פני יהושע/גיטין/לז/ב

פני יהושע גיטין לז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בא"ד ומיהו בפ"ק דקידושין כו' וא"כ בשעת הלוואתו אינו יכול לקדש בו את האשה עכ"ל. פי' דאי ס"ד דיכול לקדש א"כ מה"ט הו"ל להיות ש"ש אפילו בשעת הלוואתו לפי מה שכתבו כאן דשלא בשעת הלוואתו גופא לא הוי ש"ש אלא משום דיכול לקדש את האשה. מיהו בפ"ק דקידושין כתבו התוספות להדיא דמצינן למימר דאף במשכון בשעת הלואתו יכול לקדש את האשה ע"ש ולפ"ז צ"ל דהתם משמע להו דש"ש לא תליא ביכול לקדש בו האשה אלא הא דהוי ש"ש שלא בשעת הלוואתו היינו משום דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי ש"ש משא"כ בשעת הלואתו לא הוי ש"ש מה"ט כיון דאי לאו דיהיב ליה משכון לא היה מלווהו וגוף ההלואה לאו טובת המלוה היא אלא טובת הלוה וסברא זו נזכרת ג"כ בש"ך אבל סוגית התוספות דהכא לא נחתו להאי סברא מש"ה פשיטא להו דלא הוי ש"ש שלא בשעת הלואה אלא מטעם דיכול לקדש את האשה וממילא פשיטא להו דע"כ מדלא הוי ש"ש בשעת הלוואה ע"כ דאין יכול לקדש בו את האשה. ומילתא דתמיהא מידכר דכירנא שהש"ך כתב שם בשם המרדכי שכתב בשם התוס' דבשעת הלואתו נמי יכול לקדש את האשה וכתב הש"ך ז"ל ע"ז דבתוספות שלפנינו לא נמצא כן ונתכוון לשיטת התוספות בשמעתין. ולכאורה אישתמיטתיה לשון התוספות דקידושין שכ"כ להדיא וצ"ע:

משנה עבד שנשבה ופדאוהו כו'. כבר ידוע שכל המשניות דפ' השולח ודפ' הניזקין לא מייתי אלא הנך דאית בהו משום תיקון העולם מש"ה קתני נמי מתני' דהכא דאיירי ג"כ משום תיקון העולם אי לאביי דמוקי לפני יאוש הוי טעמייהו דרבנן דלשום בן חורין לא ישתעבד משום דילמא מימנעי ולא פרקי וזה תיקון העולם ואי לרבא דמוקי לה לאחר יאוש הוי טעמא דרשב"ג משום דחזקיה שלא יהא כל אחד הולך ומפיל עצמו לגייסות והיינו תיקון עולם ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך דרבנן נמי אית להו דחזקיה אלא דחיישי טפי לחששא דמימנעו ולא פרקי וא"כ אית להו נמי מפני תיקון העולם וע"פ סברא זו יש ליישב שיטת הרב הברטנורא במשנתינו ממה שהקשה עליו בתי"ט דוק ותשכח דכיון דהלכה כרבנן ניחא ליה לפרש דבמילתייהו דרבנן נמי הוי משום תיקון העולם ומש"ה סידרה רבינו הקדוש בין כל הני דתיקון העולם והא דמסיק בגמרא אליבא דרבא לרבו ראשון לא דלאחר יאוש הוא היינו למאי דס"ד מעיקרא דלאוקימתא דרבא לא נחתו כלל לחששא דמימנעו ולא פרקי משא"כ לבתר דמסקינן בברייתא דאמר רבן שמעון בן גמליאל כשם אלמא דרבנן סברי דמימנעו ולא פרקי וסובר הרב הברטנורא דבתרתי פליגי רבן שמעון בן גמליאל ורבנן כפשטא דלישנא דגמרא ודלא כפירוש התוספות וכמו שאבאר בסמוך בעזה"י ודו"ק:

