט אשם מאותה. המפרשים תמהו על דבריהם מ"ש גז"ש מהיקש, ואם אפשר לדרוש אותה למעט רק קרבנות אחרים גם בגז"ש נאמר כן.

ואפשר דהגז"ש נוכל לקיים על קרבנות אחרים ואותה ימעט גם אשם, אבל כחטאת כאשם היינו דהתורה גילתה שאשם הוא ממש כחטאת, ממילא גם הוא כלול באותה וע"כ המיעוט דאותה הוא לקרבנות אחרים.

והביאור הוא דיש לחלק בין לימוד דגז"ש ללימוד דהיקש, דאפילו אם הלימוד דגז"ש הי' עדיף מ"מ הוא אופן אחר של לימוד, ולגבי זה שנאמר דאשם נכלל במאי דכתיב ושחט אותה יש עדיפות להיקש, והמשל בזה אם ראובן יאמר על פירותיו שיהיו תרומה ושמעון יאמר על פירותיו הרי הם כהפירות האלו, יש לחלק מאם יאמר הרי פירות אלו כמו שראובן אמר, אע"פ ששניהם שוים בכונתו, מ"מ זה מקרי אמירה ישירה וזה לא כ"כ ישירה, וזהו החילוק בין גז"ש או אם כתוב כחטאת כאשם, וממילא לגבי להתמעט מאותה יש יותר למעט מה שנלמד מגז"ש דהלימוד הוא שיהי' כמו שכתוב שם, אבל היקש דהוי כאומר כחטאת דאז לא נתמעט מאותה.

אמנם גם בהיקש עצמו יש חילוק איזה היקש דהא גם מה שכתוב במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את החטאת מקרי היקש, וכן אם שני דינים כתובים בפסוק א' מיקרי היקש, ובודאי במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את החטאת הוי היקש מפורש, [ולקמן דף מ"ט ב' עמדנו ע"ז שזה חידוש מ"ט לא הוי כמפורש], וכן כחטאת כאשם הוי היקש מפורש, משא"כ היקש מה ששניהם בפסוק א' אפשר שהי' מתמעט מאותה כמו מה דילפי' בגז"ש.

וליהדר דינא ולייתי במה הצד. ופרש"י דתיתי במה הצד דפסח וחטאת אף אני אביא אשם. ויל"ע לדעת הרמב"ם שכתב דהשוחט חטאת לשם חולין כשרה ואינה מרצה, והשוחט פסח לשם חולין פסול לגמרי, א"כ כשבאין ללמוד אשם מהנך תרתי איך יהי' הדין באשם לשם חולין, אם נדמהו לפסח דפסול או לחטאת דכשרה ואינה מרצה, ופשוט דלא שייך ללמוד שיהא פסול דהא על זה אין לנו במה הצד דחטאת כיון דחטאת כשרה.

אמנם יל"ע לשיטת הרמב"ם דנמצא דהדין שלא לשמה דפסח וחטאת חלוקין זה מזה דבחטאת אין פוסל לשם חולין ובפסח פוסל, ומשמע ברמב"ם דאי"ז דין צדדי בפסח כמו שפוסל בו שלא לאוכליו וכדו' אלא זה נכלל בדין לשמה דפסח וכדמייתי מקרא דואמרתם זבח פסח, וא"כ חלוקים הם בגדרם והאיך עבדינן מה הצד משניהם יחד.

ובעצם סברת הרמב"ם דפסח לשם חולין פסול יש באחרונים שכתבו הטעם דכיון דלא עלו לשם חובה, ממילא הוי שלא למנוייו, ויל"ע לפי"ז מנ"ל כלל דיש פסול שלא לשמה בפסח וילפינן מינה במה הצד, דילמא דין שלא לשמה בפסח שוה לשאר קרבנות דלא עלו, ומה דנפסל הוא משום דהוי שלא למנוייו, וכן קשה למאי איצטריך קרא לעיל (דף ז' ע"ב) לעכב בפסח שלא לשמו בשחיטה הא כיון שידענו דלא עלו לשם חובה ממילא הוא פסול משום שלא למנוייו, וכן מדמייתי קרא דואמרתם זבח פסח לא משמע דהוא משום שלא למנוייו וכנ"ל [ובקר"א בסוף הפתיחה דחה ג"כ סברא זו].

מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד כרת. באמת לא דמיין זה לזה דחטאת באה על חטא של כרת ובפסח יש כרת למי שלא הביאו, ומ"מ מדמה להו, ולקמן דף י"ג ע"א פליגי בזה אי פרכינן הכי, אך באמת יש כאן יותר חידוש, דבשלמא אם בכל גוונא שאינו מקריב קרבן פסח הי' ענוש כרת, שפיר נמצא דלקרבן פסח יש שייכות עם עונש כרת, אבל הרי גם מי שהיה בדרך רחוקה דפטור מכרת אם לא הי' מקריב, מ"מ אם שולח קרבנו הוי פסח מעליא, וא"כ נמצא דהקרבת הפסח אין לה שייכות עם מה שיש חיוב כרת.

שכן נכנס דמה לפנים וכו' אית ליה לר"א אף האשם. ואע"ג דאכתי לא פירש ר"א דאית ליה היקש דכחטאת כאשם, מ"מ גם מכח הבמה מצינו שלמד לשלא לשמה, ילמד גם לענין נכנס דמה לפנים מחטאת.

ולימא ליה לא אם אמרת בחטאת שכן נכנס דמה לפני ולפנים וכו'. יש לפרש דפריך למה נקט דמו למעלה שאי"ז דין מיוחד, דהא כמו שזה למעלה זה למטה, והוי לי' למינקט דינים אחרים שהם מיוחדים בחטאת, כגון דמה לפני ולפנים וכו', ועל זה אמר לו דאיכא נמי אצבע קרן וחודה שהם דינים מיוחדים בחטאת.

ואין להקשות דא"כ מה תירץ לו דחד מתרי תלת טעמי נקט, הא מ"מ יש לו לנקוט פירכא יותר טובה, די"ל שזה גופא משני לי' דנקט חד מתרי תלת טעמי ונקט בדוקא פירכא זו לאשמעינן דאפשר לפרוך גם פירכא כזו.

חד מתרי תלת טעמי נקט. לכאורה אי תרי לא תלת ואי תלת לא תרי, ועי' תוס' סוכה דף ב' ע"ב ד"ה עד ארבעים, שכתבו דנקט ארבעים וחמישים כדאמרי אינשי ע"ש [וכבר עמד בענין זה בתורת חיים ב"ק דף ק"ו ע"ב].

ובאמת אי"ז רק תרי ותלת אלא ארבע וחמש דהא איכא דמו למעלה מה שנקט באמת, וכן ארבע קרנות ואצבע וקרן וחודה, ולמה אמר תרי ותלת.

רש"י ד"ה תיתי במה הצד. דפסח וחטאת נאכלין וכו'. המפרשים תמהו למה הוצרך רש"י לזה ולא פי' סתמא דתרוייהו פסולין שלא לשמן אף אני אביא אשם, ולולא דמסתפינא הי' נראה דצ"ל דפסח וחטאת נפסלין.

רש"י ד"ה שכן נכנס דמה לפני ולפנים. כגון ביום הכיפורים. הלשון כגון לאו דוקא דהא משכחת לה רק ביום הכיפורים בלבד, ומצינו כן גם בלשון הגמ' תענית דף י"ג דאמרינן שם כגון, וע"כ הוא לאו דוקא דליכא דבר אחר, והעיר בזה בגבורת ארי שם.

תוד"ה מה להצד השוה שבהן שכן צד כרת. ואע"ג דאשם תלוי נמי בא על כרת אינו בא לכפר אלא להגן. ומבואר דלהגן מן היסורין לא מקרי כפרה, וה"נ קרינן לעולה דורון אפי' שמגינה מן היסורין, כיון שאינה מכפרת.

