אילת השחר/גיטין/לח/א
עכו"ם ישראל מנלן. ברשב"א הביא קושית הראב"ד ותי' הרמב"ן, והוכיח דגוי קונה בכיבוש מלחמה דאל"ה איך הותרה ארץ בני עמון ע"י סיחון הא לא קנאה. והנה באמרי משה (סי' ל"ז ס"ק י"ג) הביא בשם הגר"ח מבריסק ז"ל דעכו"ם הגוזל קרקע מעכו"ם הו"ל לגבי הישראל כאבידת גוי דמותרת, והנה בפשטות אבידת עכו"ם דמותרת היינו דאפשר לקנותה לגמרי, וא"כ מאי קשיא להרשב"א מעמון ומואב, נהי דסיחון גזל הא מ"מ הו"ל כאבידת עכו"ם דמותר לישראל לקחתה, ואף למש"כ הב"ח (ביו"ד סי' קמ"ו) דאבידת עכו"ם אינה קנויה לישראל לפני יאוש, יל"ע דלכאורה מה צריך שיקנו, הא כל הארץ ניתנה לאברהם אבינו ואין כאן משום גזל, אלא שאסור לעשות עמם מלחמה, אבל אם ע"י איזה סיבה יקחו מהם ללא מלחמה למה יהי' אסור, וכן מבואר ברש"י בתחילת בראשית דהקב"ה ברא את הארץ ונתנה להם וחזר ונטלה מהם וא"כ אין כאן גזל, וע"כ צ"ל דאסור לקחת מהם אע"פ שהארץ של ישראל, משום דההבטחה היתה שיקנוה ע"י כיבוש באופן המותר, וכ"ז שלא כבשוה הרי היא של האומות, וכיון שיש איסור לכובשם א"א לקנותה, א"כ בשלמא אם אסור לקחת הארץ מחמת גזל, ורוצים לזכות זה עכשיו מחמת כיבוש, אז אמרינן דאסור לקחתה, אבל ארץ עמון שהיתה ביד סיחון דמותר להם ליקח גם בלא כיבוש, דמסיחון הא מותר להם לכובשה, ועם העמונים לא הי' להם אז מלחמה וזה הי' אבוד מהם, ולפי סברת הגר"ח הנ"ל יהי' מותר לקחת ארץ עמון אפי' אם סיחון לא קנאה, ושפיר יקנוה אף להב"ח, דהא אי"צ מעשה קנין ממש שהרי כבר נתנה לאברהם אם יקחוה עתה באופן המותר.
אלא דצ"ע לפי"ז מאי ראי' מהא דטהרו בסיחון שגוי קונה בחזקה, ולא מסתבר לומר דאם חזקה אינה כלום לא הי' אפילו כאבידתם, וצ"ע. ועי' בתוס' רי"ד דסיחון קנה ע"י שנתייאשו עמון ומואב, וקשה עליו קושית הרשב"א דהא קרקע אינה נגזלת, ואפשר דס"ל דבזה שהחזיקו סיחון לא נעשית עדיין כאבידה ורק ע"י היאוש נעשית כאבידה, ואז יכולים כבר לזכות מדין אבידת עכו"ם, עוד אפשר דנהי דיאוש לא מהני, מ"מ לא נקרא כבר אל תצורם, דאין מרדפין כבר אחר הקרקע, אלא דמדברי התורי"ד לא משמע כסברא זו, ולכל הנ"ל חוזר הקושיא מנ"ל דגוי קונה בחזקה. (מהדו"ק)
ואימא ה"מ בכספא אבל בחזקה לא. מבואר בתוס' וברשב"א דהכוונה חזקה דכיבוש מלחמה, וצריך ביאור מה נקרא כיבוש מלחמה, דהא כשלוקח ליסטים מזוין הא הוי ג"כ גזלן ובמה נקרא כיבוש מלחמה, ואפשר דכל שבמקום שהגזלן נמצא אין שולט עליו רשות אחרים כלל אז הוי כיבוש מלחמה, משא"כ בלסטים מזויין שגם בשעה ובמקום שגוזל שולט עליו יד המלך והשרים, ובחזו"א (סי' קמ"ז ס"ק י"א) כתב דכל שאין המלכות מוחה יש להם דין כיבוש מלחמה, ובס"ק ט"ו שם כתב בהאי עובדא דתרמודאה דאפשר דע"י שפדאה לשם אשתו מחל זכות עבדות אלא דאח"כ כשמוכרה לעבדות הוי כחוזר וקנאה לשום עבדות, וע"כ צ"ל לפי"ז דכשחוזר ומוכרה הוי שוב קנין ע"י שביו וכיבוש מלחמה דהיינו דאין המלכות מוחה, וא"כ כל גוי יש לו דין שבאי באשתו, דלא מסתבר דמצד המלכות יש הבדל בין קנין גוי זה באשתו יותר משאר אנשים, ותמוה קצת דלפי"ז כל גוי קונה את אשתו מדין כיבוש מלחמה, ולפימש"כ דהיכא דשולט עליו יד המלכות אינו נקרא כיבוש מלחמה אין לגוי דין קנין כיבוש מלחמה באשתו.