גמרא במאי עסקינן אילימ' לפני יאוש כו' אלא לאחר מיתה כו'. והא דפשיטא לי' לתלמודא דלאחר יאוש יצא העבד מרשות מרא קמא אע"ג דבעלמא פליגי תנאי ואמוראי טובא אי יאוש גרידא מהני או לא כדאיתא במרובה ובפרק הגוזל מיהו שאני הכא דהוי ליה כיאוש ושינוי רשות דכ"ע מודו דמהני דהא דיאוש גרידא לא מהני היינו דוקא לגבי גנב וגזלן גופא כדאמרינן במרובה דף ס"ה דלא דמי לאבידה דהתם בהתירא אתי לידיה משא"כ בגנב וגזלן דבאיסורא אתי לידיה לא מהני ונראה דמה"ט גופא כ"ע מודו דמהני יאוש ושינוי רשות משום דלגבי היאך שנשתנה רשות לאו באיסורא אתי לידיה וא"כ ה"נ כיון שנתייאש נהי דשבאי גופא לא קני ליה מ"מ זכה העבד בעצמו תיכף כשנתייאש דהו"ל כיאוש ושינוי רשות מה"ט גופא דכתיבנא. מיהו למאי דמסיק הש"ס בסמוך דשבאי גופא קני ליה לא יתכן לפרש כן ויבואר בסמוך. תו איכא למידק דאכתי למ"ד עבדא כמקרקעי דמי א"כ אפילו יאוש ושינוי רשות לא מהני כמו גבי קרקע דפשיטא בכולי תלמודא ובפרק חזקת הבתים דלא מהני ורשב"ג גופא דאיירי במתני' דהכא שמעינן ליה לקמן בהדיא דעבדא כמקרקעי דמי ויבואר ג"כ בסמוך גבי עמון ומואב טהרו בסיחון לשיטת רש"י ז"ל ותוספות כ"א לפי שיטתו עיין שם ודו"ק:

שם אמר אביי לעולם לפני יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו ראשון כו' לכאורה כל אריכות הל' הוא אך למותר ובקצרה הו"ל לשנויי לעולם לפני יאוש ולשום בן חורין לא ישתעבד משום דילמא מימנעי ולא פרקי ורשב"ג סובר כשם שמצוה כו' וכבר התעורר בזה הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש אמנם מה שתירץ דאביי איצטריך ליה לאשמעינן דלא תיקשי דמה"ט דמימנעי ולא פרקי אפילו לשום עבד ישתעבד לרבו שני כקושיית התוספות קמ"ל דלא ולענ"ד עדיין הקושיא במקומה עומדת דאכתי בכל האריכות הזה שהאריך אביי בלשונו אכתי לא יהיב טעמא לזה אלא דאנן מסברא דנפשין מקשינן ומתרצינן הכי כקושיית התוספות ותירוצם אלמא דאביי גופא לא קשיא ליה הא מילתא כלל ולא הוצרך ליתן טעם ע"ז וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד ליישב בזה משום דסברת המקשה אינה מוכרחת אי משמע ליה מתני' לרבו ראשון או לרבו שני ובאמת איכא למימר דאפילו לפני יאוש משתעבד לרבו שני משום דקניא ליה שבאי בחזקה אף לפני יאוש כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ובסמוך יבואר שהיא ג"כ סברת התוספות וא"כ לפ"ז קושיית המקשה היא דרך ממ"נ אי איירי לפני יאוש בין אם נפרש לרבו ראשון ובין לרבו שני לעולם קשה לשום ב"ח אמאי לא ישתעבד דהא לפני יאוש לא מצי כלל לפדותו לשום ב"ח דשבאי גופא לא קני ליה אלא למעשה ידיו וא"כ לא חל עליו שם ב"ח והרי הוא כפדאו לשם עבד ואמאי לא ישתעבד וקס"ד דאף ע"ג דלשם ב"ח פרקיה ומחל לו השיעבוד הו"ל כמחילה בטעות והא דמקשה נמי אי לאחר יאוש לשם עבד אמאי ישתעבד קשיא ליה נמי בממ"נ דאף את"ל דלאחר יאוש נמי לא קני שבאי אפ"ה אמאי ישתעבד דהא זכה העבד בעצמו והו"ל