אילת השחר/גיטין/לז/א

אילת השחר גיטין לז א

דף ל"ז ע"א

יתומים א"צ פרוזבול. כתב הר"ן דמה שאביהם הלוה נתמעט בספרי מקרא דכל בעל משה ידו ולא יורש אבל הלוקח לא נתמעט דלוקח לא זכי אלא בשיעבוד נכסים ואכתי שעבוד הגוף קיים [כוונתו קיים אצל המלוה], ואע"ג דלא קרינן בי' לא יגוש כיון דאידך נגוש מחמתיה לא יגוש קרינן בי', והיינו דהוי קשיא לי' דהא המלוה אינו יכול לתבוע ואמאי משמט, וע"ז תי' דכיון דהלוקח תובעו מחמתו קרינן בי' לא יגוש, ויל"ע דמרש"י בדף ל"ב ע"ב ובמכות ג' ע"ב ובכולי דוכתא משמע דהב"ד כבר נוגשים ואין כאן לא יגוש, ואם הר"ן יסבור כרש"י אמאי ס"ל להר"ן דמוסר שטרותיו ממש לב"ד נתמעט מן התורה שאינו משמט דלא קרינן לא יגוש, דהא ב"ד תובעין מחמתו דודאי אם ימחול המלוה לא יוכלו לגבות.

ועי' ברש"י ד"ה דתפסי להו בי דינא, והפקירן הפקר וגבי מלוה לא קרינן בי' לא יגוש, ולכאורה מה צריך להטעם דהפקירן הפקר תיפו"ל דהם יגבו, ועל כן נראה דהוי קשה לי' לרש"י דהא הב"ד תובעים מחמתו ולמה זה אינו בלא יגוש, ולכך ביאר רש"י דכיון דלב"ד יש כח לגבות אם ירצו מחמת דהפקירן הפקר לכך נתמעט מוסר שטרותיו מחמת דהוי כאילו מסר לרשות שיש בכחו לגבות בלעדי המלוה, וממילא מיושב מה דמוסר שטרותיו לב"ד לא מקרי נגוש מחמתו אע"ג דבמציאות ב"ד אינם גובים לבד, מ"מ כיון שיש דין לב"ד דהפקירן הפקר שייך שפיר לומר דלא קרינן בי' לא יגוש, וכמו כן יתפרשו דברי הר"ן.

מזכהו בתוך שדהו. בר"ן הוכיח מכאן דאע"ג דאם הלוה הי' שם וצווח דאינו רוצה לזכות לא יזכה, מ"מ כשאיננו כאן זוכה בשבילו, ומזה מוכיח דמה דזכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר מצד עצמו זכות אע"פ שנמשך ממנו חובה שהוא יותר על הזכות זכה וקנה, דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהוא מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפ"ה אמרינן דמהני, אלא דאפשר לדחות שאף זה מקולי פרוזבול. [וזה צ"ע דמה שייך מקולי פרוזבול דאם לא זכה מה שייך להקל שיועיל כיון דאין לו קרקע, וכמו באם נמצא לפנינו ואינו רוצה לזכות דלא מהני. ומש"כ בקרבן נתנאל אות י' דסמכו קצת על מה שזכות ללוה שישיג הלואה בפעם אחרת, צ"ע דזה שייך אם תיקנו בלי שיזכה בהקרקע, אבל אם צריך לזכות בקרקע הא סוף סוף איך יזכה כיון שלא הי' מסכים].

והסברא שיועיל אע"פ שיצא מזה חוב יותר, צ"ע דהא ודאי אם הי' כאן לא הי' מסכים ואיך אפשר שיזכו בשבילו, ובשלמא אם הא דמהני לזכות אינו מחמת דאמדינן דהי' מסכים, אלא דנאמר דין דזכי' מהני, שייך לעשות גדרים מה נקרא לענין זה זכי', אבל אם זה מחמת דודאי הי' רוצה הא כאן ודאי לא הי' רוצה, ודוחק לומר דלא צריכים לצרף מה שהי' יודע שזה נוגע לגבי השמטת חובו אלא הדבר מצד עצמו, ואם הי' יודע רק שמזכין לו קרקע הי' מסכים לכן קונה. אמנם לפימש"כ שזה מקולי פרוזבול אפשר לומר דהקילו שיזכה מכח זה דהוי כאילו נוגע רק לגבי הקרקע ולא על החוב שיוצא מזה.

ובקצוה"ח (סי' ק"ה סק"א) ביאר דהא דזכין לאדם שלא בפניו אפילו אם זה מתורת שליחות אינו משום דאנן סהדי דהי' רוצה שיעשו זאת בשבילו, אלא דגזה"כ הוא דילפינן דזכי' מהני מהא דאיש זוכה, אלא דמהני לפי גדרי שליחות אבל לא מפני שכאילו עשאו שליח. דהוקשה לו דאע"ג דאם הי' יודע הי' רוצה מ"מ הא פסקינן דיאוש שלא מדעת לא מהני אע"ג דודאי הי' מתיאש, ולפי"ז אי"צ שנאמר דהי' רוצה שיעשה עבורו אלא שיהי' זכות, ובזה שייך לעשות גדרים מה זה זכות, ולכן יש להר"ן סברא דזכות שיצא מזה חוב יש לו דין זכות, אע"ג דבמציאות לא הי' רוצה משום החוב שיצא ממנו, דכיון שהדבר מצד עצמו הי' רוצה זה מקרי זכות.

בר"ן ביאר דאם בשעה ששמע שזיכו לו קרקע צווח דאינו רוצה, תלוי במחלוקת רש"י והר"ש, דלרש"י כיון דהוי כרוב שטרות שנגבות מקרקע, נמצא דאז בשעת כתיבת הפרוזבול הי' הקרקע בחזקתו ומהני הפרוזבול, אבל להר"ש דס"ל דטעם פרוזבול דהוי כגבוי, אז כיון דאח"כ אינו זוכה לא הוי כגבוי, וכן אם הי' לו קרקע בשעת כתיבת הפרוזבול ומכרו קודם שביעית תלוי דלרש"י זה מהני ולהר"ש לא מהני, ונמצא דלדברי הר"ש יש עצה להלוה שלא יועיל פרוזבול של המלוה, דרגע לפני סוף שביעית יאמר דמפקיר הקרקע שיש לו דנמצא דהפרוזבול לא עשה כלום כשנכנס שביעית, ואפילו אם תיכף אח"ז יחזור ויזכה מ"מ אז כבר לא הועיל הפרוזבול.

השאילו מקום לתנור ולכיריים. בשו"ע (סי' ס"ז סכ"ג) הוסיף דה"ה אם השכיר, ועי' בב"י שם דטרח להביא ראי' לזה, ובסמ"ע הוקשה לו דפשיטא, וביאר דלא תימא דוקא שאלה דחייב באונסים הוי כשלו משא"כ שכירות, וצ"ע דהא נתמעט חיובי שומרים בקרקע כמבואר בב"מ דף נ"ו, ואין חייב באונסים בשאלת קרקע. (מהדו"ק)

דמנח אסיכי. ופי' ברמב"ן ב' טעמים, חדא דלא השאיל לו מקום הסיכי, והיינו כמש"כ הרשב"א והרא"ש דהסיכי הם של בעל הקרקע, ועוד טעם דלאו מקום חשוב הוא, וברשב"א תמה דהא קרקע כלשהו סגי, ואפשר דס"ל להרמב"ן בשאול על תשמיש מיוחד אז כל חשיבותו מחמת תשמישו משא"כ היכא דשייך לו קרקע כל שהוא דיכול לעשות בו כל חפצו אז אינו תלוי בחשיבותו [ועי' דבר אברהם ח"א סי' כ"ה סק"ה].

ויל"ע דלא נזכר דליבעי שיהי' שוה פרוטה, וכיון דהטעם הוא משום דאפשר לגבות ואין נזקקין לגבות בפחות משוה פרוטה, א"כ יצטרך דוקא קרקע שוה פרוטה, וי"ל דרק אם אין החוב שוה פרוטה לא נזקקין, אבל אם החוב שוה פרוטה הא נזקקים לגבות, ואף אם יעריכו דאין בקרקע שוה פרוטה, מ"מ יגבו אפי' למ"ד בב"מ (דף נ"ה) דאפי' אם הוזקקו לשוה פרוטה אין גובין בפחות משוה פרוטה, היינו דלא יגבו תביעה השניה שאין בה שוה פרוטה, אבל כאן דימצא דאין בקרקע שוה פרוטה ודאי עדיף ויגבו.

והנה מה שמהני בחוב גדול קרקע כל שהו, כ' רש"י משום דאפשר לגבות בו כל החוב כמעשה דקטיני דאביי, ובתוס' הביאו בשם הרשב"ם משום דאין אונאה לקרקעות, ולכאורה הי' אפשר לומר כדאמרינן בב"מ דף ע"ה דאם יש ללוה קצת מותר לגבות הרבה דכל חלק אמרינן דהוא נגד הקצת שיש ללוה, ופשוט דאין לדמות תקנות חז"ל להדדי, אבל לפי הנ"ל יש להוסיף טעם לשבח, דהתם שייך לומר דנגד כל חיטה שלוה עומד ברשותו החיטה שיש ללוה, דהא לא בעי גוביינא דבי דינא ע"ז, אבל הכא דבעי גוביינא דבי דינא, א"כ הי' צ"ל דנגד כל פחות משוה פרוטה הוי כאילו גבה את הקרקע פחות משוה פרוטה, וזה א"א, דהא על חוב של פחות משוה פרוטה אין נזקקים לעשות גוביינא, ולומר שיהי' דין רק כשיהי' קרקע שוה פרוטה הא הי' צריך עבור זה תקנה חדשה, ועל כן מוכרחים לסברת רש"י או הרשב"ם.

שם. לא צריכא דמנח אסיכי. וכ' הרא"ש והרשב"א דהסיכי הם של בעל הקרקע וסיכי דנעיצי בקרקע לאו כקרקע דמי. ומבואר דאע"ג דבלי הקרקע שתחתיה לא היו הסיכי יכולים להיות שם מ"מ אין הקרקע שתחתיהם שאולה לו, וצריך טעם למה, דכמו דאם הי' הסיכי של הלוה הי' הקרקע שאולה כדי שיהיו הסיכי מונחים, ה"נ כדי שיהי' העציץ, מוכרח להיות שאול הסיכי והקרקע שתחתיהם, וצ"ל דכיון דיכול להעביר הסיכי למקום אחר לא הוי הקרקע כשאול לו.

וברשב"א והריטב"א הביאו תירוץ דמקום הסיכי אינו חשוב, וכ"ה בר"ן, והרשב"א דחה זה דהא קרקע כל שהו שא"א אלא לנעוץ בה מחט, מבואר בגמ' קידושין דכותבין עליו פרוזבול, ולכאורה היו יכולים ליישב דמיירי דאין לו רשות להחזיק העציץ כלל ויוכלו לסלקו בכל שעה ואין לו זכות שאלה, וכמבואר לקמן דף ע"ח בזרק לתוך קלתה דודאי לא מיירי דמשתמשת בגזל, אלא דס"ד שם דכיון דכל שעה יכול לומר לה שלא תחזיק הקלתה בחצירו אין זה נתינת רשות בגדר שאלה, וכן בב"ב דף פ"ד ע"ב בלא אמר לו יקנו כליך, כיון שאין לו זכות על זמן מסויים, אף דבודאי אינו אומר לו תיכף להוציא הכלים, מ"מ אין זה זכות שאלה, ואין לומר דלגבי פרוזבול גם זה נקרא שיש לו קרקע, דא"כ אפי' אם יכול להעביר הסיכי ממקום למקום ג"כ יהי' נחשב שיש לו קרקע, ועי' בפי' הרא"ש בפ"י משביעית דתירץ דההיא דכוורת דבורים דאין כותבים עלי' פרוזבול מיירי דהכוורת היא בלי רשות בקרקע של חבירו. (מהדו"ק)

אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול. וברא"ש הביא תוספתא ה' שלוו בשטר אחד דעל מי שיש לו קרקע כותבין פרוזבול ועל מי שאין קרקע אין כותבין, ורשב"ג ס"ל דכיון שיש לא' כותבין על כולן, ופסק הרא"ש כרשב"ג משום דחמשה שלוו כא' כולם ערבאין זה לזה, וצ"ב מאי טעמא דת"ק, אם לא ס"ל כשיש לערב קרקע כותבין על הלוה פרוזבול, או דלא ס"ל שכל א' ערב להשני, ועי' ברא"ש סוף פרק שבועת הפקדון דמשמע דאיכא דס"ל דכל א' חייב מעיקר הדין ולא מחמת ערבות, ולדידיה יקשה מ"ט דרשב"ג הא אין שייכות לחיובו של כל א' עם השני.

לו ולערב אין להם קרקע ולחייב לו יש לו קרקע וכו' מדר"נ. יל"ע אם עי"ז שכותב פרוזבול, גם הלוה של הלוה חייב לשלם, כיון דאל"כ איך יועיל אם הלוה אינו יכול לגבות מהלוה שלו שחובו נשמט, וע"כ דבמה שהוא כותב פרוזבול כבר מהני דגם הלוה חייב לשלם ללוה שלו, או דלמא דדוקא אם הלוה כתב פרוזבול על הלוה שלו אז הוא דמהני כתיבת הפרוזבול של המלוה, אבל אם אין הלוה כותב פרוזבול על הלוה שלו, כבר נשמט החוב ואין ממה לגבות, או דכיון דחידשה תורה דהלוה של הלוה חייב לו ישר, לא יוכל להפקע חובו כיון שהמלוה כתב פרוזבול.

ולהמבואר בתוס' בכתובות (דף י"ט בד"ה וכגון) וכ"ה שיטת הרבה מן הראשונים, דהיכא שחייב מדר"נ אין הלוה יכול למחול [וגם התם יל"ע אם עי"ז יתחייב הלוה למלוהו, או דאה"נ דהלוה לא יכול לגבות מהלוה שלו אבל המלוה הראשון יכול לגבות ממנו], וה"נ כאן נשאר לענין זה החוב כל מה שנוגע להמלוה הראשון, ומה שנוגע להמלוה האמצעי אולי יועיל השמיטה ולא יוכל לגבות.

והנה מסתבר דאפילו להפוסקים דדינא דר"נ הוא רק אם אין ללוה נכסים אפי' מטלטלי דאז יכול לגבות מהלוה של הלוה שלו, א"כ אם ללוה שלו יש מטלטלין, נמצא דאין לו זכות גוביינא מהלוה של הלוה שיש לו קרקע, דמ"מ מקרי בר גוביינא ממנו, כיון דאילו לא יהי' ללוה ממה לגבות יוכל לגבות מהלוה של הלוה שלו שיש לו קרקע, וכן אם אין לו קרקע ולערב יש קרקע, אע"ג דללוה יש מטלטלין, מ"מ אפשר כבר לכתוב פרוזבול, כיון שיש אופן שיתכן שיגבה ממנו ולו יש קרקע, כבר מהני לכתוב עליו פרוזבול. (מהדו"ק)

מדר' נתן. מסתבר דסגי אפילו אם לחייב לו אין כ"כ קרקע כמו החוב שמגיע לו, כמו דסגי אם יש ללוה קרקע כ"ש. אלא דנראה שצריך מ"מ שהחייב לו יהי' חייב כנגד כל החוב שחייב הלוה אליו, דאל"כ הא אין אפשרות לתבוע חובו מהחייב ללוה, וע"ז הא לא יהני כקטיני דאביי דהא אינו חייב כ"כ הרבה, ולכך דקדק רש"י וכ' שחייב ללוה זה מנה, דהי' סגי לומר שחייב ללוה זה, ומה הוצרך להוסיף מנה וע"כ כוונתו מנה, היינו הרבה, שיספיק נגד כל חובו, דאל"כ הא לא יוכל בשום אופן לגבות כנגד כל חובו. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה מדר' נתן. משועבד לפרוזבול של ראובן המלוה את שמעון. יל"ע למה הוצרך להוסיף משועבד לפרוזבול דהא סגי במה שמחוייב לראובן, והנה בר"ן כתב דלרש"י דהטעם שיהי' ללוה קרקע כדי שיהי' כרוב שטרות שהם נגבין מהקרקע סגי אם רק בשעת כתיבת הפרוזבול יש לו קרקע אבל לא מהני שיהי' עי"ז כגבוי אם לא נשאר לו הקרקע בשעת שמיטה ולכך לא יועיל לפי הר"ש דמסכת שביעית, ולכאורה משמע מכאן דגם לרש"י בעינן שיהי' כגבוי ולא סגי במה שזה כרוב שטרות גרידא, אלא דעי"ז משתעבד הקרקע לפרוזבול היינו לומר דהוי כגבוי, וצ"ל דלרש"י הא כתב ג"כ שעי"ז ב"ד נוגשים ולא הוא, והיינו דמסר לב"ד שיהיו נוגשים, וזה הוא כשיש קרקע במה לגבות כרוב שטרות אז נהיו נוגשים, ואפי' אם אח"כ כבר לא יהי' לו קרקע, מ"מ הא מיהא בעי שב"ד יוכלו לגבות מזה, וצע"ק.

תוד"ה אלא. ואע"ג דעציץ נקוב יכול לכלותו. יל"ע במזכהו קרקע למה מהני, הא בשעת הלואה זה לא הי' אצלו, נמצא דאם ימכור זה לא ישתעבד, אלא אם כתב דאיקני, ולהני דלא אמרינן בזה ט"ס אם לא כתב דאיקני אינו משועבד, וא"כ יכול לכלותו דהיינו שלא יגבה ממנו, והיו יכולים להוכיח גם מזה דלא פלוג במקרקעי, ואולי דדבר שאפשר לכלות ולא רק לגרום שלא יוכל לגבות גרע, ולכך הוכיחו מעציץ נקוב דאפי' אפשר לכלות לגמרי, וצע"ק. (מהדו"ק)

בא"ד. ואע"ג דעציץ נקוב יכול לכלותו לא פלוג רבנן. ובר"ש במס' שביעית [והובא בר"ן כאן] כתב משום דקרקע מקרי יותר גבוי ולא משום דא"א לכלותו, ולא ביאר למה.

בא"ד. ורבינו שמואל פי' משום דקרקע כל שהוא שוה כל החוב דאין אונאה לקרקעות. מבואר מדבריו דאין זה סתם גזה"כ, אלא דמה דאמרינן דאין אונאה מפני שזה שוה כל ממון שיהי', דאם נימא דרק נתמעט מדין אונאה, א"כ נהי דכשמאנהו אין מחזירים, מ"מ הא סוף סוף אינו שוה כל כך, וע"כ דס"ל דזה באמת שוה, גם חזינן דהרבינו שמואל לא ס"ל כהרמב"ן דאיסור אונאה יש גם בקרקעות, דלדידיה ע"כ אינו שוה דהא יש איסור באמת להונות.

תוד"ה שטר וכו'. בב"י (סי' ס"ז) הביא בשם הרא"ש (כלל פ"ז) דא' שתובע חובו בב"ד והזמינו לדין לא הוי כפרוזבול, וקצת הוכחה לדבריו נראה מהא דאמרינן דכתובה משמטת משתזקוף, ומבואר לעיל דף י"ח דהיינו משעמדה בדין, הרי דאע"ג דתובעת אותו בדין מ"מ משמט, ולא מסתבר לחלק דבזה שזקפה אח"כ כאילו אין לה כבר יותר שייכות עם ב"ד, דלכאורה הוי גם התחלה לגבות ומ"מ משמט, ולא מסתבר לומר דהמשנה מיירי לפני תקנת הלל, אמנם לאלו דס"ל דבעי ב"ד חשוב לפרוזבול, אפשר לדחות דמיירי דתבעה בב"ד פשוט, אך להני דס"ל דבכל ב"ד מהני פרוזבול הרי דלא הוי כמסירת שטרות לב"ד.

בא"ד. בב"י ובב"ח (סי' ס"ז) וכן במהר"ם שיף כאן מבואר דיש בו אחריות, היינו שכתוב בו מפורש אחריות, אבל בסתם אע"ג דאחריות ט"ס מ"מ אינו נקרא שיש בו אחריות לגבי זה, ובתפארת יעקב תמה על התוס' מכתובה דכתוב בה מפורש אחריות ומ"מ אמרינן לעיל דף י"ח דמשמט [ואין הכרח כ"כ דאפשר דמיירי במקום דאין כותבין כתובה], ובגליון הש"ס ציין מתוס' שבועות (דף ל"ז ע"ב) דשם לא מחלקין בין מלוה על פה למלוה בשטר, אם מלוה על פה גובה ממשעבדי מן התורה, והיינו דהתם מיירי גבי שמיטה דאורייתא, ואם מהתורה אינו משמט לא מסתבר לחלק בין כתוב בשטר או לא, דהא בתרוויהו משועבדים הנכסים, ורק לגבי תקנה דרבנן שייך סברא לחלק בין אם כתוב בשטר או לא, ואפשר נמי לחלק בין כתוב מפורש ממש או רק משום אחריות ט"ס, ולכך להלכה שפיר מתחלק בין אונס קנס פיתוי וכתובה שאין בכלל שטר, לבין היכא דיש שטר כתובה אלא שלא כתוב מפורש השיעבוד דאז משמט, מ"מ צ"ע דלכאורה כל השאלה אם בשטר משמט הא הוא שאלה גם בזמן שהוא דאורייתא, וכיון דלגבי דאורייתא אין לחלק בין מפורש ללא מפורש, וע"כ דמלוה בשטר אינו משמט מן התורה, היכא מצינו תקנה מיוחדת בשטר שלא כתוב מפורש אחריות שמשמט, ובין שטר לבעל פה יש סברא לחלק דבשטר דאינו יכול לטעון פרעתי הוי כגבוי יותר מבעל פה, ולכך כשתיקנו ששמיטה תשמט חוב תיקנו על חוב שעל פה דלא הוי כ"כ כגבוי ויכול לכפור ולטעון פרעתי, אבל בין כתוב מפורש אחריות בשטר ללא כתוב לא מצאנו חילוק, ועי' בריטב"א דמבואר דאין נפק"מ בין כתוב מפורש ללא כתוב מפורש אחריות, וצ"ל ע"כ דלא יקשה מלעיל דף י"ח דאמרינן שכתובה משמט, דיכול לאוקמי במקום שאין כותבין, ואע"ג דאינו נאמן לומר פרעתי כתובה, מ"מ איכא אופנים דבשטר לא יכול לכפור ולהשתמט משא"כ באין שטר.

תוד"ה שאני. בשעת הלוואתו אלים נמי שיעבודי' וכו'. יש להסתפק אם הכוונה דאלים שיעבודיה של החוב עי"ז וכמו בשטר למ"ד דאינו משמט משום דהוי כאילו החוב כבר בידו, או משום דאלים שיעבודיה בעצם המשכון ולכן הוי של אחיך בידך, והכי מסתבר טפי דכמו שלא בשעת הלואתו קונה בעצם המשכון מדר' יצחק ה"נ בשעת הלואתו, ועוד דהא בחמץ ג"כ כתבו דאלים שיעבודיה ולכן הישראל עובר על בל יראה, והתם ודאי אין לומר דמה דאלים שיעבודיה בנכסי הגוי יגרום לעבור בבל יראה, וע"כ משום דעי"ז יש לו קנין בעצם המשכון, וצ"ע להמבואר בשבועות (מ"ד ב') דלשמואל דס"ל דאם אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי, אז אפילו אם המשכון שוה קצת אינו משמט כל החוב, ואמאי הא כיון דאין לו אלא קנין חזק בהמשכון אך לא בהחוב וסוף סוף אינו שוה כל החוב לא נוכל לומר על כל החוב של אחיך בידך, וצ"ל דלשמואל מתפרש את של אחיך בידך דבר הנחשב כנגד החוב כבר אינו משמט.

ועדיין צ"ע דהא מה דאמרינן דאם אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזא, ביאר בליקוט תשובות רעק"א סי' א' דזה משום דהוי כהתנה דאם יאבד שלא ע"י אונס אפסיד את החוב, וא"כ כיון דודאי בלי שיהי' דין שיעבוד על המשכון אלא דהי' מפקיד אצלו איזה חפץ, והתנה דאם יאבד שלא באונס יהי' נחשב כפרעון החוב, ודאי השמיטה תשמט את החוב, דהא אין לו שיעבוד בעצם הדבר ומחמת השיעבוד לא שייך שיתן לו כח יותר משיווי החפץ, וא"כ מה יוסיף מה שהוא אחראי עי"ז על כל החוב לענין שעי"ז לא ישמט כלל היינו אפי' יתר על דמי החפץ, וצע"ק.

אמנם בדברי הגרעק"א יל"ע קצת מדברי הריטב"א בשבועות (דף מ"ג ע"ב) דמשמע קצת דחיובו אינו מדין תנאי יעויי"ש.

והנה גם הבעל המאור כ' כהתוס', והוסיף כיון דאיכא שם משכון בעולם דקני, וכבר תמה בזה הרשב"א על הך סברא דמאי מהניא מה דקונה שלא בשעת הלואתו לענין שגם בשעת הלואתו לא ישמט דאז אינו קונה, וכן בש"ך (סי' ע"ב סק"ט) מרבה לתמוה על שיטות אלו, ולכאורה אין סברתם מובנת כלל, ואפשר לבאר דבלי ר' יצחק לא ידענו כלל שיש זכות בגוף המשכון, ומדר' יצחק נתחדש לן דיש לו כח בעצם המשכון, ומזה חזינן דמה שהתורה קוראת עבוט היינו דבר שיש לו זכות בגוף הדבר, א"כ גם במשכון בשעת הלואה אע"ג דאין לו קנין בגוף החפץ הממושכן, מ"מ מדקראתו משכון הרי דיש לו לכל הפחות איזה זכות בחפץ והיינו שיעבוד חזק, וזה כבר סגי שלא ישמט בשמיטה ושיהי' נקרא שלו לעבור עליו בבל יראה.

בא"ד. מבואר דלר' יצחק כיון דשלא בשעת הלואה קונה קנין גמור הכי נמי קונה בשעת הלואה לענין שאינו משמט, וכבר הק' הרשב"א ועוד ראשונים, ועי' ש"ך סי' ע"ב ס"ק ט', מה תלוי זה בזה, ועיין בפני יהושע שביאר דבלי רבי יצחק לא ידענו דמהני קנין משיכה על קנין לחצאין, ובשעת הלואה אליבא דאמת קונה שאם אח"כ לא ישלם יהי' של המלוה למפרע אלא דלא ידענו דמהני קנין כזה, ואינו מובן אטו לא שייך קנין שאם יהי' כך יקנה למפרע, רק דזה לכאורה אסמכתא כמבואר בב"מ דף ס"ו.

והי' נראה דקנין שאם לא ישלם יגבה, יש להסתפק אם זה מקרי שיש לו קנין בעצם החפץ, ואפי' אם יסלקו בזוזי מ"מ עצם הדבר שיש לו משכון עם זכויות שאם לא ישלם יגבה מקרי דין בעצם החפץ או לא, וע"ז מלמדנו הדרשא דר' יצחק דדין זה דזכות ספק מ"מ זה מקרי דין ובעלות בעצם החפץ, וכיון דזה למדנו במשכון, הרי דענין משכון הוא דין קנין בעצם החפץ, אלא דשלא בשעת הלואה דהוי לגוביינא קונה זכות יותר גדול, ובשעת הלואתו מסתבר להגמ' כיון דג"כ שם משכון עליו לא נשתנה ענינו מכל משכון אלא דהזכות הוא פחות, ומ"מ הוא דין בעצם החפץ, וכיון שכן זה פשיטא להגמ' דאם זה נקרא זכות בעצם הדבר כבר אינו משמט דמקרי של אחיך בידך, דלגבי זה לא בעי אלא שיש לו זכות בהדבר מחמת החוב, אלא דבלי קרא היינו אומרים דאין נקרא כלל שיש לו כבר בהחפץ מחמת החוב דהא יש לו צד דיסלקו, אמנם גם אם לא יסלקו לא צ"ל דקנה את החפץ לגמרי למפרע דלמפרע לא יקנה, אלא דאפי' בשעת היותו תלוי בספק, מ"מ גם זכות כזה הוא דין בעצם החפץ ומקרי של אחיך בידך, וכן בחמץ ביארו כיון דגם פקדון של גוי ביד ישראל ושקיבל אחריות הוא עובר, הרי דסגי לענין שלך אם יש לו דין בזה, וכיון דמשכון הוא זכות בעצם החפץ פשוט להגמ' דמקרי שלך לענין חמץ אע"פ שאין החמץ לגמרי שלו [וכפי שיתבאר בסמוך במשכון יעבור מכש"כ ממה שעובר בפקדון של גוי שקיבל אחריות].

וכן מה שביארו בחמצו של ישראל ממושכן ביד הגוי דאם הגוי הי' קונה את המשכון לא הי' הישראל עובר, אע"פ דנהי דהגוי יש לו דין בו, הא מ"מ סוף כל סוף לא פקע דין ממון של הישראל בהחמץ ולמה אינו עובר, ע"ז כתבו דמקרי אינו מצוי בידך אע"פ שהוא של הישראל, וכמו בייחד בית לגוי והישראל קיבל אחריות דקבלת אחריות הא נותן לו דין שלו לענין חמץ, ומ"מ אינו עובר מחמת דיחד בית מקרי אינו מצוי בידך, ה"נ כיון דמה שזה קנוי להגוי עצם המשכון אפי' איזה זכות שיהי' מ"מ מהני למיקרי אינו מצוי בידך.

ובדברי התוס' יל"ע דא"כ גם בהפקיד ישראל אצל הגוי והגוי יקבל אחריות, נימא דלא יעבור כיון דלהגוי יש דין שלו בהחמץ מחמת קבלת אחריות וזה יקרא אינו מצוי בידך, וע"כ צ"ל דמ"מ ממון ממש של היהודי לא נפקע ע"י דין שלו שיש להגוי וזה נקרא מצוי בידך, א"כ ה"נ נהי דלהגוי יש דין בהחפץ מחמת משכון, מ"מ כיון דשלו ממש הוא להישראל למה לא יעבור הישראל.

וצריך ע"כ לחלק דדין בעלות על החפץ איזה שהוא הוא דנותן לו דין מצוי בידך, ולכן אם יש להגוי קנין במשכון מקרי אינו מצוי בידך והישראל אינו עובר, משא"כ בקבלת אחריות נהי דסגי לענין שעובר ומקרי שלך, ומ"מ אינו מקרי אינו מצוי בידך כיון שאין להגוי זכות ממש בעצם החפץ, ואע"פ שאין להם ראי' לזה דמשכון בשעת הלואה כבר מקרי אינו מצוי בידך, מ"מ הכי מפרשי להגמ' דלר' יצחק קנין משכון בשעת הלואה, נהי דהוא פחות משלא בשעת הלואה, מ"מ סגי לענין שנקרא אינו מצוי בידך, ולכן לא הי' עובר אם הגוי הי' קונה את המשכון. (מהדו"ק)

בא"ד. דדרשינן לא ימצא מי שמצוי בידו למעוטי ייחד לו בית אפילו קיבל עליו אחריות. ויל"ע מי דמי, דהא התם כיון דעיקר הדבר של הגוי אז אפילו קיבל אחריות לא מקרי מצוי כשזה נמצא ברשות הגוי, אבל אם כל החפץ של הישראל, אז אפילו שלגוי יש שיעבוד אלים, מנא לן שזה יועיל שלא יעבור בבל יראה משום שזה נקרא מצוי, והא ע"כ חזינן דיש חילוק דבקבלת אחריות משוי לי' כשלו לענין בל יראה, ומ"מ חמץ של ישראל ביד גוי שקיבל אחריות עובר הישראל אע"ג דקבלת אחריות עושהו כשלו, א"כ כיון דהגוי קיבל אחריות נימא דזה יהי' כאילו של גוי, וע"כ דלהוציא מבעה"ב אמיתי לא סגי בזה, וה"נ אפשר דלהפקיע בעלות של קבלת אחריות שאינו בעלות גמורה סגי במה שאינו מצוי בידו אלא ביד הגוי, אבל להפקיע מהישראל דהוא הבעלים ממש לא סגי במה דהוי שיעבוד אלים ביד הגוי, וצ"ל דאין כונתם לדמות אלא להוכיח דשייך כבר למעט מלא ימצא, ולכן ס"ל לגמ' דגם זה נתמעט דאינו מצוי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א