וישב ממנו שבי. עי' באמרי משה (סי' כ"ג ס"ק ו') דביאר דמש"כ הרשב"א ביבמות (דף מ"ו) דעכו"ם קונה קנין הגוף בישראל, היינו דקונהו קנין גוף למעשה ידיו ולא יועיל מחילה אך לא יהי' לו קנין כזה שיעשה דין מה שקנה עבד קנה רבו, וכ"כ בחזו"א בסוגיין, והיינו דכמו דבעבד עברי אמרינן בקידושין דף ט"ז דגופו קנוי לענין שלא יהני מחילה, וכן מבואר בב"ק (דף קי"ג) דעכו"ם קונה גוף עבד עברי לענין שלא יועיל מחילה, והנה לכאורה זה מוכרח דהא מבואר כאן דמי שקנה מהשבאי קונהו למעשה ידיו, ואי נימא דלהשבאי אין קנין הגוף לגבי מעשה ידים אלא מהני מחילה, נמצא דאין לו בו אלא שיעבוד בעלמא ואיך יוכל למוכרו, דהא כמו שכתבו רוב הפוסקים דא"א למכור שטר חוב מן התורה, ואפילו אם אפשר למכור שטר חוב מ"מ למכור חוב א"א אע"פ שיש לו שיעבוד בנכסי הלוה [ובחי' רבנו חיים הלוי הל' מכירה נוקט דבאמת יכולים למכור, אלא דחסר מעשה קנין איך לקנות], וע"כ דכיון דאין לו בגוף הנכסים אינו יכול למכור, וא"כ מה דהשבאי יכול למכור את העבד שנשבה הוא משום דיש לו קנין בגופו למעשי ידיו כמו ישראל בעבד עברי.
אמנם א"א לומר כן, דהא כ' הרשב"א דהא דס"ל לרבא דבקנאו לשם בן חורין לפני יאוש חוזר לרבו ראשון, משום דבזה שקנאו לשם בן חורין דמי לקונה עבד לזמן ומחל לו על מעשה ידיו דחוזר לראשון, מבואר דשייך למכור עבד למעש"י בלי קנין הגוף שלכך יועיל מחילה לעבד וגם השבאי מוכר לישראל קנין כזה ולכך חוזר לראשון, הרי דשייך למכור קנין מעש"י אף שאין לו קנין הגוף, וע"כ צ"ל דשאני שיעבוד נכסים דאין לו דבר מסוים שיהי' לו שיעבוד רק שיעבוד להשיג את הדבר גופא, משא"כ בעבד שיש לו בגוף העבד שיעבוד לגבי מעשה ידים והוי שפיר דבר הנקנה וצע"ק.
שם. וישב ממנו שבי. ברשב"א מבואר דקונה ישראל מדין כיבוש מלחמה, והוכיח בדבר אברהם (ח"א סי' י"א) דזה מהני בלי קנין אחר, ויל"ע אם עצם מעשה הכיבוש אסור דהוי גזילה אלא שאעפ"כ קנה, או דילמא עצם הכיבוש מותר, כן יל"ע דמשמע דמותר לברוח ואמאי מותר לברוח ולהפקיע קנינו, ואם נימא דכיבוש אינו אסור משום גזילה, אפשר דכמו שמותר לכבוש ה"נ אפשר לברוח ולהפקיע הכיבוש דזה שוב כיבוש שלו ומותר, אמנם צ"ע דהא מבואר לרבא דישראל הקונה אותו מהשבאי קונה אותו מדינא למעש"י, והיינו דמקבל הדין של השבאי, והא אחרי שקנאו ישראל שוב אין יד השבאי שולטת בו שיכפנו לעבוד אצל הפודהו, וכיון דמותר להפקיע עצמו מיד השבאי ה"נ מותר להפקיע עצמו מישראל הקונהו, ואיך מותר לזה שפדאו להכריחו לעבוד.