כיאוש ושינוי רשות כמ"ש בסמוך נמצא דלפ"ז אי מוקמינן למתני' לפני יאוש ולרבו שני תו לא שייך שינויא דאביי מש"ה מוקי לה אביי באוקימתא דלפני יאוש ולרבו ראשון ואיצטריך נמי לאסוקי במילתא לרבו שני לא דהא לשם ב"ח פרקיה לאפוקי ממאי דהוי ס"ד מעיקרא כנ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה ולשום עבד ע"מ להחזירו לדבו ראשון או אפי' ע"מ להשתעבד בו כו' עכ"ל. ולכאורה רישא דמילתא לישנא יתירא ומילתא דפשיטא והנלע"ד דקשיא ליה לרש"י הא דמסיק אביי בסיפא דמילתא לשום ב"ח לרבו שני לא דהא לשום ב"ח פרקיה ומאי הוצרך כלל לזה דכיון דאף בלשום עבד להשתעבד בו בעצמו אפ"ה הוא לרבו ראשון כ"ש דלשום ב"ח אינו לרבו שני לכך מפרש רש"י דמרישא דלישנא דאביי לא משמע שפיר דאיירי בלקחו ע"מ להשתעבד בו אלא ע"מ להחזירו לרבו ראשון אבל כשפדאו סתם אפשר דאף לפני יאוש לרבו שני דקנאו השבאי וכסברת הרשב"א ז"ל מש"ה הוצרך לאסוקי כיון דסיפא דלשום ב"ח א"א לומר כלל דישתעבד לרבו שני דהא לשום ב"ח פרקיה ופשיטא דלא ישתעבד ומ"ט דרשב"ג דפליג אע"כ דכולה מתניתין לרבו ראשון איירי כדקאמר רשב"ג בין כך ובין כך וא"כ ע"כ מוכיח אביי מהכא דאיתא לסברת הרשב"א אלא דאף אם פדאו השני להשתעבד בו אפ"ה ישתעבד לראשון כמו שפירש"י כן נראה לי נכון בכוונת רש"י והשתא אתי שפיר טובא הא דמסיק אביי לרבו שני לא מקמי רבו ראשון דאיירי מעיקרא ובלא"ה נמי שייך להקדים רבו ראשון מקמי שני ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר ראייתו דאביי היינו מהאי דפשיטא ליה טובא דא"א לפרש המשנה מענין רבו שני דא"כ מ"ט דרשב"ג ומאי אשמעינן ת"ק דהא לשום ב"ח פדאו כן נ"ל ודוק היטב:

רש"י בד"ה לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון דשני לא קנה דמידע ידע עכ"ל. ולכאורה הלשון דמידע ידע תמוה טובא דמה לנו לידיעתו ות"ל דאפילו אי לא ידע דסבור דלאחר יאוש הוא אפ"ה לא קני כיון דקושטא דמילתא לפני יאוש הוא ונראה דרש"י בא ליישב בזה קושיית התוספות דאף לשום עבד אמאי ישתעבד לרבו ראשון הא איכא למיחש דילמא מימנעי ולא פרקי ומה שתירצו התוספות לא ניחא ליה מטעם שאפרש בסמוך בלשון התוספות מש"ה מיישב רש"י בע"א דלא שייך הכא חששא דמימנעי כו' משום דמידע ידע דלא פקע שם מריה מיניה כו' וכוונתו בזה דודאי מאן דפריק ליה לשם עבדות מידע ידע דלפני יאוש הוא דאי לאחר יאוש הוא לא מצי למיפרקיניה לשם עבדות שהרי הוא ב"ח שזכה בעצמו דאביי קאי בסברת המקשה דשבאי לא קני ליה שכן הוא לשיטת רש"י ז"ל. ומה שכתבתי לעיל דלהמקשה מספקא ליה היינו לשיטת הרשב"א ז"ל דאי קני שבאי היינו אפילו לפני יאוש ולפ"ז כ"ש דא"ש טפי דאביי ודאי סובר דשבאי לא קני אלא דאף לשיטת רש"י ז"ל נמי א"ש מדלא מוקי אביי כאוקימתא דרבא אלמא דמסתמא בסברת המקשה קאי ולשיטת רש"י ז"ל