ויל"ע א"כ למה פסח נחשב שיש בו צד כרת, הרי אינו בא לכפר על כרת. ובתוספת קדושה כתב דמ"מ ע"י שמביא פסח הוא נפטר מכרת, משא"כ באשם תלוי. ועדיין קשה דהא גם חטאת אינה פוטרתו מכרת דהא חטאת באה על שוגג, אלא ע"כ דעצם זה שחיובו הוא על חטא כזה שיש בו עונש כרת אילו הי' מזיד, ובהבאתו נפטר מלהביא עוד דבר לכפר על החטא שלו, חשיב לי' צד כרת, וא"כ ה"נ אשם תלוי הרי כל זמן שלא נודע לו אינו מחוייב יותר מאשם תלוי, ונמצא דבהבאתו הוא נפטר מלהביא עוד כפרה על חטא שיש בו מענין עבירת כרת.

לימא ליה רבי אליעזר אשם נמי דמו למעלה אמר אביי אשם דמו למעלה לא מצית אמרת וכו' הצד השוה שבהן וכו'. הנה כל הטעם שלא יכול להיות דגם אשם דמו למעלה הוא משום דאדילפת אשם מחטאת במה מצינו נילף בק"ו מעולה וקל וחומר עדיף מבמה מצינו, ויש לעיין כשנפרך הק"ו ועושין במה הצד אם כחו כק"ו או כבמה מצינו, ולכאורה מהא דאמרינן הכא דאי אפשר ללמוד לאשם במה מצינו מחטאת שיהא דמו למעלה משום דכנגד זה יש במה הצד מעולה וחטאת העוף, משמע דבמה הצד חזק יותר.

אמנם מהא דבמה מצינו לא פרכינן כל דהו ועל במה הצד עבדינן פירכא כל דהו, משמע דבמה מצינו חזק יותר, וצ"ע.

חטאת העוף תוכיח. כתב הצאן קדשים וז"ל אין להקשות לפי"ז לעיל דקאמר ר' יהושע לר' אליעזר מה לחטאת שכן דמה למעלה, לימא לנפשיה חטאת העוף תוכיח דדמה למטה ופסולה, אף אשם, וליכא למיפרך מה לחטאת העוף שכן אינה מין זבח אדרבה זהו קולא ואפ"ה פסולה מכל שכן אשם דמין זבח הוא דפסול עכ"ל. ויש ליישב דאמנם מה שאינו מין זבח הוי קולא מצד אחד אבל לגבי דין לשמה יש סברא דאדרבה כיון שהוא קל לכן צריך לעשותו לשמה כדי לעשותו לקרבן, ונמצא דמה שהוא קרבן קל זה סיבה שיהא צריך לשמה יותר ממין זבח, ולא נוכל ללמוד ממנו לזבח.

[ודומה לזה מצינו לגבי מצות, דיש סברא שאם עושה אותן בלא כונה אי"ז כלום כמו בשבת דף ל"ד בזקן אחד שלקח שני הדסים לכבוד שבת, דאם הי' לוקחן סתם לא הי' בזה כלום, ורק משום שנתכוין לכבוד שבת אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור נעשה למצוה].

ובטהרת הקדש כתב לתרץ דמצי למיפרך מה לבן עוף שכן קבע לו כהן למליקתו, כדפרכינן לה לקמן דף מ"ח ב'. אמנם אי משום פירכא זו לא ידענו אלא שחיטה דבזה חמור עוף דצריך מליקה בכהן אבל לגבי שאר עבודות אי"ז פירכא, אלא אפשר דכיון דלגבי שחיטה הוא חמור ממילא גם שאר עבודות כבר אי אפשר ללמוד.

הצד השוה שבהן שהן קדשי קדשים ודמן למטה וכו'. יל"ע דהנה ענין לימוד הצד השוה הוא תמיד כיון דלזה יש דבר שיש לתלות שהוא גורם הדין הזה ולזה יש דבר אחר הגורם הדין הזה, אע"ג דאין לשניהם אותו דבר ממש מ"מ יש בשניהן דבר שוה שיש לתלות בו שגורם הדין, ומזה נלמוד לעוד דבר ששוה בדבר זה. ודוגמא לזה בריש ב"ק לא הרי זה כהרי זה הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך, והיינו דיש לתלות שזה הסיבה המחייבתו. וא"כ בשלמא אם יש לומר דהגורם שיהא דמו למטה הוא קדשי קדשים מצד היותו קל הי' אפשר לתלות בו וללמוד גם על אשם שדמו יהי' למטה משום שהן קדשי קדשים, אבל כיון שאדרבה מה שהן קדשי קדשים זה סברא שיהיו חמורין יותר ויהא דמן למעלה, ואיך שייך הצד השוה כזה ללמוד ממנו לאשם.

מה להצד השוה שבהן שכן אין להן קצבה. עי' בכתבים בשם מרן רי"ז זצ"ל להלן דף י"א ע"א שהוכיח מזה דהדין כסף שקלים הוא דין בקרבן, דאם אינו אלא דין בבעלים מאי פירכא היא זו לענין דיני הקרבן, אך אינה ראי' מוכרחת כל כך משום דמצינו כמה פירכות שאינם בגוף הדבר ומ"מ הוו פירכות.

אך לכאורה בכלל לא שייך לחלק לשנים אם זה דין בקרבן או בבעלים, דאפי' אם זה דין בחובת הבעלים מ"מ הרי אשם שאין הבעלים יכול לצאת בו חובתו אינו ראוי לאשם, וע"כ יהי' קרבן פסול, ושפיר פריך מינה דכיון שיש לו קיצבה דינו שאני.

מה להצד השוה שבהן שכן אין להן קצבה. הק' השפת אמת דהא עיקר הילפותא היא מחטאת וחטאת ג"כ אין לה קצבה, והאיך נאמר שזה סיבה שיהא דמה למעלה מחמת זה, וקושיתו היא דנפרוך על הבמה הצד מחטאת, אך באמת אין הגמ' באה לומר שנלמד מהנך לאשם, רק מכח במה הצד באנו לפרוך שלא נוכל ללמוד מחטאת, וע"ז פריך מה להנך שכן אין להן קצבה וממילא אין ראי' מהם שלא נלמד מחטאת ונשארה הילפותא מחטאת, וא"כ לא שייך כאן פירכא מה לחטאת שכן אין לה קצבה.

רש"י ד"ה ולימא ליה ר"א וכו'. רבי אליעזר מקיש אשם לחטאת. קשה דהא השתא אכתי לא קים לן היקש דכחטאת כאשם, והיכן מקיש להו, ויל"פ דלשון מקיש שנקט רש"י אין כונתו לדין היקש, רק מה דמדמה להו אהדדי נקרא היקש אף דיליף להו הוא ע"י במה מצינו.

תוד"ה ומה עולה שהיא כליל וכו'. תימה כיון דאתי האי ק"ו ומפיק מהיקישא וכו'. עי' במפרשים שנתקשו בדברי התוס' דהא השתא אכתי לא אמר ר' אליעזר שלומד מהיקש רק מבמה מצינו ולא אתי ק"ו ומפיק מהיקש, ואפשר שהתוס' הזה שייך בסוף העמוד לגבי דמים שנכנסו להיכל לכפר, דבזה פליג ר' אליעזר להדיא מטעם דמקשינן אשם לחטאת, ואמרי' דרבנן דפליגי משום דילפי ק"ו מעולה, הרי דאתי ק"ו ומפיק מהיקש, על זה הק' תוס' דנימא ה"ה לשלא לשמה, והראוני שכן מבואר בתוס' בבבא מציעא קי"ד א' ד"ה ואידך, שהוכיחו דק"ו מפיק מהיקישא מהא דלקמן.