ובתורת גיטין (דף מ' על תוד"ה אותו) כתב דאסור לברוח להפקיע עצמו מהשבאי, וק' דלקמן דף מ"ה אמרינן דאין מבריחין השבויים מפני תיקון העולם, משמע דלולי זה היו מבריחים, ורב עיליש ברח מהשבי, ולמה הי' מותר, דהא לפי פירוש הרשב"א לפי מסקנת הגמ' גם עכו"ם קונה לישראל בדין כיבוש מלחמה ואיך מותר להפקיע, וע"כ דזה ג"כ הוי ככיבוש מה שבורח, וא"כ כשקונהו מן השבאי, אז בשלמא אם השבאי עצמו מכריחו לעבוד בו גם אחרי שפודהו ועדיין ידו תקיפה עליו שייך לומר שנמשך עדיין הכיבוש של השבאי אצל הישראל, וכ"ז שלא יברח יש לו בו קנין, אבל לכאורה כשפודין אותו מהשבאי שוב לא איכפת לשבאי כלום, גם אין ידו תקיפה כבר על השבוי, ולמה לא יפקע תיכף כח קונהו, דכבר פסק כח השבאי ומחזיקו הישראל בגזל.
המפקיר עבדו יצא לחירות. בפנ"י הק' דכיון דאין ראוי לזכות בעבד לשום אדם בעולם ואין כאן הפקר לכל, א"כ לא הוי הפקר כלל, דהא בעינן שיהי' הפקר לעניים ועשירים, וכן הק' בעבד עברי דלא יועיל להפקיר עבד עברי כיון דלא ניתן למכירה, ובשלמא אם הי' שייך לזכות בעבד, אלא דהעבד יקדים תמיד לזכות בעצמו, לא קשיא כלל, כיון דהא באמת הוא הפקר לכל העולם, אך כיון דא"א כלל לזכות בעבד עברי דאינו דבר הנקנה, וכן בעבד כנעני לשמואל דברגע שמפקירו ואינו עבד איש לא שייך לזכות בו, ממילא לא הוי הפקר כלל, וידוע דמתרצים דרק אם אינו רוצה להוציאו מרשותו הוא דאינו הפקר, אבל אם מצידו הוא מפקירו לכל אחד אע"פ שאינו חפץ ששייך לקנותו מ"מ שפיר הוי הפקר, ויל"ע לשיטת רש"י וסייעתו ב"מ דף י"ב ע"א דזה שקונה מההפקר קונה ע"י דעת אחרת מקנה, ויש להסתפק אי ס"ל דשייך לזכות מההפקר גם בלי הקנאת המפקיר, אלא שיש גם אפשרות לקנות ע"י דעת אחרת מקנה, וזה יועיל לקנות אפילו אם בלי דעת אחרת לא הי' קונה, או דס"ל דבהפקר כל הקנין הוא דוקא ע"י דעת אחרת מקנה, ולכאורה הכי מסתבר, דאם אפשר לקנות גם בלי הקנאתו של המפקיר, מה מוסיף הקנאתו במה שכבר אינו שלו ופקע כחו לגמרי דאפשר לקחת גם בלי הקנאתו, ולמה יועיל לקנות ע"י חצר כזו שאינה קונה בלא דעת אחרת מקנה, ואין להביא ראי' מהא דאמרינן בב"מ (דף י"א ע"ב) דלמ"ד טובת הנאה אינה ממון לקנות באגב קרקע, וע"כ דרבן גמליאל הקנה להם המעשרות ע"י חצר, וביאר ברש"י שם משום דאיהו מפקיר והם קונים בתורת חצר, הרי דקונים בלי דעת אחרת מקנה, אמנם התם שאני דכיון דאין לבעלים כח להקנות אפילו לכהן או ללוי בהכרח לא נשאר להם כלום כשהם מסתלקים, דהא בעלות וכח שהי' להם דהיינו טובת הנאה הסתלקו והפקירו וממילא יקנו את מתנות הכהונה והמעשרות בלי הקנאתם, אבל הכא דאין חסרון בבעלות הבעלים להקנות בעבד כנעני אלא דאי אפשר לקנותו ע"י הפקר, א"כ אם כל הפקר הוא רק ע"י זכיה מכח דעת אחרת מקנה, איך יועיל ההפקר, כיון דאינו יכול להקנותו לשום אדם בעולם ע"י הפקירו, [ולרש"י צ"ל דאע"ג דכל דין הפקר ילפינן משמיטה, והתם בודאי אינו מדין דעת אחרת מקנה, דהא הוי הפקר אפילו אינו רוצה להפקיר לשיטת רוב הפוסקים, מ"מ שאר הפקר יש לו קנין מכח המפקיר], וכן יל"ע מה דא"א למכור עבד עברי אם זה מחמת דאין לו כ"כ כח בעבדו למוכרו, או משום דעבד עברי חידשה התורה דאינו חפץ הנקנה, והנה אם עבד עברי חסר בבעלותו לגבי להקנות לא הי' אפשר להפקיר עבד עברי, דכמו דאינו ברשותו דאינו יכול להקדיש ולהקנות ה"נ אינו יכול להפקיר כמבואר בב"ק דף ס"ט, ה"נ בעבד עברי, וע"כ דאינו חסרון בכח הבעלים, והנה בש"ך (סי' ס"ו ס"ק כ"ה) תמה על מש"כ בב"ב דף ע"ו דאם הפקיר שטר לא קנה המוצאו דבעי מסירה דהיינו דעת אחרת מקנה, והיינו לשיטתם דקונה מהפקר אינו נקרא דעת אחרת מקנה, והק' דכשהפקירו הא זוכה הלוה, ולהנ"ל כמו דא"א למכור חוב ה"נ להפקיר, ורק שטר חוב אפשר למכור ולהקנות ולכן צריך לזכות בשטר חוב, אבל עצם החוב ל"ש להפקיר, ועי' במש"כ שם ב"ב דף ע"ו ע"א.