ע"כ המקשה סבר דשבאי לא קנה ודוק היטב. ולמאי שאפרש לקמן דלכ"ע שבאי קני ליה אפ"ה א"ש מ"ש רש"י ז"ל דמידע ידע דלפני יאוש הוא ממ"נ אי קיימא לן סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא ואף לפי מה שאפרש בסמוך דהכא ודאי סתם גזילה יאוש בעלים הוא וא"כ לא משכחת לפני יאוש אלא בבעלים מרדפין אחריו וא"כ א"ש טפי דמידע ידעי כנ"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה דילמא מימנעי ולא פרקי וא"ת מה"ט כשפדאו לשום עבד כו' וי"ל דמטעם זה אין ראוי לגזול לזה את עבדו וליתנו לחבירו ולא שייך ה"ט אלא כשפדאו לשום מצוה לשם ב"ח עכ"ל. ולכאורה פתחו לחלק בחדא וסיימו בתרתי טעמי דבמ"ש דלא שייך ה"ט לגזול לזה וליתנו לחבירו ממילא א"ש דלשום ב"ח כיון דאינו משתעבד לשני שייך שפיר ה"ט אלא דנראה דזה החילוק לא משמע להו עיקר כיון דמדינא ישתעבד לראשון מה לן אם אנו מפקיעין אותו ממנו להשתעבד לשני או לעשותו ב"ח סוף סוף מה"ט דמימנעי ולא פרקי אנו מפסידין ראשון לכך הוצרכו לטעמא דמשום מצוה שייך שפיר להפקיע משא"כ לשום עבד דליכא מצוה והא דלא ניחא להו לחלק בה"ט לחוד דהיכא דאיכא מצוה דוקא חוששין לטעמא דמימנעי ולא פרקי משום דהיא גופא תיקשי אפילו פדאו לשם ב"ח אכתי מאי מצוה איכא דהא מדינא אכתי עבד גמור הוא כיון דלפני יאוש הוא לא מהני ביה פדייתו של זה לשם ב"ח וא"כ תו לא שייך ה"ט דמימנעי ולא פרקי כיון שאין מצוה לפדות את העבדים ואדרבא הכא גרע טפי דסוף סוף צריך גט שיחרור מרבו ראשון אליבא דכ"ע כיון דלפני יאוש הוא וא"כ אסור בשפחה ובבת חורין ואי משום דלא ישתקע בין עובדי כוכבים הא אמרת שאין מצוה לפדות העבדים כלל מדלא חששו להכי בפדאו לשום עבד לכך הוצרכו לשני הטעמים דמה שלא חששו לזה הטעם כלל היינו משום דאין ראוי לגזול לזה וליתן לחבירו היכא דליכא מצוה כלל משא"כ בפדאו לשום ב"ח דאיכא מצוה לפי מחשבתו חששו שפיר לזה הטעם דמימנעי ולא פרקי שלא ישתקע בין עובדי כוכבים כ"ל נכון מדקדוק לשון התוספות ובזה נתיישב מ"ש התוס' בדיבור הסמוך לעיל דהוי מ"ל לרבו שני לא דהא לפני יאוש הוא ולמאי דפרישית א"ש שהוצרך לטעם דהא לשם ב"ח פרקיה כי היכי דלא נימא דישתעבד לשני משום מימנעי ולא פרקי ומ"ש מהרש"א ז"ל שסמכו על מ"ש בדיבור זה דמטעם זה אין ראוי לגזול את עבדו כבר נתבאר מתוך דברי דליתא לסברא זו דסוף סוף הוא מפסיד העבד שלא כדין וזה הטעם לא מהני אלא בהדי אינך טעמי דיש לחלק בין היכא דאיכא מצוה או לא מש"ה הוצרך לטעמא דלשום ב"ח פרקיה ודוק היטב ועיין בחידושי הרשב"א שכתב בזה באריכות:

גמרא רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה כו'. וקשה כיון דלכאורה נראה דלרבא בלפני יאוש רבנן נמי מודו דאף לשום ב"ח ישתעבד לרבו ראשון א"כ היאך שייכא תקנה דחזקיה שלא יהא מפיל עצמו לגייסות ויפקיע מיד רבו והיאך יכול להפקיע עצמו דהא קי"ל סתם גזילה דעובד כוכבים לאו יאוש בעלים היא ולא אשכחן לאחר יאוש אלא כשאמרו הבעלים בפירוש נתיאשו ומה הפקעת בעלים איכא הכא דמהיכא תיתי אסיק אדעתיה דעבד שיאמרו הבעלים נתייאשו אם לא שנחלק בין ליסטים עובד כוכבים דמסתמא לא מייאש מה שא"כ בעבד שנשבה דהיינו לגייסות מסתמא הוי יאוש וצ"ע דבפרק הגוזל ומאכיל אההיא דקתני המציל מן הגייס ומן הליסטים דקתני אם נתייאשו הבעלים דייק הש"ס משום דמסתמא לא הוי יאוש ומוקי לה בעובד כוכבים ויש ליישב בדוחק דאיכא למימר דבעבד מייאש טפי דבשאר גזילה לא מייאש לחוש שמא ימכרנו הגזלן ולא יכירו הבעלים להלוקח דכולי האי לא חיישי דמאן יימר דמזבין ליה משא"כ בעבד כיון דמצוה לפדות את העבדים א"כ מסתמא יפדוהו ישראל ונהי דלפני יאוש חוזר לבעליו הראשונים מ"מ שמא יפדוהו מי שאין מכיר בו ומש"ה מייאש לגמרי אלא דלפ"ז קשיא מאי מקשה הש"ס בסמוך האי כשם שמצוה לפדות משום דחזקיה הוא ומאי קושיא הא לא שייכא האי דחזקיה אם לא מה"ט גופא דמצוה לפדות העבדים וצ"ע ודו"ק:

שם אמר לך רבא רשב"ג כו' וה"ק להו אי לפני יאוש קאמריתו היינו כשם כו'. וקשיא לי דלפני יאוש נמי קשיא האי כשם משום דחזקיה הוא דלפני יאוש שייך יותר טעמיה דחזקיה דהא לאחר יאוש מדינא לרבו שני הוא ולשום ב"ח מדינא ב"ח הוא ואפ"ה מפקינן ליה ויהבינן לרבו הראשון מכ"ש לפני יאוש דמדינא הוא לרבו הראשון אלא דמשום חששא דמימנעי ולא פרקי אמרי רבנן דליהוי ב"ח ולימא להו רשב"ג דמשום האי דחזקיה לא חיישינן למימנעי ולא פרקי ומוקמינן ליה אדינא לפני יאוש דישתעבד לרבו ראשון ול"ל דודאי אי לאו דמצוה לפדות העבדים רשב"ג נמי הוי מודה דחששא דמימנעי ולא פרקי אלים טובא טפי מחששא דחזקיה דטפי יש לחוש לחשש איסור שמא ישתקע העבד ביד העובד כוכבים וקא מפקעינן ליה ממצות מה שא"כ חששא דחזקיה אינו אלא חשש היזק ממון בעלמא אלא דלפ"ז תיקשי להיפך דבפשיטות הוי מצי לאוקמי מילתא דרשב"ג ורבנן לאחר יאוש והא דאיצטריך רשב"ג לומר כשם ולא קאמר משום דחזקיה משום דא"ל דרבנן נמי סברי הא דחזקיה אלא דחששא דמימנעי ולא פרקי אלים להו טפי מדחזקיה וכ"ש דלאחר יאוש שייך יותר חששא דמימנעי כו' דהא מדינא הוא לרבו שני בלשום עבד ולשום בן חורין מדינא הוא בן חורין וא"כ ליכא אלא חששא דחזקיה ורבנן לא חיישו לה לגבי חששא דמימנעי ולא פרקי לאוקמי אדינא ומש"ה איצטריך רשב"ג לומר כשם שמצוה לאפוקי מחשש דמימנעי כו' וממילא קיימי תקנה דחזקיה אע"כ סובר הש"ס בפשיטות דתקנתא דחזקיה אלים טפי מחששא מימנעי כו' א"כ הדרא קושיא לדוכתא וע"ק דע"כ לקושטא דמילתא חששא דחזקיה אלים טפי דהא בחששא דמימנעי כו' כתבו תוספות להדיא דאפי' לרבנן דחיישי אפ"ה מטעם זה אין ראוי לגזול את העבד וליתנו לחבירו ואילו בחששא דחזקיה חזינן להדיא דלרשב"ג אע"ג דמדינ' בלשום עבד הוא לשני אפ"ה מפקעינן מיניה ויהבינן ליה לראשון לשיטת רש"י ותוספות לפי' ראשון מיהו אי משום הא לא איריא דמ"ש התוספות דמה"ט דמימנעי כו' אין ראוי לגזול היינו משום דהתם לענין פדאו לשום עבד איירי דתו לא אלים ה"ט דמימנעי כו' דהשתא נמי לשום עבד פדאו ואי משום שלא ישתקע העבד בין עובדי כוכבים הא אמרינן דלרבנן אין מצוה לפדות עבדים ומש"ה כתבו שפיר דמה"ט אין ראוי לגזול משא"כ הכא דאיירי לאחר יאוש ופדאו לשום ב"ח דהו"ל מדינא ב"ח א"כ שייכא טובא חששא דמימנעי וכו' שלא ישתקע ב"ח בין העובדי כוכבים ואף ע"ג דצריך גט שיחרור מ"מ כיון דמדינא לא ישתעבד ממילא כופין ליתן גט שיחרור ולפ"ז א"ש דאי לאו דמצוה לפדות עבדים הוי אלים ה"ט דמימנעי טפי מחששא דחזקיה שאינו אלא חשש הפסד ממון אבל היכא דלא שייך מימנעי ולא פרקי כגון שהשבאי גופא מוציאו לחפשי חנם או שהעבד גופא פדה עצמו מן השבאי או שקנאו עובד כוכבים מיד השבאי לרבנן נמי אית להו טעמא דחזקיה וחוזר לרבו ראשון ועוד יש לומר דהא דקאמר רשב"ג כשם ולא סגי ליה בטעמא דחזקיה היינו דאתא לאשמעינן הך מילתא גופא דמצוה לפדות את העבדים. מיהו קושיא קמייתא קשיא דא"כ מאי קאמר המקשה האי כשם משום דחזקיה ות"ל דאפילו איתא לדחזקיה אפ"ה צריך לטעמא דכשם דאי לאו הכי הוי אלים חששא דמימנעי ולא פרקי לדחות חששא דחזקיה. מיהו בלשון המקשה עדיין היה מקום ליישב דה"ק האי כשם משום דחזקיה הוא פי' מאי קאמר רשב"ג כשם שמצוה דלמא רבנן נמי סברי שמצוה לפדות עבדים אלא טעמא דידהו דלא ישתעבד משום דלית להו דחזקיה דהכי הוא קושטא דמילתא אליבא דרבא מדלא מוקי לפני יאוש כאביי וכמ"ש התוספות בד"ה אי לפני יאוש אלא דלשון התרצן ודאי קשיא טובא כיון דחידש התרצן דנהי דלרבא רבנן נמי לא נחתו כלל לטעמיה דמימנעי כו' מיהו רשב"ג הוי טעי דטעמא דידהו מש"ה הוא וא"כ בהכי הוי סגי ליה להתרצן ומי הכריחו עוד לומר דרשב"ג לא ידע אי איירי רבנן לפני יאוש או לאחר יאוש דבפשיטות הוי מצי לשנויי דרשב"ג ידע שפיר דאיירי לאחר יאוש אלא דבהא הוי טעי דסבר טעמא דידהו דאית להו נמי טעמא דחזקיה היכא דלא שייך מימנעי כו' אלא דלא חיישו ליה משום חששא דמימנעי ומש"ה מהדר להו כשם מיהו רבא פשיטא ליה דרבנן נמי סברי כשם אלא דלית להו דחזקיה שכן הוא האמת וכמ"ש התוספות וצ"ע גדול ליישב ובישיבה הארכתי ודוק היטב ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה בין כך ובין כך ישתעבד פי' בקונטרס לרבו ראשון כו' עד סוף הדיבור. ומה שהכריחם לפרש מעיקרא לרבו ראשון היינו משום דלשון בין כך ובין כך משמע להו דשוין לגמרי וכיון דבפדאו לשום ב"ח פשיטא להו דלרשב"ג ע"כ ישתעבד היינו לרבו ראשון דלרבו שני א"א לומר דישתעבד שהרי לשום ב"ח פדאו ממילא דע"כ לשום עבד נמי לרשב"ג ישתעבד לרבו ראשון ולבסוף מסקו ומיהו נוכל לומר דאף ע"ג דלשום ב"ח לרשב"ג ישתעבד לרבו ראשון אפ"ה לשום עבד ישתעבד לרבו שני דבהכי אזלא לה חששא דחזקיה והא דלשום ב"ח לרבו ראשון היינו משום דלשני א"א שלשום ב"ח פדאו. אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כתב דלרשב"ג בין כך ובין כך ישתעבד היינו לרבו שני דאף בפדאו לשום ב"ח תקנו חכמים שישתעבד ע"כ משום דחזקיה ולכאורה יש לתמוה דאכתי היאך קיימא תקנתא דחכמים בפדאו לשום ב"ח שישתעבד לשני דסוף סוף ישחררנו הא ליתא דלאו בדידיה קאי מילתא לשחררו דאף למאן דאית ליה לא ישתעבד לאו דהוא ב"ח גמור דאע"ג דלאחר יאוש הוא לא מהני אלא לענין דלא ישתעבד דפקע שעבוד ממון שבו אבל לענין השיחרור אכתי ברשותיה דמרא קמא קאי כדמסקינן לקמן במפקיר עבדו צריך גט שיחרור וכן באומר נתייאשתי מפלוני עבדי ונהי דקי"ל כופין ליתן גט שיחרור היינו היכא דליכא תקנתא שיהיה עבד משא"כ היכא שיש צד שיעבוד עליו אדרבא אסור לשחררו נמצא דכיון שתקנו חכמים שישתעבד לשני ממילא צריך להשתעבד בו והיינו תקנתא דחזקיה. והרשב"א ז"ל בחידושיו הביא סיוע לפי' ראשון של התוספות ופירש"י מההיא דתנינן בתוספתא עבד שנשבה ופדאוהו אם לשום עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשום ב"ח לא ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו אלמא מדקאמר רשב"ג ורבו נותן דמיו ע"כ דישתעבד לרבו ראשון ומש"ה נותן דמיו להשני שפדאוהו דאי ישתעבד לשני מאי נותן דמיו דקאמר ע"ש ואני משתומם ע"פ קדוש שיאמר דבר זה דלדידיה קשה א"כ היאך מפרש מילתא דת"ק דקתני לשום עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו והא לשום עבד ע"כ ישתעבד לרבו שני לת"ק לאוקימתא דרבא אלא ע"כ דהאי תוספתא איירי לפני יאוש דהא לרבא פליגי רשב"ג ורבנן נמי לפני יאוש כדקאמר אי לפני יאוש קאמריתו היינו כשם והנה עיינתי בתוספתא שלפנינו וראיתי שהיא ממש הברייתא דמייתי בשמעתין דמסיק בה רשב"ג כשם שמצוה לפדות כו' אלמא דלפני יאוש איירי ומש"ה קתני ורבו נותן דמיו דלפני יאוש כ"ע מודו דלרבו ראשון ואפ"ה נותן דמיו משום תקנת השוק וא"כ אזלא לה סיעתא דהרשב"א ז"ל מיהו הרשב"א ז"ל לשיטתו שמפרש דלרבה לפני יאוש נמי לשום עבד הוי לרבו שני כמו שהאריך שם דשבאי קני ליה אפילו לפני יאוש. וכבר כתבתי שהיא שיטת התוספות שכן נראה מלשונם בד"ה אבל בחזקה וא"כ התוספתא הוי תיובתא לדידהו אלא דאכתי קשה ממילתא דת"ק. ומתוך מה שכתבתי עלתה ארוכה להקושיא שכתבתי לעיל בסמוך בלשון הגמרא אמאי משני רשב"ג לא ידע אי לפני יאוש קאמרי דהוי מצי למימר דאיירי לאחר יאוש ואפ"ה א"ש הא דקאמר כשם למאי דטעי רשב"ג בטעמא דחכמים ולמאי דפרישית א"ש דכיון דבהאי ברייתא דקתני כשם מסיק ורבו נותן דמיו א"כ ע"כ לא מיתוקמא אלא לפני יאוש וכמ"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בפי' התוספות מיהו לפ"ז קשה מ"ש התוספות בסמוך בד"ה אי לפני יאוש דאע"ג שמסתפק רשב"ג כו' מ"מ לא מסתבר לרבא לומר דפליגי לפני יאוש ולמאי דפרישית ע"כ מוכח מהאי תוספתא דפליגי אם לא שנאמר דהתוספות מוקי להאי תוספתא לאחר יאוש והא דקתני ורבו נותן דמיו היינו שרבו שני נותן לראשון היתרון ששוה העבד יותר ממה שנתן בפדיונו והיינו לשיטת הרמב"ם ז"ל שהובא בטוח"מ דכל היכא דאמרינן יאוש ושינוי רשות קונה היינו שקנה גוף החפץ אבל לעולם צריך להחזיר היתרון אבל להרשב"א ז"ל דמייתי סייעתא ע"כ דלא נחית להאי סברא א"כ הדרא קושיא לדוכתא ממילתא דת"ק דקאמר נמי ורבו נותן דמיו וצריך נגר ובר נגר להולמו וכן מ"ש הכ"מ בהל' עבדים בזו התוספתא דבריו כמעורבבין ואי אפשר בלא טעות סופר ע"ש וכן מ"ש שם בעל לחם משנה לא נהירא כלל מתוך מ"ש והמעיין יבין ואין להאריך ודו"ק היטב:

תוספות בד"ה אי לפני יאוש כו' מ"מ לא מסתבר לרבא כלל לומר דפליגי לפני יאוש עכ"ל. ואף לפמ"ש בסמוך דהתוספות נחתו לשיטת הרשב"א ז"ל דלרבא לפני יאוש נמי קניא שבאי וא"כ בלשום עבד הוי לשני וא"כ בלא"ה לא מצי לאוקמי רבא כדאוקימתא דאביי אלא דאכתי הוי מצי לאוקמי לפני יאוש ולרבו שני והא דלשום ב"ח ישתעבד ולא אמרינן דישתעבד לראשון כמ"ש הרשב"א ז"ל דלשום ב"ח לא נתכוון השני לקנותו וממילא דהדר לראשון כיון דלפני יאוש הוא אלא דאכתי הומ"ל דלרבנן לא ישתעבד משו' דמימנעי ולא פרקי לכך הוצרכו התוס' לפרש דרבא לא מיסתבר ליה לומר דסברי רבנן טעמא דמימנעי כו' כנ"ל ודו"ק. אלא דאכתי קשה לי אי ס"ד דרבא לפני יאוש נמי ישתעבד לשני א"כ אמאי קאמר הש"ס רשב"ג לא ידע כו' ואמאי לא משני בפשיטות דלרבא פליגי בתרוייהו דלרבנן בתרוייהו ישתעבד לשני ולשם ב"ח לא ישתעבד ולרשב"ג אידי ואידי ישתעבד לשני. אע"כ כשיטת רש"י ז"ל דלרבא נמי לפני יאוש לראשון וממילא אי אפשר לומר דרבנן אתרוייהו קאי דהא לא דמי לפני יאוש ישתעבד לראשון ולאחר יאוש לשני ודו"ק:

גמרא ולרבא כו' רבו שני ממאן קני ליה משבאי שבאי גופא מי קני ליה כו'. ואע"ג דבעלמא פשיטא לן דנהי דגזלן גופא לא קני ביאוש למ"ד יאוש כדי לא קנה אפ"ה לוקח מגזלן לאחר יאוש קני לכ"ע דהו"ל יאוש ושינוי רשות אלא דאפ"ה מקשה שפיר דאי ס"ד דשבאי לא קני ליה אם כן תיכף לאחר יאוש זכה העבד בעצמו דהו"ל כיאוש ושינוי רשות שיצא מרשות רבו לרשות עצמו וכ"ש דא"ש טפי למה שאפרש בסמוך דלשיטת רש"י ז"ל יאוש דשמעתין היינו משום דדמי להפקר וא"כ תיכף כשהפקירו זכה העבד בעצמו אע"כ דשבאי גופא קני ליה אי מטעם מלחמה לשיטת התוספתא והרשב"א ז"ל ולשיטת רש"י ז"ל נמי דקני ליה ביאוש נמי לא שייך לומר שזכה העבד בנפשו דכיון שהוא כבוש תחת יד העבד כוכבים לעולם קדמה זכיית השבאי לזכיית העבד וק"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.