אילת השחר/גיטין/לז/ב
צריך שיאמר לו משמט אני. מביאים בשם היראים דאין החוב נפקע מעצמו אלא מצוה שיאמר משמט אני ואז משמט, ולדבריו יקשה מה שייך על מנת שלא תשמטני בשביעית, דהא לא חל בין כך שמיטה רק אם יבוא לשלם, ומה שייך להתנות דאז לא אגיד משמט אני, וצע"ק. (מהדו"ק)
תלי לי' עד דאמר הכי. וברש"י מבואר דיכול להכריחו, והרא"ש הקשה דא"כ ביטלת דיני שמיטה, והנה הרא"ש לא הקשה דהוא גזלן ככל תליוהו ויהיב, וע"כ צ"ל דנהי דאינו מחוייב לשלם אחרי שמיטה מ"מ לא פקע החוב ואינו גזלן, אלא דקשה להרא"ש על רש"י דא"כ נתבטל דין שמיטה, ובשיטת רש"י נראה דסובר דבאומר משמט אני כבר נתקיים דין שמיטה אלא דאם יתבע שוב עובר על מצות שמיטה, אלא דתביעה היינו בב"ד ובלי הב"ד אי"ז תביעה, וכיון שמכריחו עד שישלם שפיר מקרי תשלום החוב, אמנם לתפוס מהלוה אינו יכול, דהתפיסה הוי ג"כ גוביינא וע"ז יש איסור דלא יגוש, וכיון דכשמחזיר אי"ז גזל אלא החזרת חובו, דהשמיטה לא ביטלה את החוב לגמרי, ולזה ס"ל לרש"י דשלא בב"ד יכול להכריחו ולא יקרא גזלן, ומצד מצות שמיטה אין כאן חסרון כיון דאמר משמט אני אלא דמכריחו חוץ לב"ד, ורק כשנוגשו בב"ד או שתופס ממנו דזהו דרך גוביינא של חוב, זה אסור משום מצות שמיטה, אבל לעשות פעולה שיתן לו מתנה דאם לא הי' חייב לו זה הי' גזל וחמס, כאן זה מותר, דכל האיסור לגבותו כמו חוב, אבל כאן דבאמת יש חוב אע"פ שאינו מחוייב וע"י ב"ד אסור לגבות, מ"מ לענין זה נשאר בו זכות דיוכל לכופו שישלם לו, והרא"ש דחולק היינו דס"ל דגם להכריחו לשלם לא מחמת חובו מקרי דגובה חובו ואינו מותר רק לחכות שיתן מעצמו, אבל גם להרא"ש הפשט משום דנשאר בו איזה דין חוב, דאחרת מה הענין לתת מתנות אם זה מתנה ממש, אלא דכשנותן לו המתנה הו"ל מתנה שבאה מחמת חוב שנשאר אלא שאינו חייב להחזירו. (מהדו"ק)
לא הוה בי' דעתא בהאי צורבא מרבנן. בריטב"א ביאר דחשב דרבה לא יקבל אפילו אם יאמר לו אעפ"כ, ותמוה קצת דהא משנה מפורשת אם אמר לו אעפ"כ יקבלו הימנו ולמה חשב שלא יקבל ולא עלה על דעתו לנסות אם יקבל, ולולא דבריו הי' נראה דאין בזה שום מצוה דרוח חכמים נוחה הימנו דסגי בזה שרוצה להחזיר [ומשמע דמותר ליתן בפעם ראשונה אע"פ שאולי יקבל תיכף, דאין לומר שאם ירצה לקבל לא יתנהו, דא"כ מצוה לעשות חוכא כאילו רוצה ליתן, וע"כ דמותר לו ליתן בכל אופן אע"ג דאם יקח המלוה לא מקיים המצוה לומר משמט אני אין בזה משום לפני עור לא תתן מכשול כיון דעליו מצוה רמיא ליתן וצע"ק] בפעם ראשונה אלא דאם רוצה יכול לומר אעפ"כ ולזה לא חש, ואליבא דאמת למסקנא אמרינן דרוח חכמים נוחה גם לומר אעפ"כ. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה ותלי ליה. אם הי' רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דאמר לי' אע"פ כן. הנה ודאי דאחרי שאמר משמט אני אין יכול עדיין לתובעו בב"ד, ומ"מ עביד איניש דינא לנפשי', והנה אם מותר לתפוס בעד חוב שלא עברה עליו שביעית, יעוי' בקצוה"ח סי' ד', ואפשר דתפיסת כסף הא זה לגוביינא ממש, וזה עדיף מתפיסת חפץ דהלוה יכול לסלקו בזוזי והוי רק כמשכון, וגם להכריחו לשלם אפשר דעדיף, ומ"מ צע"ק כיון דב"ד לא היו מגבין איך הוא עבד דינא לנפשי', ובסופ"ק דב"ק כתב הרא"ש דהא דמהני תפיסה בקנס הוא מכח עביד אינש דינא לנפשי', וגם שם נתקשו למה הא ב"ד אין יכולין לגבות, ועימש"כ בב"ק דף ט"ו, וכאן צע"ק.
פרוזבול הי' בידי ואבד. בשו"ע (חו"מ סי' ס"ז סל"ד) פסק דכשטוען תנאי הי' שלא תשמטני שביעית נאמן במיגו דפרוזבול הי' לי ואבד, ובסמ"ע (ס"ק נ"ה) הק' דתיפו"ל דגם ע"ז שייך לא שביק היתרא ואכיל איסורא ואמאי צריך למיגו, ותי' הסמ"ע דשמא הלוה לא הי' מתרצה, ובתומים (ס"ק כ"ט) הק' דהא בידו שלא להלוות לו, והי' מוכרח להתרצות, ויל"ע קצת כיון דאם נמנעים להלוות מחמת שמיטה הוי בליעל ולכן תיקנו פרוזבול, א"כ ע"כ הא דיכולים להתנות אינו שבלא זה לא ילווהו אלא דהלוה מסכים להתחייב, ומה דמהני התנאתו, בין אם נפרש כמש"כ בחזו"א (אהע"ז סי' נ"ו ס"ק ט"ו) דזה מזכותי הלוה להשתמט בשביעית או אם נפרש אחרת [עי' קהלות יעקב מכות סי' ד'], עכ"פ אסור להמנע מלהלוות אם לא יסכים, אלא דא"כ יל"ע לפימש"כ התוס' לקמן (דף ע"ז ע"א) דמה דמהני על מנת שאין לך עלי שאר כסות אע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם משום דעשה תנאי גמור, ולפי"ז על מנת שלא תשמטני שביעית צריך לבוא בתנאי גמור, ואם נימא דאינו מתנה דאחרת לא ילוהו משום דזה אסור, למה זה מהני, ואין לומר דבאמת מהני רק באם אינו רוצה להלוות אם לא בתנאי זה והוא באמת עושה איסור, א"כ למה הקשו הראשונים, עי' בר"ן בסוגיין, דלמה הוצרכו לתקן פרוזבול הא יכולים להתנות על מנת שלא תשמטני שביעית, ומה קשה והא לעשות תנאי גמור אסור, וע"כ צ"ל דמותר אפילו בתנאי גמור כיון דנותן לו אפשרות ללוות עם הסכמת התנאי הזה, והדרא קושיית התומים לדוכתא.
ועי' בתומים שתי' דכשטוען הלויתי ע"מ שלא תשמטני שביעית הא הלוה מכחישו ואין ראי' דהחזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא מהני כנגד טענת הלוה, ולכך בצירוף המיגו שהי' לו פרוזבול דע"ז אין הלוה יכול להכחישו נאמן, ואפשר להסביר דהנה יש להסתפק אם זה ככל טענת ממון, או דזה טענה דמותר לו לגבות וכאומר באיסורין אלא שמסתעף מזה להוציא ממון, ואפשר דכשאין דין ודברים ביניהם כגון שהלוה אומר איני יודע, הוי טענתו באיסור והיתר דהמלוה אומר דמותר לו לגבות, ומהני שפיר חזקה אף דמסתעף מזה להוציא ממון, אבל כשמכחיש הלוה, אז הוי כבר טענה ישר לענין ממון, ולכך ס"ל דצריך מיגו, ולפימש"נ לשיטת החזו"א הנ"ל דזה מזכותי הלוה, ע"כ כל הנידון הוא ענין בעיקר ממוני ואינו מדין איסור לגבות אלא דאין לו מה לגבות, ומדחזינן דכשתבעו עובר בלא יגוש, ולכאורה אם א' תובע למי שאין חייב לו אינו עובר כלום, משמע קצת דזה דין איסור וביחד עם זה נשמט החוב, ולהחזו"א צריך לדחוק דמ"מ יש כאן גזה"כ דאסור לתבוע.
וברמב"ן כתב דנאמן לומר התניתי על מנת שלא תשמטני שביעית במיגו דהי' יכול לומר פרוזבול הי' לי ואבד, ואפילו אי נימא דבעי ב"ד חשוב דוקא ושמא לא איזדקיקו לי' מ"מ נאמן מצד עצמו, דטעמא דלא שביק היתרא בעצמו סגי להאמינו, ויל"ע מה דבתחילה נקט דצריך למיגו ופרוזבול היא טענה טובה יותר, ולבסוף מסיק דאי"צ למיגו אלא אדרבה זה טענה טובה יותר, ואפשר לומר בזה דתלוי אם החזקה דלא שביק היתרא אינה אלא נאמנות בדין איסור והיתר, אבל אי"ז הוכחה מספיקה לגבי תביעת ממון, או דזה הוכחה מספיקה לזכות בממון, ולכך קודם רוצה לומר דעיקרה אינה אלא נאמנות באיסורים, ולכן סגי בחזקה זו כשאין ההכחשה דאז ממילא כבר מוציאים ממון, ולכך בטוען התניתי שלא תשמטני שביעית דאז כיון דהלוה מכחיש אי"ז טענה להיות נאמן עלי' וצריך למיגו, ולבסוף מסיק דהחזקה דלא שביק היתרא סגי להאמינו בתור טענה אף היכא שיש הכחשה דלוה, וממילא אדרבה היא טענה יותר נאמנת לטעון שהתנה על מנת שלא תשמטנו מלטעון פרוזבול הי' לי דשמא לא איזדקיקו לי' ב"ד.
והנה הרשב"א הביא דברי הרמב"ן והסכים עמו, וסיים אלא דקשה לי למה צריכים לומר ביתומים שאי"צ פרוזבול תיפו"ל דטענינן להו דאביהם כתב פרוזבול או התנה על מנת שלא תשמטנו שביעית, ולכאורה מה זה נוגע למש"כ הרמב"ן דנאמן לומר דהתנה על מנת שלא תשמטנו שביעית, דהא אכתי בלי זה גם יכול לטעון שהי' פרוזבול, והי' אפשר לבאר משום דבלי זה לא הי' קשה דאפשר דדין טענינן נאמן על מה שהי' נאמן מדין טענה, אבל אם אי"ז מדין נאמנות של טענה שיש לה נאמנות אצל ממון לא טענינן, אבל כיון דלסברת הרמב"ן החזקה דלא שביק היתרא נותנת לו דין נאמנות בממון מצד עצמה א"כ נימא טענינן ליורשים.
אלא דלפי"ז יקשה דמדבריהם נמצא דדין טענינן אמרינן נמי להוציא, והקצוה"ח (בסי' קנ"ה ס"ק י"ד) הביא בשם הרא"ש דאין אומרים טענינן להוציא, וכ"כ ריטב"א ב"ב דף כ"ג א', וכבר עמד בזה בקובץ שעורים (ב"ב אות קל"ז), ובלי מה שביארנו הי' אפשר דכאן אינו כדין טענינן דבשאר דוכתי, אלא כיון דבזה הספק איסור מכריעים שעשה פרוזבול ממילא כבר גובים, אך להנ"ל נמצא דהרמב"ן יחלוק על הרא"ש.
כן יש להעיר דהא הוי מיגו להוציא, ואין לתרץ כמש"כ התוס' בב"ב (דף ל"ב ע"ב) דהיכא דגובה עם השטר אמרינן מיגו להוציא, דזה רק אם השאלה בכשרות השטר דעי"ז אמרינן סיטראי נינהו אז בשטר הזה שפיר גובה, אבל כאן דהנידון על השמיטה לא שייך לומר בזה דעי"ז דיש שטר לא הוי להוציא, לכן צ"ל דבאמת אינו ככל טענינן אלא דהוי כבספק איסור אם מותר לו לגבות, וכיון דמכריעים מכח החזקה דלא שביק היתרא ממילא מהני להוציא, ומש"כ הרשב"א אלא דלפי"ז קשה לי, קאי על מה שהביא קודם שיטת הרי"ף דמשמע דאינו נאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד ולא אמרינן דלא שביק היתרא, וכיון שהרשב"א הביא להוכיח דהוי שפיר חזקה דלא שביק היתרא ונאמן, הוקשה לו למה צריך להאי חידוש דיתומים אי"צ פרוזבול.
לא שביק היתירא ואכיל איסורא. והת"ק דברייתא פליג, ולכאורה הא הוא טוען ברי והשני טוען שמא, והיינו איני יודע אם פרעתיך, ולכו"ע ברי עדיף, ומה צריך לטעם לא שביק היתרא, וגם מ"ט דת"ק דפליג, וצ"ל דהיכא דידוע הסיבה שבשבילה יפקע החוב אך שיש אפשרות לבטל זה אי"ז בגדר איני יודע אם פרעתיך דהשביעית ודאי משמטת, אדרבה כדי שלא ישמט צריך לעשות פרוזבול וכה"ג אין ספק מוציא מידי ודאי, ולכך צריך לטעם דלא שביק היתרא וכו', ועדיין צ"ע למ"ד ברי ושמא ברי עדיף תמיד אף באיני יודע אם נתחייבתי, ואיכא למ"ד דגם ברי גרוע ושמא טוב כמבואר בתוס' ב"ב (דף קל"ה) דס"ל כן לאביי, ולדידיה אמאי פליג ת"ק, ואולי כשטוען פרוזבול הי' ואבד גרע מתובע ללא שום שטר, דטענת אבד טענה גריעא היא וצע"ק.
תוד"ה לא שביק. נאמן אפי' בלא שבועה. מסתמא כוונתם אפילו אם הלוה יטעון ברי, כגון שטוען שהמלוה הודה בפניו שלא כתב פרוזבול מ"מ אי"צ להשבע, ועי' במרדכי (אות שע"ט) דאם המלוה אינו במקום ב"ד חשוב, וטוען קיבלת עליך ג' רועי בקר במקום ב"ד דר"א ור"א והלוה מכחיש, מ"מ נאמן המלוה דאי"צ שבועה.
וחזינן מדבריו דכמו דאפשר לקבל ג' רועי בקר ודינם דין, ה"נ אפשר לעשות פרוזבול אע"ג דבעי דוקא ב"ד דר' אמי ור' אסי, מ"מ מהני הדיוטות אם הלוה מקבלם כב"ד דר"א ור"א, וצ"ע דבמקבל רועי בקר היינו אע"פ שאין להם כח להיות דיינים הוא מתחייב למה שיפסקו, אך כאן מה שאינו משמט הוא דרק פרוזבול של ב"ד דרב אמי ורב אסי מהני, ומה מהני מה שאומר שיהי' כמו רב אמי, ובשלמא אם פרוזבול הי' ע"י שב"ד פוסקים שישלם שייך שיקבל עליו, אבל פרוזבול הא הוא רק מוסר בפניהם, אלא דהיתה תקנה דאם מסרו בפני ב"ד חשוב אינו משמט והקבלה לא תוסיף שיהי' להם כח שהמסירה לפניהם יהי' כאילו מסרו לב"ד, ואין לומר דהקבלה היא שמתחייב לשלם כאילו הי' פרוזבול, וכמו בע"מ שלא תשמטני שביעית דזה רק שייך בשעת הלואה, ובפרט לפי"מ שמשמע בתוס' לקמן דף ע"ז ובעוד דוכתי דבעי תנאי גמור, ולבר מן דין נהי דהוא מסכים להפקעת ממון שנעשה על ידם, מ"מ אינם עושין כלל הפקעת ממון אלא דחכמים תיקנו שאם מוסרים בפניהם נעשה מתקנ"ח הפקעת ממון, אבל כשאינם בני הכי לא נעשה כלום, ול"ש לומר שהוא מסכים להפקעת ממון שלהם, ובאמת תמיד במקבל עליו למה חל בלי מעשה קנין, וחזינן ע"כ דיש דין מיוחד דשייך בקבלת בעלי דינין שיהי' כמו דיינים שכחם לדון בלי גדרי דין התחייבות אלא דלא נתבאר איך.
דלמא ממנעי ולא פרקי. ברשב"א יש בזה ב' פירושים, ופירוש א' דלרבנן אין מצוה לפדות עבדים, והוכיח מרש"י לקמן בדף ל"ח ע"א שפי' ג"כ כן, ממש"כ בההיא דתרמודאה דלא רצו לפדותה כ"ז שהיא שפחה דלית להו כרשב"ג, הרי דבאמת אין מצוה לרבנן לפדות שפחה אלא שתיקנו כן כדי שלא תיטמע בין הגויים, משמע דמה דיש מצוה לפדות ב"ח אינו משום שלא יטמע אלא משום עצם השבי דשבי קשה מכולם, ומחמת עצם השבי אין מצוה בעבד אליבא דרבנן, ואפי' משום שלא יטמע ג"כ לא תיקנו שיפדוהו, דא"כ הא שוב קשיא בההיא דתרמודאה אמאי לא רצו לפדותה משום תקנ"ח שלא תיטמע, וע"כ דמשום שלא תיטמע תיקנו רק שיהי' להם רצון לפדותה ע"י שיקבלו עבד אבל לא חייבו ממש לפדות, וצריך טעם למה משום זה גופא שלא יטמע לא יהי' חייב מעיקר הדין לפדותה.
ואולי משום דלא נתערבו על עבדים, ואע"ג דגם על גרים לא נתערבו כמש"כ תוס' קידושין (דף ע' ע"ב) וא"כ גם כשהוא ב"ח הא אינו אלא כגר, מ"מ אותם חייב לפדות משום עצם השבי שקשה מכולם, אך בעבדים אין שום טעם לחיוב, ועיין בתוס' לעיל דף י"ב ע"א דמשמע כפי' השני ברשב"א דבאמת יש מצוה אלא שהאנשים לא חושבים זה למצוה.
רשב"ג לא הוי ידע וכו' אי לפני יאוש וכו'. יל"ע דאם רבנן אמרו דתיקנו לפני יאוש איך הוא אומר כשם, וכי בשביל זה יכול להכחיש התקנה שתיקנו, ואפי' אם לדבריו לא היו צריכים לתקן, מ"מ וכי בזה שהוא אומר כשם שמצוה לפדות ב"ח מצוה לפדות עבדים בוטלה התקנה, ושוב הוא אומר ואי לאחר יאוש קאמריתו דאז הם אומרים דינא דצריך להיות ב"ח ולא תקנתא, א"כ מה אומר שצריך להיות עבד כדי שלא יפיל עצמו לגייסות, והא מ"מ כ"ז שלא תיקנו הרי הוא מצד הדין ב"ח, ואע"פ שיש סברא לתקן, מ"מ כ"ז שלא תיקנו הרי הוא ב"ח, וע"כ צ"ל כוונתו דהיתה תקנ"ח שיהי' עבד, וא"כ דחוק מאד דנמצא אומר אם לפני יאוש אז מה שאתם אומרים שתיקנו אני אומר שלא תיקנו, משום שכשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות עבדים, ואם אתם אומרים דין לאחר יאוש שהוא צריך להיות בן חורין אני אומר שבזה תיקנו שישתעבד, ולפי"ז הם חולקין אם היתה תקנה בלפני יאוש, דהם סוברים שהיתה תקנה והוא אומר מחמת סברא דכשם שמצוה כו' דלא היתה תקנה כזאת, ולאחר יאוש אני אומר יודע אני שהיתה תקנה שלא יפיל עצמו לגייסות, וצ"ע.
שבאי גופי' מי קני לי'. עי' ברשב"א דבפדאו לשם ב"ח ופקע כח השבאי חוזר הוא ממילא לרבו ראשון כמו מי שקנה למעשה ידיו לזמן וחזר לוקח ומחל לו על מעשה ידים תוך הזמן דמשתעבד לרבו ראשון, ולכאורה אם שוכר בית והשוכר יפקיר ישאר הפקר וכל אדם יוכל לזכות בשכירות הבית, וא"כ גם בקנאו לזמן אמאי חוזר לראשון ע"י מחילה, וצ"ל דכיון דשייך מחילה אל העבד, והעבד עדיין גופו קנוי לאדונו, ומה שקנה העבד קנוי לרבו, כמש"כ באמרי משה (סי' כ"ג אות ה' ואות כ"ד), לכן רבו ראשון קונה את זכות המעש"י של העבד, משא"כ כ"ז שהמעשה ידים שייכים להשבאי, ומסתבר דאפי' להראב"ד [המובא ברשב"א במס' קידושין דף כ"ג] דס"ל אליבא דרבנן דכשנותנים מתנה לעבד זוכה קודם העבד והאדון מיניה קזכי, מ"מ קנין מעשה ידים שיש להשבאי בהעבד הוא זוכה ישר, דלולי זאת יש מקום לומר דכשהעבד זוכה במעשה ידים צריך להיות הזכיה תיכף אל רבו ראשון מדין מה שקנה עבד קנה רבו, ואיך יכול השבאי לזכות במעשה ידים, וע"כ משום דקנין מעשה ידים אינו כמו שאר הדברים דזוכה רק מדין מה שקנה עבד קנה רבו, דזה רק במציאה ומתנה וכוותיה דהם זכיות דמעלמא באו, אבל מעשה ידים שזה הוא העיקר העבדות אינו על דרך זה, ואע"ג דהראב"ד הא פליג בדין זה עם הרשב"א, מ"מ יתכן דבקנין מעשה ידים יודו כו"ע שזה בקנין ישר. ועי' עוד מש"כ בזה להלן בד"ה וישב ממנו.
והנה בתוד"ה בין כך מבואר דאם יתקנו שיהי' לרבו ראשון אם פדאו לאחר יאוש, אז גם המציאה ומתנה לראשון, משא"כ אם יהי' לרבו שני יהי' רק מעשה ידים לשני, וכבר הקשה במהר"ם שיף אמאי לא תיקנו שיהי' מציאה ומתנה לרבו שני, ותי' דאם כבר מתקנים מסתבר טפי לתקן שיהי' לראשון, ולא ביאר הדברים, ואפשר דטעמם שאם המעשה ידים הם לשני מדינא וקנה כל זכות שיש לשבאי, אין טעם לחדש אל השני דין מה שקנה עבד קנה רבו, אך אם יתקנו להראשון ע"כ דיאמרו דאף שנתייאש הו"ל כלא נתייאש, דלולא זאת הא לא מסתברא שיקחו מהישראל שקנה מהשבאי, אלא דיאמרו דלא פקע כח הראשון ע"י יאוש וממילא דצריך להשאר הכל לרבו ראשון [וכן משמע בתוס' רי"ד], וכמו דבפדאו לשם ב"ח ע"י תקנה דחזקי' שלא יפיל עצמו לגייסות תיקנו שיהי' כאילו לא נתייאש ולא פקע כח האדון הראשון כלל, ה"נ בפדאו לשום עבדות.
רש"י ד"ה ישתעבד. דמידע ידע דלא פקע שם מרי' מיני' לפני יאוש. בפנ"י דייק מה הוצרך לזה, ואולי כוונתו לתרץ קושיית התוס' דא"כ מימנעי ולא פרקיה, ותירצו דאין לגזול עבדו של ראשון משום זה, אמנם אם לא הי' ידוע דלפני יאוש הוא עדיין שייך להראשון, אז האנשים כשיראו שפודין לשום עבדות חוזר לראשון ימנעו ולא פרקו, משא"כ כשידוע לכל העולם דלא פקע מרי' מיני' לא יתמהו למה עובד לראשון, ואין לתקן בשביל גזלנים שגוזלין במתכוין. ועי' במהר"ם שיף. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |