אילת השחר/גיטין/סה/א

אילת השחר גיטין סה א

דף ס"ה ע"א

כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. הנה לשיטת התוס' דמדרבנן תמיד קונה ומ"מ הוי ס"ל דלגבי דאורייתא לא יועיל, וכבר תמה הר"ן נהי דמצינו דלפעמים לא נתנו קנין ממש כדאורייתא מ"מ איך ידע המקשן להקשות, ולמה לא יועיל אף אי שתופי מבואות הו"ל כדאורייתא. אמנם יש להוסיף להרמב"ן דס"ל דלר' יוחנן דדבר תורה מעות קונות קנין משיכה והגבהה אינו קונה אלא מדרבנן אף במתנה, א"כ למה יועיל הזיכוי בכלל ע"י הגבהת הזוכה כיון דס"ל דבעי כעין דאורייתא וקנין דרבנן לא מהני לזה, וצ"ל כמש"כ התוס' (בד"ה כעין) לענין הגבהה בפחות מטפח דהוי כעין דאורייתא דהא קנין הגבהה קונה מן התורה בהפקר. ולפי"ז קנין שכיב מרע דאינו אלא מדרבנן לא יועיל אם הם שותפין מדין קנין שכיב מרע לענין שלא יצטרכו לעשות שיתופי מבואות אחר, וכן אם זיכה ע"י קנין מעמד ג'.

והנה בהא דקאמר דבמילתא דלית לי' עיקר מן התורה לא בעי כעין דאורייתא, יש לעיין דנהי דענין מה שמהני הקנין לית לי' עיקר כלל מן התורה, אבל האיסור לטלטל בלי שיתוף דהוא משום גזירה דלמא אתי לאתויי מרשות לרשות, כמש"כ המשנ"ב סי' שס"ו ס"ק ב', לכאורה אפשר לומר דמקרי אית לי' עיקר מן התורה, והנה מה דאמרינן שאני שתופי מבואות דרבנן, פירש"י דהוא משום דמן התורה אין איסור רק מרשות היחיד לרשות הרבים, א"כ אם נלמוד כן למה לא הוי עיקר מן התורה, וע"כ דהכונה על השיתוף דלית לי' עיקר מן התורה, ולכאורה הא כ"ש דלא יועיל בקנין קל כיון דצריך להועיל כדי להתיר איסור דאית לי' עיקר מן התורה וצע"ק. ואולי יש לומר דכיון דענין רשויות דשבת מן התורה אינו תלוי כלל למי שזה שייך, אלא כל שגדור מג' רוחותיו הוי רשות היחיד, ורשות הרבים הוא מה שאינו מוקף מחיצות, לכן זה שאסור בלי שיתוף מבואות לא מקרי אית לי' עיקר מן התורה. (מהדו"ק)

תוד"ה כעין. ויש בה הגבהה קצת. צ"ע למה זה מקרי הגבהה קצת, דהא ענין הגבהה דבעי ג' זה או משום דבלי זה הוי כלבוד וכמונח על הקרקע, א"כ כל שזה פחות מג' לא הוי עדיין שום הגבהה, או משום דהכנסה לרשותו הוא למעלה מג', אשר לפי כל הטעמים נמצא דפחות מג' אינו כלום ולמה זה הגבהה קצת.

תוד"ה ופדו. וכשם שחל שם תרומה על פיו ומשתרי טבל באכילה ה"נ מתחלל מעשר שני על ידו. לכאורה מה האריכות הא פשוט דכמו דחל תרומה ה"נ חילול, אלא דרצו לבאר דהנה בחילול יש ב' ענינים, א' דחל קדושת מעשר שני על הדבר השני, והב' דפקע קדושה ממה שהי' קדוש, ונהי דיש לו כח להתפיס קדושה בהמחלל אבל מנ"ל שיש לו כח להוריד הקדושה, דזה אינו שייך כבר לדין נדר, ולזה ביארו דגם בתרומה יש ב' דברים, א' להתפיס שם תרומה והב' להפקיע דין טבל, ומ"מ חזינן דלמי שיש כח הקדשה יש לו כח גם להפקיע ממה שהי' קודם טבל.

ויש לעי' באמת אם זה משום דכדי להוריד הקדושה ממה שהי' קדוש או להפקיע דין טבל אין עושה בזה חלות דין ולא צריך כלל שיהי' לו דין בר דעת ולא צריך לזה דעת, אלא דהעיקר צריך שיוכל להתפיס קדושת מעשר שני בהמחלל או לתת קדושת תרומה בהמופרש, וכיון דזה הוא יכול דנדרו נדר וממילא חל היתר השירים בהפירות, וכן יורד קדושת מעשר שני מהפירות, או דבאמת גם לזה יש סברא דצריך דוקא בן דעת, אלא דחזינן דכמו דדין דעת שלו מהני לדין נדר ולעשות שם תרומה, ה"נ מהני להפקיע דין טבל וכן להפקיע קדושת מעשר שני מהפירות.

ולעיל (דף כ"ג ע"ב) רצינו לפרש לפי רש"י דס"ל דכדי להפקיע דין טבל לא צריך חלות דין מיוחד ופשיטא דיכול לעשות זה, וכל השאלה לענין שיחול דין תרומה, דאל"כ מנ"ל דכיון דעכו"ם יכול לעשות נדר דיכול נמי לתרום, הא לא דמי דכאן צריך נמי להוריד דין טבל מהפירות, יעו"ש.

בא"ד. יש לעיין במופלא סמוך לאיש דהקדישו הקדש אם חל ג"כ דין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, או דנהי דמצד דין נדר חל עליו מ"מ אינו בר קנין להקנות ואין דין ממון הקדש חל עי"ז רק דיני קדושה. ונתעוררתי למש"כ הרשב"א והר"ן בר"פ מי שאחזו דמהא דאמרינן בערכין גוסס נודר ומעריך אלמא מתנתו מתנה דאי לא לא עדיפא אמירה לגבוה ממסירה להדיוט. ולכאורה מאי ראי' דאולי בדיני נדר חל אבל דיני קנינים לא, ואיה"נ דגם התם אין חל אלא דין נדר ולא דין קנין, וע"כ צ"ל דכל דין נדר דהקדש עליו צריך להיות בו הדין דאמירה לגבוה וכיון שכן לא יועיל יותר מדין קנין הדיוט. ולפי"ז צ"ע דאיך מהני הקדש דקטן הא לא עדיפא ממסירה להדיוט דאינו יכול להקנות. והנה מה דהוצרך הר"ן משום דלא עדיף אמירה לגבוה ממסירה להדיוט ולא קאמר בפשיטות, דהא הביא שם לר' יואל דרק לגבי דברים דממילא הו"ל כחי ולכן זוקק ליבום ופוטר מיבום וכן נוחל ומנחיל אבל לגבי דברים דבעי דעתו ודיבורו לא מהני בגוסס, וכיון דנדר הוא מידי דבעי דעתו ודיבורו וממילא לגבי זה הו"ל כמת ולא צריך להועיל הקדשו, ולמה הוצרך להוכיח מדלא עדיף אמירה לגבוה ממסירה להדיוט, וע"כ דיש לחלק כיון דמ"מ הא הוא עדיין חייב במצוות אע"ג דצריך לזה בר דעת ולכן שייך בדין נדר, משא"כ לענין מתנה, ולזה הביא כיון דאמירה לגבוה לא עדיף, היינו כיון דכל חלות ההקדש הוא רק ע"י דין דאמירה לגבוה והוא מדין קנין כמו מסירה להדיוט, ולכן לא הי' צריך להועיל בגוסס אפילו שעדיין מחוייב בכל המצוות שבתורה.

ולפי"ז אפשר ליישב דהנה מה דלר' יואל לא מצי גוסס להקנות ע"כ אינו משום דאין בו דין דעת, דהא כתב דמיירי כשהגוסס יש בו דעת ומדבר, ולא מסתבר דיש חידוש דאע"ג דיש בו דעת מ"מ דינו כאינו בן דעת, ובודאי דאינו כמו בקטן שאף אם חזינן בו דעת מ"מ אמרה תורה שאין לו דין בן דעת, אלא דכיון דדיני קנינים נאמר לאנשים חיים ומתים אין בהם שום דינים התלוי בקנין נכסים, לכן גוסס דינו כמת לענין הקנאות ואינו יכול להקנות, נמצא דשאני קטן דבעצם הוא שייך בקנין רכוש רק חסר בו דין דעת, משא"כ גוסס דאינו שייך בענין הקנאה, וא"כ כיון דכדי שיחול הדין דנדר צריך לבוא להקנאה שזה לא שייך בגוסס, שפיר קאמר הר"ן דאמירה לגבוה לא עדיף כיון דאינו בר הקנאה, משא"כ בקטן דהוא בר הקנאה אלא מצד חסרון דעת, וכיון דדעת מופלא הסמוך סגי לגבי דין הנדר בהכרח חל כבר דין קנין להקדש, דכיון דכאן הנדר עושה הקנין, סגי בדעת המספיקה לענין נדר, משא"כ גוסס נהי דסגי בו דין דעת לענין נדר, מ"מ לא יועיל דעת זה לענין שיחול הקנין להקדש כיון דאינו שייך בקנין כלל, והנדר לא יועיל לחדש בו דין קנין כיון דדינו לגבי זה כמת. (מהדו"ק)

בא"ד. וי"ל כיון דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא ותרומתו תרומה וכו' אם לגבי ממון זוכה לאחרים מן התורה כשדעת אחרת מקנה אותו א"כ לענין חילול מעשר שני יש לו להועיל אפילו בלא דעת אחרת. לכאורה אינו מבואר למה כאן יועיל בלי דעת אחרת אע"פ שבזכייה צריך דעת אחרת, ועיין במהר"ם סנהדרין ס"ח ע"ב, ואינו מבואר החילוק, ונראה ביאור הדברים דהנה יש להסתפק הא דבעי בזכייה לאחרים דעת אחרת מקנה אם זה מחמת דלעשות שיועיל לאחרים מהני רק בדעת אחרת מקנה, או דאינו משום זה, דהא גם בזכייה לעצמו בעי דעת אחרת, משא"כ ענין דלעצמו לא צריך דעת אחרת, לא צריך נמי דעת אחרת מקנה אם זה לאחרים, ובקושיתם נקטו דהא דבעי בזכייה דעת אחרת מקנה הויא משום דין מיוחד דלאחרים בעי דעת אחרת, דמלבד מה דגם בזכייה לעצמו בעי דעת אחרת מקנה, יש דין מיוחד בזכיה לאחרים דצריך דעת אחרת מקנה, א"כ בפדייה כיון דזה לעשות דבר שיועיל לאחרים דהוי כעין זכייה לאחרים ג"כ צריך דעת אחרת מקנה, ובתירוצם ביארו דהא דבעי דעת אחרת מקנה אינו דין מחמת שזה לאחרים, אלא משום דכל זכיית ממון לקטן אפילו אם כבר הגיע לזכיית ממון אינו אלא ע"י דעת אחרת מקנה, וממילא דגם לאחרים לא עדיף בזה וצריך דוקא זכי' ע"י דעת אחרת מקנה, אבל פדייה כיון דלעצמו אי"צ דעת אחרת מקנה ה"נ לאחרים, ועיקר הראי' הוא דמוכיח דמהני מעשהו לאחרים וממילא בפדייה בלי דעת אחרת ובזכייה כדינו בין לעצמו בין לאחרים ע"י דעת אחרת מקנה.

בא"ד. ברשב"א ביאר דהא דהפדייה חשיב לאחרים משום דלמעשה הא זה יחזור לאביו. ודבריו צ"ב דהא מ"מ הזכייה לעצמו, וצ"ל דעיקר הסברא דלא יועיל לאחרים אפשר לפרש מתרי טעמי, או משום דאינו בר שליחות, ומדברי הר"ן משמע שכך פירשו התוס' טעמא דרב חסדא דלא מהני לאחרים, אבל יש לפרש ג"כ משום דלגבי דעת לאחרים לזכות חסר בו דין דעת, דרק לזכות לעצמו הוא מבין ודי בדעת כזאת משא"כ לאחרים, ולפי"ז ס"ל להרשב"א דכאן דלמעשה יודע הקטן דיחזור לאביו צריך דעת כמו לאחרים, ואם איתא דלאחרים אינו יכול גם כאן לא יוכל לזכות דיודע שלא ישאר לו זה. ולפי משנ"ת בד"ה וי"ל דלהתוס' בתירוצם אין דין דצריך דעת אחרת מקנה בשביל זכיה לאחרים אלא משום דבכלל צריך דעת אחרת מקנה לזכי'. ולהרשב"א יתכן דלא יהי' כך. (מהדו"ק)

בא"ד. מבואר דכשהגיעו לעונת נדרים דיכולים לפדות יכולים להיות ג"כ שלוחים לפדות לבעלים, דהא במידי דאיתי' יכולים להיות שליח וכאן יש להם דעת לגבי הפדיון [ועי' בס' חי' ר"ח הלוי פ"ד מזכי' מש"כ לפי דרכו], ולכן קשה רק לרב חסדא דלא מהני לאחרים אפי' דלעצמו יכולים דלר' חסדא לא מהני אפילו במידי דאיתי' בדנפשי', דמ"מ אין זכי' ושליחות לקטן. ולדבריהם מופלא הסמוך לאיש מותר לתרום בשליחות לאחרים לפי ר' יהודה, וצ"ל דמ"מ בשולח את הבעירה ע"י חש"ו פטור מדיני אדם משום דלאו בני שליחות נינהו, כמש"כ בתוס' ב"מ דף י' ע"ב, אע"ג דודאי התם לא שייך דליתי' בדנפשי' אלא דרק בחלות דאיתי' בדנפשי' מהני שליחות לקטן ולא בדבר שאינו חלות כגון הדלקת אש, וכמש"כ בתורת גיטין דרק דבר דבעי דעת ומ"מ סגי דעת דידי' לכן יכול להיות גם שליח. (מהדו"ק)

בא"ד. אם לגבי ממון זוכה לאחרים מן התורה כשדעת אחרת מקנה אותן א"כ לענין חילול מעשר שני יש לו להועיל אפי' בלי דעת אחרת מקנה. הנה בהא דלר"ח לא מהני לזכות לאחרים בחפץ ומחזירו לאחר זמן, יש לפרש דפליג בזה על ר' יהודה דס"ל דבחפץ ומחזירו יש כבר דעת לזכי' לאחרים אלא הוי כמו בצרור וזורקו, או דס"ל דאיה"נ דיש בו דעת כדי לזכות גם לאחרים, אלא דלר' יהודה מהני שליחות לקטן כמש"כ התוד"ה שאני, ולר"ח כיון דבעי שליחות וקטן נתמעט משליחות לכך לא מהני, ובהא פליג על ר' יהודה דס"ל דאין חסרון מצד שליחות, ובר"ן ביאר בשיטת התוס' דס"ל דלר"ח לא מהני משום דלאו בר שליחות הוא, ולפי"ז צ"ל דגם בפדייה לאחרים בעי שליחות, דאל"כ מאי מקשה מפדייה, דהא ר"ח מודה דשייך זכייה לאחרים לולא דאין שליחות לקטן לכן בפדייה דלא בעי שליחות מהני פדייה לאחרים. ובחי' ר"ח הלוי (בפ"ד מהל' זכי') ביאר דענין פדייה אע"ג דצריך דעת בעלים מ"מ לא בעי בזה כלל שליחות עיי"ש.

תוד"ה צרור. א"נ בקנין חליפין דאין מבחין. וכן הביא בר"ן דלא מהני זכי' לקטן אלא במטלטלין דבא לידו ולא קנין אגב וחליפין. ויש לעיין כיון דאינו קונה בקרקע דהא כתב דמהני רק במטלטלין, איך שייך בו קנין אגב, ולמה הוצרך להוסיף דלא מהני בי' קנין אגב, ולפי"מ דהסתפקו אם קנין אגב הוא דע"י דקונה בהקרקע קונה נמי במטלטלין, או דמעשה הקנין שיעשה בהקרקע מועיל נמי על המטלטלין, ולהצד הראשון קשה כיון דכבר אמר דלא תיקנו בקרקע ודאי לא שייך שיקנה מטלטלין אגבן, אבל להצד השני הי' אפשר דזה מעשה קנין על הקרקע ועל המטלטלין, ונהי דלא מהני לקטן לקנות הקרקע מ"מ יקנה המטלטלין, לכן הוצרך להטעם דכיון דהמטלטלין לא באו לידו לא קנאם.

תוד"ה התקבל. הוה לן למימר דאוקי אשה בחזקתה שלא נתגרשה. לכאורה אם נעמיד אחזקה ותאכל עד שיודע לה שנתגרשה, נמצא שבהכרח אנו מתירים לה לאכול גם אחרי שכבר תהי' גרושה, דהא מעת שתתגרש עד שיודיעו לה יהי' קצת שיהוי זמן ובמשך כל הזמן ההוא תאכל תרומה, וא"כ בודאי אין להתיר מחמת חזקה זאת לכל הפחות מדרבנן [וכן הק' בתפארת יעקב], וצ"ל דלולא דחזקה דשליח עושה שליחותו אין זה ודאי שאנו מתירים לה בזה לאכול תרומה, דמי יימר דבכלל תתגרש וממילא הי' שייך להעמידה אחזקתה, ולכן כתבו דכיון דשליח עושה שליחותו, נמצא דיש לנו ודאות שתתגרש, וכיון שכן א"א להתיר, דאם נתיר נמצא דאנו מתירים לה גם אחרי שתהי' אסורה לאכול.

והנה כתבו להוכיח מהא דאסור בכל הנשים שבעולם, והתם נמי יש חזקת היתר שיש לכל אחת אליו, ומשמע דאם הי' ידוע בודאי שא' נתקדשה הי' אסור, והיינו דאם נתיר לו, נמצא דאנו מתירים אותו ליקח כל אשה משום חזקה הזאת, וזה אין להתיר, ולא דמי לשני שבילין דהתם אם בא לישאל על עצמו אנו דנין על כל אדם, וגם כאן אם נדון מחמת הנשים שרוצות לדעת אם מותרות אליו הי' שייך כמו בשני שבילין שבאו כל א' בפני עצמו, אבל כשדנים על האיש נמצא שיש שאלה עליו אם מותר בכל הנשים או אסור דאז היינו אוסרים אותו, דאין להתיר מחמת דלכל א' יש חזקת היתר אליו, דהא בהכרח אנו מתירים לו גם זאת שאסורה באמת, לכן רק משום דאין ביד השליח לקדש ואין חזקה גמורה שקידש לו אשה הי' מותר מצד הדין ואסורה רק משום חומרא.

והנה בתוס' לעיל (דף ס"ד ד"ה אסור) כשחידשו דאינו אלא קנסא כתבו דאינו מעיקר הדין, א' משום דאין בידו לקדשה, ועוד דאזלינן בתר רובא, ולא הזכירו שהיא בחזקת היתר אליו דזה כלול במש"כ דאינה בידו להתקדש דלכן אין לאוסרה מספק כיון דאז יש לתלות כל אחד בחזקת היתר, דלולא זאת אפילו אין בידו לקדשה ואינה חזקה גמורה שנתקדשה מ"מ מידי ספק לא נפקא ולמה הי' מותר, וע"כ דהי' להתיר משום חזקת היתר של כל אחת, והוסיפו שם דניזל בתר רוב, והיינו דבחזקת היתר לא מהני כשנדון דחזקה דודאי עשה שליחותו וקידש אחת מהם דא"כ בהכרח אנו מתירים גם האסורה לו, אבל ברוב הא תמיד זה הדין ברוב דאנו מתירים כל התערובות אע"פ שבהכרח אנו מתירים גם האסורה.

וטעם החילוק דלגבי חזקת היתר א"א להתיר כולם אליו, משום דאז אנו מתירים לו גם האסורה וברוב אפשר להתיר לו דבחזקת היתר, דכאן הא זה דנים עליו דהיינו דהוא מותר בכל א' מהם, דאין לומר רק שהיא מותרת אליו ולגביו אין לו חזקה דמותר בה, וע"כ אנו צריכים לומר דהוא מותר בכל א' מהם. וזה א"א דודאי יש אחת שאסור בה, משא"כ בהא דרוב אינם אותם שנתקדשה קרובתם, דאין צריכים בזה לדון עליו כלל, דהא לא שייך שהוא מהרוב אלא דהנשים הן מהרוב, וכל אשה שירצה לקחת נאמר שהיא מהרוב שאין קרובתם אסורות עליו, ושפיר שייך לומר על כל אחת שהיא מהרוב ומותרת.

והנה התוס' לעיל שם הקשו דיתומה קטנה תיאסר לכל העולם שמא זאת שקידשה אביה לזה השליח. וצ"ע דבשלמא עליו יש לאסור בקרובותיה דאין להעמיד כל אשה אחזקה כמו שנתבאר דממה נפשך אסור באחת, אבל כיון דהשאלה רק על היתומה קטנה שהשאלה עליה אם היא מקודשת, הא בזה שדנים עליה יכולים להתיר לומר דחזקה שהיא לא זאת שנתקדשה, ובזה שמתירים אותה שדנין עליה אין בזה לומר שכוללים בזה להתיר א' שנתקדשה, גם אין לומר דנידון עליו שמתירים לכל א' כל היתומות, דהא גם אם נתיר כל היתומות אין בזה חשש, דהא אין ודאות שהשליח הזה קידש ע"י אב א' מאלה שהן כעת יתומות.

אלא דבאמת הא חשש זה יש בכל הנשים כמו ביתומות שמא נתקדשו, נמצא דאם תתיר היתומה אתה צריך לומר דאתה מתיר כל הנשים, דמ"ש יתומה מאינה יתומה, ואין להפריד ולומר שעל יתר הנשים אין דנים משום דכל א' כשתתקדש תוכיח בזה שהיא לא נתקדשה, דאם איתא דנתקדשה לא היתה חוזרת ומתקדשת, דהא מ"מ מהאי טעמא דאתה דן להתיר היתומה נתיר את כולן, נמצא דאין להתיר גם היתומה מהאי טעמא.

והנה התוס' לעיל שם כתבו מהאי טעמא דאין חזקת שליח עושה שליחותו חזקה גמורה דשמא לא תתקדש לכן אינו אלא קנס בעלמא, ולכאורה כאן הא לא שייך לקונסה במה שעשתה שליח לקבלה, וגם הר"ן הסכים לעיל להתוס' דאינו אלא קנס, וכאן כתב ג"כ כהתוס', וצריך לומר דכאן יש לתלות יותר דעשה שליחותו דהא בודאי שמעה שהבעל רוצה לגרשה ושלחה שליח לקבל הגט, ויש יותר לומר דחזקה שעושה שליחותו אע"פ שאינה חזקה גמורה ממש ושייך כבר להחמיר גם בלי קנס.

ויותר נראה דמש"כ התוס' קנס היינו דהיכא דאדם מכניס עצמו לספק החמירו חכמים שלא לסמוך על רוב וחזקה, אבל אין הכונה בעד שעשה חטא אלא דכה"ג קונסים שיהי' דינו כספק בלי לסמוך אחזקה, וזה שייך גם באשה כיון דכשעושה שליח לקבלה ואפשר שיקבל תיכף ולא תדע לכן החמירו שיהי' כספק ולא לסמוך על חזקה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א