ובעצם קושית התוס' דנימא ק"ו ותיפסל עולה שלא לשמה, באמת זוהי סברת בן עזאי לקמן י"ב ב' דפוסל בעולה שלא לשמה וכדמפרש שם בסוגיא, וק"ק שלא הזכירו התוס' את הגמ' שם.

בא"ד. ותימה לסברתו דעביד ק"ו וכו' שלא לשמו נמי ליכשר באשם וכו'. לכאורה י"ל דהא דעבדינן ק"ו הוא רק על דין אחד שיהא כעולה, כגון שיהא כשר כשנעשה שלא לשמו או שיהא דמו למעלה, אבל ללמוד שבכל הדינים שוה אשם לעולה לא שייך, דא"כ הקישא דכחטאת כאשם למאי אתי.

בא"ד. ותו לימא חטאת יוכיח. ובשטמ"ק גרס וי"ל דתו ליכא למימר חטאת העוף יוכיח, והיינו דמתרצי תוס' דמצינן למיפרך מה לעולה שכן אינה מכפרת ותו ליכא למיפר חטאת העוף תוכיח דאיהי נמי פסולה שלא לשמה, וכן כתב הב"ח, ועיין בשיטה מקובצת אות י"ב.

תוד"ה כל דמים. לא דמי להא דאמר וכו'. צ"ב מאי קשיא להו הרי אפי' אם שייך כאן סברא זו מ"מ גזה"כ הוא דנפסל הדם בכניסתו להיכל, וצ"ל דקושיתם היא דכאן חזינן דלא מחשיבין סברא זו שלא יהא טפל חמור מן העיקר, ושייך שיהא דבר שבעזרה הוא כשר ובהיכל לא, ועל זה תירצו דרק היכא דכתיב פתח אהל מועד אין סברא להכשיר בעזרה יותר, כיון דכל עצמו שכשר בעזרה הוא מחמת שייכותו לאהל מועד.

[ויש להוסיף בזה דבשלמא שלמים ששחטן בהיכל, דאין לנו דין פסול בהיכל אלא דהי' ס"ד דעזרה הוי דוקא, והיכל אין בו דיני עזרה, ע"ז אמרינן דהיכל לא גרע מעזרה, דלא יהא טפל חמור מן העיקר, אבל כאן דיש גזה"כ דהיכל פסול בחטאת וילפינן דה"ה לכל הקרבנות, מה שייך לא יהא טפל חמור מן העיקר, דהא דנפסל הוא מחמת שהוא היכל ולא משום שאינו עזרה].

והנה בספר משאת המלך הביא בשם מרן רי"ז זצ"ל לתרץ קושית תוס' דהא דפסלה תורה דם שנכנס לפנים אינו מחמת המקום דמקום ההיכל פוסל, והראי' דהמכניס דרך משופש לא נפסל כדאיתא לקמן (דף פ"ב ע"ב), וע"כ דהפסול הוא משום מעשה ההכנסה להיכל, וממילא לא שייך לומר ע"ז לא יהא טפל חמור מן העיקר.

אמנם קצת קשה בסברא לומר דחידשה תורה דאפי' בשני מקומות ששניהם כשרים מ"מ ההכנסה ממקום זה לזה פוסלת.

ולולא דבריו י"ל וכ"מ שסברת התוס' היא, דהפסול הוא מחמת היותו בפנים, ומ"מ לא פסלה תורה אלא כשהכניס לשם כדרך, ובפרט דבעינן שיכניס ע"מ לכפר, וע"כ צריך שיהי' איזה מעשה דכשעושה אותו הוא מכוין לכפר, אבל יסוד הפסול אינו אלא מחמת שאין רצון התורה שיהי' הדם בהיכל.

ונראה דאם לא הי' צריך דוקא על מנת לכפר, אף אם הכניס קטן יפסל, דאם הפסול הוא המקום אז גם הכנסה ע"י קטן פוסל, אבל אם כל הפסול הוא בעצם מעשה הכניסה יתכן דקטן שהכניס אין כאן מעשה הפוסל.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א