אי יאות עבדת שדר לה גיטא דחירותא. ובגליון הש"ס הק' איך מהני גט שחרור הא אינו ברשותו דהא אינו יכול להוציאו בדיינים, וביאר בחזו"א דע"כ דמפרש דמיירי לפני יאוש דלאחר יאוש הא לשחרר את האיסור בלבד ודאי לא שייך שיעכב אם אינו ברשותו, [ולפי"ז דמיירי לפני יאוש הא דפשיטא להו דמותר לשלוח גט שחרור ואינו עובר משום לעולם בהם תעבודו, משום דעי"ז יפדוה ולא תיטמע בין הנכרים, או משום דבין כך אינו יכול לעבוד בה בלי להוציא כסף כדי לפדותה], ובחזו"א תי' על קושיתו דשחרור האיסור מפקיע גם הממון, וכ"כ באחיעזר (ח"ג סי' ע"ח אות ד'), ולדבריהם אם א' יתן כסף להאדון שיצא העבד לחירות לא יועיל, כיון שאינו ברשותו, דהא בכסף עיקר השחרור ע"י הפקעת הממון ונמשך גם האיסור, כמבואר בתוס' דף ל"ט ב' בד"ה מה.
ואפשר לומר דמדחזינן דשייך שחרור על איסור גרידא, הרי דענין שחרור אינו בגדרי בעלות כמו בממון, וע"כ דענין שחרור הוא מילתא אחריתי, ואינו תלוי כלל בגדרי בעלות כבשאר ענינים, אלא דסגי בזה שהוא בעלים על דין עבד, ורק בדין בעל על ממון נאמרה הלכה דבעי שיהי' ברשותו, משא"כ בזה יוכל להפקיע דינו ע"י שטר שחרור ולכך מהני אף באינו ברשותו, ולדברינו יועיל גם בקנין כסף אפי' אינו העבד ברשותו, ועי' בשערי יושר שער ה' פי"ג.
ויש להסתפק למ"ד דהמפקיר עבדו יצא לחירות ואי"צ גט שחרור, אם יוכל להפקיר כשאינו ברשותו, וצדדי הספק הם, אם גם לשמואל ההפקר הוא על הממון אלא שיש גזה"כ דכשנפקע הממון ואינו עבד איש נפקא האיסור ממילא, או דלשמואל התורה גילתה דאין ב' עניינים אלא דהכל דבר א' והוא קנין עבדות, וכיון דמעורב בהעבד איסור וממון, אז כשמפקירו אין שייך לחלק, אלא דעבד הוא חפץ כזה הכלול משני דברים וכל הפקר הוא שחרור, וא"כ יש מקום לומר דגם להפקיר עבד אינו בגדרי ממון, דהא הוא דבר מיוחד הכלול מתרוויהו, ומדמהני בו הפקר אע"ג דיש בו גם איסור הרי דזה מין שחרור כזה, ולכן זה יועיל אפילו אם אינו ברשותו, אלא דא"א לומר כן, דמנ"ל באמת לשמואל לומר דמהני הפקר על דבר כזה, והא אפשר דל"ש כלל הפקר על כזה חפץ הכלול מב' דברים, וע"כ דזה מתחלק לב' ענינים, וההפקר הוא רק על הממון אלא דממילא פקע האיסור, וכיון שכן צריך להפקר זה ככל גדרי ממון, וע"כ דא"א להפקיר עבד שאינו ברשותו דאינו כשחרור.
כל המשחרר עבדו עובר בעשה. הרמב"ן מפרש דאסור ליתן לו מתנת חנם ואם עושה לצורך אחר כגון למצוה כיון דאינו משום שרוצה להנותו מותר, והק' הרשב"א דהא אפילו לגר תושב מותר לתת מתנות וכ"ש לעבד שחייב במצוות, [וחזינן מדבריהם דאע"ג דמה שיהנה הוא כשיהי' ישראל, מ"מ כיון דבשעה שנותן לו הגט שחרור הוא עדיין עבד, שייך בזה איסור לא לתת להם מתנה, והרשב"א אינו חולק אלא משום דגם כעת כשהוא עבד הוא מחוייב במצוות ואין איסור לתת מתנות, וצריך לחלק מהא דלעיל לענין לפדות את העבדים דס"ל לרבנן דאין מצוה לפדות העבדים ולכן כשפדאו לשום בן חורין לא ישתעבד לרבו ראשון כדי שיפדוהו, הרי דכשפודין אותו לשם בן חורין הוי דינו כפדיית בן חורין דאיכא מצוה אע"ג דכשבא לפדותו הוא עבד עדיין].
והרשב"א חולק ופי' שהאיסור לשחרר זה איסור מיוחד, והוא דוקא אם אינו כמכירה, אבל אם זה בעד גמילות טובה הוי כמכירה, נמצא דגם לדידיה יש איסור לתת חנם אלא שאינו כולל שאר מתנות שאותם באמת מותר ליתן לעבד, ורק על שחרור יש דין מיוחד לשחרר חנם, והנה בחצי עבד וחצי בן חורין דכופין את רבו לשחררו, נתקשו הראשונים איך מותר, והוצרכו לטעם דמשום מצוה, ולמה לא סגי בזה שנותן שטר על חצי דמיו וכשנתרצה לקחתו בתור כסף הא חשיב כסף, ואף אם אינו נעשה בשביל זה כסף, מ"מ הא לא בעי דוקא שיהי' מכירה ממש, דהרי בעד גמילות טובה ג"כ מותר, ולמה יגרע אם נותן שטר, ולמה לא הוי כעין מכירה, ואע"ג דמיירי דאין האדון מתרצה, מ"מ מה הקשו הא יש איסור לשחרר ואיך נכוף אותו, דהא שפיר נוכל לכופו דהא ביד האדון שלא לעבור עבירה אם יתרצה לתתו בעד השטר חצי דמיו, וצ"ל כיון דאליבא דאמת אין כוונתו לשחררו משום הכסף לא הוי כעין מכירה, ולפי"ז אפי' אם יפדה בכסף ממש אבל אין בדעת האדון לשחררו בעד הכסף אלא משום דסתם רוצה לשחררו יעבור בעשה אף אם יקבל מעות.
ויל"ע לפי"ז אם במפקיר עבד עובר בעשה, דהא אינו משחררו ממש ואינו נותן לו חירות, וכן יל"ע להרמב"ן אם אסור להפקיר דבר היכא דידעינן שרק הגוי יזכה, דמ"מ הוא אינו נותן לו אלא אפשרות לזכות מההפקר, ואי נימא דשרי, לכאורה למה לכוף אותו לכתוב שטר שחרור, יכפוהו קודם להפקיר ואח"כ יהי' מותר ודאי לכתוב שטר שחרור על האיסור להתירו בבת חורין, כמש"כ התוס' כאן בד"ה כל, ובשלמא מה שאין לו כבר הממון בחצי עבד וחצי בן חורין ע"י תקנ"ח דכופין אי"ז עדיין סיבה להתיר לשחררו, דהא אדרבה מה דפקע הממון הוא ע"י דכופין אותו לשחררו, וצריך להיות קודם היתר לשחרור, אבל אם להפקיר מותר בכל גווני, הא יש עצה פשוטה שיכופו אותו להפקיר וממילא יהי' מותר אח"כ לכתוב גט שחרור, אלא די"ל דכל מה דמהני כפי' היינו משום דמצוה לשמוע דברי חכמים לשחררו, ואילו להפקיר הא אין מצוה, וע"כ אם יועיל ע"י כפייה היינו משום דהתכלית הוא לשחררו, ושוב צ"ל שהכפיה תועיל משום דעי"ז ישתחרר, אז קודם כל צריך שיהי' מותר לשחררו.
שם. המשחרר עבדו עובר בעשה. בשו"ת הגרעק"א (סי' קצ"ד) מפקפק לומר דלא מהני בדיעבד למ"ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, דהא גם בעשה אמרינן אי עביד לא מהני, מדפריך בתמורה מתורם מן הרעה על היפה דאינו אלא איסור עשה.
והנה אפשר דלמ"ד לא מהני הא הוא מפרש כן בקרא כגון לא יקח היינו דלא יועיל ליקוחין, וכן בהרימכם את חלבו דוקא ע"י הרמת חלבו, אבל כאן לא יוכל להתפרש לעולם בהם תעבודו שלא יהני שחרור, דהא לא מפורש בפסוק שחרור אלא דין לעבוד בו, ורק ממילא שמעינן דמשחררו עובר, ואם הי' נזכר בקרא, או לשון לאו, או עשה, לא לשחרר, אז הי' אפשר לומר דאי עביד לא יהני.
והנה הגרעק"א עצמו בסי' קכ"ט בד"ה זאת, כתב דרק אם האיסור מיוחד על זה אז הוא דאמרינן אי עביד לא מהני, אלא דהוא מיירי אם האיסור אינו בפרטות על זה, אכן גם בעניננו כיון דאין לשון הפסוק מפרש איסור שחרור ורק ממילא נשמע דכיון דדינו לעבוד, נמצא דמה דשייך אי עביד צריך להתפרש דעשה דלא יעבוד, וע"ז לא שייך לומר דלא מהני אלא על חלות השחרור וזה לא אמרה תורה כלל.
והנה כאן מהני לשחרר לדבר מצוה וכדו', ואם הי' נכלל בכלל דאי עביד לא מהני, נראה דגם משום מצוה רבה לא הי' שייך שיועיל, ובאלמנה לכה"ג הי' מתפרש דלא יקח לא יועיל ליקוחין גם אילו הי' איזה אופן שעשה ידחה לא תעשה ג"כ לא הי' מהני לקנותה, וע"כ כנ"ל דכיון דאין האיסור מיוחד בפירוש על השחרור לא שייך לומר בזה אי עביד לא מהני.
שם. כל המשחרר עבדו עובר בעשה. כ' הרמב"ן דהטעם הוא משום דאסור ליתן להם מתנת חנם, והא דשרו משום מצוה, דאז נמצא שאינו עושה זה בתורת מתנה לו אלא דהאדון צריך לזה, ובשו"ת הגרעק"א סי' קצ"ד הביא מה דאמרינן בע"ז דף ס"ה דכמו לר' יהודה דאסור ליתן להם מתנת חנם, מ"מ לעקור הכלאים בחנם שרי משום למעוטי תיפלה, ה"נ לר"ע דאסור לקיים כלאים מ"מ מותר לעקור ולקבל שכר משום דלמעוטי תיפלה שרי, והק' שם מי דמי דלענין מתנת חנם כיון דיש מצוה דלמעוטי תיפלה נמצא דאינו עושה זה מחמת דרוצה להנותו ושרי, אבל בכלאים מנ"ל דלמעוטי תיפלה מותר דהא מ"מ רוצה לקיים כלאים, והנה לכאורה מה דמספקינן שם אם מותר לשבור יין נסך משום דהוי למעוטי תיפלה, הא אין הכוונה משום דכוונת הפועל לשם המצוה דלמעוטי תיפלה, דודאי כונת הפועל רק משום שכרו, אלא דהספק הוא אם עי"ז דהוא מוכרח ורוצה שלא תישבר קודם אסור, או דכל שיש בזה למעט תיפלה אז עיקר הפעולה שנעשית כאן הוא למעט תיפלה, אבל אין תלוי בכוונתו, וא"כ שפיר מוכיח בגמ' דגם התם מה דמסייע להגוי לעקור הוא באמת משום שרוצה לסייע לו ויש בזה משום מתנת חנם, אלא דכיון דיש בזה למעט תיפלה לא איכפת לן מה דבמעשה זה יש ענין של מתנת חנם, דעיקר מה שנעשה כאן הוא למעוטי תיפלה ולכך שרי, וה"נ בכלאים יהי' מותר מהאי טעמא.
הוה כייפנא לי' למרה. יל"ע בכל הני דכופין משום מצוה, ולא נזכר שהיינו דוקא אם שוה פחות מחומש מנכסיו, וצריך טעם דלכאורה אי נימא דבשביל פרי' ורבי' של עצמו אינו מחוייב להוציא יותר מחומש נכסיו כמו בשאר מצוות, למה בשביל פרי' ורבי' של עבדו יהי' מחויב יותר, ומסתבר דאם אינו מחויב להוציא יותר מחומש נכסיו, אז אפילו אם העבד כותב שטר, לא יחייב זה את האדון להפסיד עבדו, ואע"ג דיתכן דרבנן תיקנו דכיון דא"א לדעת אם זה חומש נכסיו, וע"כ הוצרכו לתקן שיכפוהו תמיד דאל"כ בטלה התקנה דהרבה פעמים יטעון שזה יותר מחומש נכסיו, מ"מ צע"ק, גם יל"ע אם להציל מאיסורא מחוייבים יותר מחומש, כן יל"ע לרבינא דכופין את אדונה לשחרר משום מילתא דאיסורא, למה לא נזכר דיכתוב שטר על דמיה, ויש לחלק אם זה לתועלת מצות העבד דאז כותב העבד שטר, משא"כ כאן דזה בעיקר לתועלת האנשים שלא יכשלו בה, לכן אין מחייבין אותה לכתוב שטר על דמיה.
רש"י ד"ה חבורי מחברי. דלית להו דרשב"ג. החילוק בין רשב"ג לרבנן אם מצוה לפדותו מצד הצלתו דשבי כולהו איתנהו בי' ולא מחמת דיטמע בין העכו"ם, וכמבואר ברשב"א דאף לת"ק דאין מצוה לפדות את העבדים, תיקנו מ"מ שיהי' בן חורין כדי שיפדוהו ולא יטמע בין הנכרים, א"כ רשב"ג דסובר דיש מצות פדיה ע"כ הוא משום הצלה, ולכאורה אם היא אשתו הא אינה אצלו כמו שבויה, וגם איסור להיות אשת הגוי ג"כ אין, וכמו שהוכיחו דעבד מותר בגויה, ובודאי גם שפחה מותרת בגוי, א"כ איזה מצוה יש כאן לפדות, ומשום דלא יטמע הא אין חילוק בין רבנן לרשב"ג, ומה דפליגי דלרבנן תיקנו משום זה שיהי' בן חורין דאל"כ אין מצוה כלל, ורשב"ג ס"ל דאי"צ לתקן דגם בלי זה יש מצוה מצד הצלה, אבל כאן דאין מצוה מצד הצלה מאי נפק"מ בין רבנן לרשב"ג, גם משמע דגם משום שלא יטמע אין חיוב ממש לפדות, אלא דרבנן תיקנו שיפדוה כדי שלא תיטמע אבל חיוב פדיה אין בשביל זה, דאל"כ למה הוצרכו לתקן שיהי' בן חורין הא בין כך יהיו מחוייבים לפדותו מחמת שלא יטמע.
וצ"ל ע"כ דהי' מחזיקה כמו שבויה, ולכך יש בזה לרשב"ג משום הצלה, אך צ"ע מה דחקו לפרש כן, הא היו יכולים לפרש שלא הי' מחזיקה כשבויה, ולכו"ע אין מצוה מצד הצלה, ורק אם יתן לה גט שחרור יפדוה כדי שלא תיטמע. (מהדו"ק)
תוד"ה אבל. וקשה דאפי' ישראל מישראל לא קני. ברשב"א מבואר דכל הקושיות האלה על רש"י הוא רק לפי"מ שלומדים דקושית הגמ' עכו"ם ישראל מנ"ל, היינו מנ"ל שקונה ישראל ממש דהיינו עבד עברי מנ"ל שנקנה בחזקה, וע"ז קשה להם דא"כ למסקנא גוי קונה עבד עברי בחזקה, וע"ז הוכיחו דגם ישראל אינו קונה עבד עברי בחזקה וכ"ש דאין עכו"ם קונה עבד עברי בחזקה, וכן ממש"כ שם בפירוש דאין גוי קונה עבד עברי בחזקה, אבל לפירש"י דפי' עכו"ם ישראל מנ"ל היינו עבד זה שחייב במצוות, לא קשיא מידי על רש"י, אלא דלהם לא נראה דקושית הגמ' היא רק על עבד זה, אלא על עבד עברי הנקנה לעכו"ם ושפיר הקשו.
תוד"ה כל. עי' ברשב"א דס"ל דשחררו אינו עדיין לשון שחרור, אלא שהוא מצווה שהם ישחררו, ובאל ישתעבדו חל כבר חיוב ממון להשפחה, ולכן מקשה בגמ' לקמן דף מ' מזה לאמימר דס"ל דהמפקיר עבדו ומת אין לו תקנה, דהא באל ישתעבדו כבר פקע הממון ואיך מהני לכתוב גט, משא"כ בשחררו או יעשה לה קורת רוח דאינה אלא מצוה ולא פקע עדיין.
והנה גם מהתוס' וגם מהרשב"א מבואר דמצוה לקיים דברי המת היכא שאמר לשון ששייך לקנות קונה, ולכך באל ישתעבדו כבר זכתה בחירות לגבי חלק הממון, וצ"ע מסוגיין על הר"ן בגיטין דהוכיח במחנ"א (הל' זכיה ומתנה סי' כ"ט) דס"ל דמצוה לקיים דברי המת אינה אלא מצוה, ואפשר דאף דס"ל דהוא רק מצוה מ"מ הא כופין ע"ז, וכיון שהיא מוחזקת בעצמה הו"ל כבר כפיה, וא"א להשתעבד בה דהו"ל כאילו כבר גבתה מה שציוה, והנה דברי התוס' והרשב"א צ"ע דאפילו אם אל ישתעבדו בה כבר חל קנין, מ"מ איך חל קנין מחמת מצוה לקיים דברי המת הא הוי עבירה, דהנה מסתבר דגם להפקיר עבד אסור ועובר בעשה [ולעיל בד"ה כל המשחרר הסתפקנו בזה], וצ"ל דכיון דאין חוב לעבוד, אז כשאומר שלא לעבוד אינו אומר לעשות עבירה, ואע"ג דמכח זה זוכה השפחה שא"א לעבוד בה שיש לה זכות ממון מתקנת חכמים, מ"מ אינו נקרא דאומר לעשות עבירה, ועי' בחזו"א (סי' קמ"ז ס"ק ט') דלא נתנו חכמים העבד לעצמו דזה א"א אלא דהפקירוהו, ולכאורה זה יתכן רק אם מצוה לקיים דברי המת עושה קנין, דאם זה רק מצוה הא יוכלו רק להכריחו להפקירו ולא שייך ע"ז תפיסה, וא"כ יקשה להר"ן וסיעתו למה זכתה בחירות. (מהדו"ק)
בא"ד. כופין את היורשים. הוקשה להם איך מותר לעשות עבירה, ותירצו דכיון דאין היורשים רשאין להשתעבד בה בשחרור קנין האיסור גרידא אין עבירה, ובמחנ"א (הל' זכיה סי' כ"ט) הוכיח מדברי התוס' דס"ל דמצוה לקיים דברי המת עושה קנין, וכ' דיש לדחות דכיון דאסור להשתעבד אפילו שלא פקע הממון כבר אין עשה דלעולם בהם תעבודו, אלא דהוכיח ממה שכתבו התוספות לקמן דף מ' להקשות על רש"י דס"ל דמעוכב גט שחרור אסור בשפחה, א"כ למה צריך הירושלמי לומר דבאומר שחררו כופין לשחרר מחמת מצוה לקיים דברי המת, תיפוק לי' משום דאסור בשפחה ובבת חורין, הרי דסבירא לי' דמצוה לקיים דברי המת עושה קנין, דאם יש להם עדיין בו קנין ממון, ורק איסור בעלמא הוא דרכיב עלייהו שלא לעבוד בו, הא ודאי יודה רש"י דמותר בשפחה.
ויל"ע דלכאורה אף להפוסקים דס"ל דמצוה לקיים דברי המת אינו עושה קנין, מ"מ כופין אותו על המצוה, כמבואר בר"ן גיטין דף י"ג ובמרדכי פרק מי שמת, וכיון שהיא מוחזקת בגופה הא כופה אותו במה שמחזקת עצמה לא לעבוד, וכאן לכו"ע הא הוי כאילו קנתה כבר עצמה, ואף הרשב"א שחולק כאן על התוס' וס"ל דבמה שאמר אל ישתעבדו בה אין שחרור מהאב ורק מצוה להם שהם ישחררוה, מ"מ גם הוא כ' להקשות על רש"י כקושית התוס', וכמו שהביא המחנ"א עצמו זה, וע"כ דכיון שהוא זוכה בעצמו אפילו מחמת דהוי כאילו כפו את היורשים, מ"מ הוי כבר כמעוכב גט שחרור דבזה לא פליגי התוס' והרשב"א, אלא דהרשב"א הבין דלתוס' במה שאמר שחררו או אל ישתעבדו או יעשה לה קורת רוח כבר נפקע הממון עוד לפני שזכו יורשים, [הראוני דמהריטב"א משמע קצת דהוי כהפקר, וכן משמע מרש"י לקמן דף מ' ד"ה אי אתה מודה, ובד"ה הא אמרה משמע דאפילו באומר הרי את בת חורין כבר נפקע הממון, וזה ע"כ לא משום מצוה לקיים דברי המת], וע"ז מקשה הרשב"א ומוכיח דרק ע"י מצוה לקיים דברי המת היא זוכה בעצמה שלא להשתעבד, ולכך קשה לו אמאי איכא מצוה לקיים דיבורו שע"י כן ירד הממון מהשפחה הא זה עבירה לשחרר, ועל כן פי' הרשב"א דתלינן דמסתמא קיבל ממנה האב טובה גדולה דהוי כמכירה שאין בזה עבירה ושפיר מצוה לקיים דיבורו, והשפחה זוכה עצמה שלא להשתעבד מחמת דכופה אותו ע"י שמחזקת בגופה ולכך הויא מעוכב גט שחרור, ושפיר הוכיח גם הרשב"א נגד רש"י מהא דלא כופין מחמת דאסור בשפחה ובת חורין ע"כ דאינו אסור בשפחה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |