חתם סופר/גיטין/לז/ב

חתם סופר גיטין לז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דכתיב וזה דבר השמיטה. פירש"י צריך שיאמר משמט אני. פי' דהוה ס"ד כיון שאינו נוגשו וזה משלם מעצמו בלי תביעה מותר לקבל ממנו קמ"ל דבר שצריך שיאמר משמט אני. והר"ש בפי' המשנה מוסיף עוד מוזה דבר השמיטה נפקי דסגי בפ"א ושוב מותר לקבלו ממנו ואפשר גם רש"י ס"ל כן רק לא פי' כן משום דרצה לפרש לפי אבא בר מרתא דלא אמר הכי היינו משום לא דריש אלא דבר ולא וזה והוה סד"א דאם יאמר אעפ"כ יהיה רבה צריך לחזור ולומר משמט אני עד עולם וצ"ל הא דתנן המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו היינו שגורם שחברו יקיים מ"ע לומר משמט אני אבל לא שיחזיר לו ממש כך צ"ל דעתו של אבא בר מרתא. וע"ש במתני' דריש כן בוזה דבר הרוצח שצריך שיאמר פ"א רוצח אני. ומייתי ר"ש בתוספתא ת"ח שמכבדין אותו אדעתא דגריס תרין מכילתין צריך להודיע לא למדתי אלא א' וצריך לומר דס"ל לתוספתא לאו דוקא רוצח אלא כל אדם צריך לומר איני כדאי ועיקור קרא ברוצח לאו משום דרשא דדבר דהרי כל אדם נמי אלא משום מיעוטא דוזה שאפי' רוצח אינו צריך לסרב אלא פ"א ושוב מקבל ואמנם לרבה בר מרתא דהוה ס"ל שאין רבה רשאי לקבל ממנו ולא דריש מיעוטא דוזה א"כ ברוצח נמי עיקור דרשא דקרא לומר שיאמר רוצח אני וא"כ משמע ת"ח אין צריך לומר טעיתם בי ואני איני כדאי ע"כ אמר לו רבה לא הוה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא. להודיע שאינו כמו שחושבים שהוא ת"ח גדול:

ותלי לי' נמי עד דאמר הכי. מפירש"י משמע היינו אח"כ שכבר אמר אעפ"כ רוצה לחזור בו תלינן לי' וכופין אותו לקיים דבורו אע"ג בעלמא אם אמר לו ליתן לו מתנה מרובה יכול לחזור בו הכא דמתנה מכח הלואה אתי' תלינן וכופין לקיים דבורו. אך הערוך פי' תלינן לי' קודם שיאמר אעפ"כ תלי' ביד ופניו לרמז שיבין לומר כן ולדינא אפשר שניהם אמת תחלה מרמזין לו שיאמר כן ושוב משאמר אעפ"כ כופין לקיים מוצא שפתיו:

ואיידי דאיירי במילי דשביעית אסיק לכל מילי דפ"י בשביעית מתני' הקפת חנות ושכר שכיר והשוחט הפרה וחילקה בר"ה. ויען עיקור זה בש"ס דילן במס' שבת ר"פ השואל ע"כ נכתב מה שחנני השי"ת בסוגיא דהתם דשייך לדכאן:

רפכ"ג דמס' שבת שואל אדם מחברו וכו' וכן אשה מחברתה ככרות וכו' לולי דמסתפינא ה"א מאריכות לשון שואל מחברו ואשה מחברתה ולא אמר בקיצור לא יאמר אדם בשבת ויו"ט הלויני אלא השאליני אלא ש"מ בחברו וחברתה דרגילין להלות לשלשים יום ואתי למכתב אבל שאלה רגילין להחזיר מיד לא אתי למיכתב אבל החנוני הרגיל יש בו סדרים אחרים וכאשר יבואר אי"ה לקמן לענין שמיטה בהא לא תיקנו רבנן מידי. ולפ"ז הא דפריך מהשוחט הפרה אדר' יוסף ולא בעי לאוקמי דהשוחט הי' חנוני הרגיל דלית בי' משום הלואת יו"ט י"ל דקשי לי' לש"ס דילן קושית הירושלמי אי מיירי בחנוני א"כ הא הקפת החנות אינו משמט ודחיקא לש"ס לאוקמי כרבי יהודה ובהקפה שני' ע"כ פריך אדר' יוסף ומיושב פסק הרמב"ם דפסק להאי דפרה ולא פסק כר' יהודה וקשה עליו קושי' הירושלמי. וכ' כ"מ בשם מגדל עוז מדלא מוקי ש"ס בשמעתין מתני' דפרה אתי' כר"י ש"מ דלא כהירושלמי. ובגדולי תרומה שער מ"ה צווח על זה מה מועיל תי' הא מני ר' יהודה לפלוגתא דרבה ורב יוסף בהלואת יו"ט ולהנ"ל ניחא דה"ל לשנוי דמיירי בחנוני וכר' יהודה ולא שייך בחנוני הלואת יו"ט ומדלא משני הכי ש"מ לא בעי לאוקמי בחנוני אע"כ יש לש"ס דילן שום תי' אחר אקושי' הירושלמי היינו דלא מיירי בחנוני כלל ומיושב פסק הרמב"ם אלא דמסתפינא להחליט כן מדלא מצינו בשום א' מהפוסקים ראשונים ואחרונים דנחית לחלק בהלואת יו"ט בין חנוני לחברו. ועכצ"ל ס"ל חברו וחברתה דמתני' לרבותא נקיט לא מיבעי חנוני דודאי יכתוב כדרגיל בש"ס חנוני על פנקסו הפנקס פתוח והיד כותבת וחנוני מקיף פשיטא דאיכא למיגזר אלא אפילו חברו שאין רגילים לכתוב מה שחברים מלוים ושואלים לפי שעה אפ"ה גזרינן וליתא להנ"ל ומ"מ כתבתיו כי מלאכת שמים הוא:

ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו. עיין מג"א סי' ש"ו סקט"ו בד"ה מקח וממכר וכו' כתב בשם הריטב"א פ"ק דכתובות אתפסוה מטלטלין אכתובתה. וז"ל דהוה כקונה קנין בשבת דאפילו לדבר מצוה אסור וכו' דהכא אינו משכון גמור אלא שיסמוך דעתו עליו וה"ל כההיא דשואל כדו יין ומניח טליתו עליו עכ"ל הריטב"א וכתב עליו מג"א וז"ל משמע אפי' משכון אסור ליתן לדבר חול וכן משמע בילקוט פ' בהעלותך דחשיב נותן משכון ולוקח בהדי דברים דפסח דחי שבת משמע לדבר חול אסור עכ"ל. ויש להקשות כיון דמסיק מילקוט דמצות פסח דוחה א"כ מאי דוחקי' דריטב"א דמניח טליתו אינו אלא לאסמכתא דעתו בעלמא לימא מצות שמחת יו"ט דוחה וכמ"ש הר"ן בכתובות באמת. ועוד קשה בהיפוך מה צורך בילקוט לומר משום דחיית פסח תיפוק לי' דלא הוה אלא סמיכת דעת בעלמא. ולזה י"ל דודאי משנתינו מניח טליתו זה הלשון מורה שאיננו תופס המשכון להיות בטוח על חובו אלא מפני שהוא יו"ט רוצה לזכרון דברים אבל באמת אינו מאמינו וגם בחול לא הי' מאמינו בלי משכון זה אסור ליקח ביו"ט. אך בילקוט מיירי במי שאינו בטוח ונוטל המשכון בתורת משכון ממש ולזה קרי לי' משכון ולא מניח טליתו אלא משכון ממש וקאמר בילקוט דמצות פסח דחי זה האיסור לאותו מאן דאמר ע"ש. ולקושי' השני' י"ל ס"ל להריטב"א נהי דבשמעתין משוינן עונג שבת לשמחת יו"ט דהרי רבה אומר דאתי לאימנועי משמחת יו"ט ופריך עליו ממשנתינו דבשבת איירי ש"מ גם משום אתי לאמנועי מעונג שבת לא אסרו לתבוע ולא גזרו שמא יכתוב. אבל י"ל היינו דלכתחלה לא גזרו גזירה שתתבטל על ידה עונג שבת אבל הנחת משכון דאסור מכבר משום מקח וממכר ורק נימא אתי עשה דשמחת יו"ט ודחי לאיסורא י"ל שמחת יו"ט דהתירה תורה כל מלאכת משום אוכל נפש ה"נ אתי שמחת יו"ט ודחי איסור דרבנן דמשכון אבל עונג שבת דלא התירה התורה שום מלאכה בשבת משום עונג שבת גם חכמים לא התירו וכן בילקוט פסח גופא דדחי שבת ה"נ דחי קנייתו ע"י משכון אבל למיתפס מטלטלי אכתובה דליכא שום מצוה דדחי שבת ע"כ גם התפסת משכון לא דחי שבת אי לאו דהוה רק סמיכת דעת בעלמא ומייתי ראיה ממניח טליתו דמשנתנו דבשבת איירי ועונג שבת לא דחי איסור דרבנן אי לאו דהוה רק סמיכת דעת בעלמא וא"ש:

ובזה ניחא בריוח דפריך ש"ס אי אמרת ניתנה ליתבע אמאי מניח טליתו. וצ"ע וכי לא ראה במתני' אם אינו מאמינו ומשו"ה מניח טליתו ולעולם ניתנה ליתבע ולהנ"ל ניחא ידע בודאי דא"א שלא יהי' איש בטוח וצריך למשכון דא"כ אסור ביו"ט ליקח משכון וע"כ בטוח הוא רק אינו מאמינו מפני דלא ניתן לתבוע ומשני משום דלא בעי למיזל בדינא ודיינא כיון דאסור לכתוב על פנקסו ביו"ט ע"כ אינו מאמינו וצריך טליתו לסמיכת דעת. והר"ש פ"י דשביעית אמתני' דהשוחט את הפרה מייתי ירושלמי דלבתר דמוקי הך מתני' כר' יהודה פריך וכי מותר לתבוע בר"ה ומשני כיון שראוי להאמינו ראוי לתבעו וכו' ע"ש. והר"ש גופא לא עלתה בידו פירוש הירושלמי ולהנ"ל י"ל כך דהרי טעמא דר' יהודה משום דדרך החנוני להקיף עד שיקח פעם אחרת ואז משלם הקפה הראשונה ואם אינו משלם מאז נעשה הראשונה זקיפת מלוה וס"ל להירושלמי הך דהפרה מיירי בהקפה שני' ונעשית הראשונה מלוה ומשמטת ועל זה הוקשה להירושלמי וכי אפשר לתבוע בר"ה פי' כשלוקח חלק פרה פעם שני' וכי הי' יכול לתבוע לשלם לו הראשונה ביו"ט וכיון שלא פי' אפשר א"כ לא נזקף הראשונה במלוה. ואמנם לזה הי' יכול לתרץ עכ"פ ה"ל לתבוע להניח לו משכון אך הלא ביו"ט גם משכון אסור וא"כ קשה מנ"ל שזקפו במלוה וע"ז תי' הירושלמי כיון שראוי להאמינו הי' הרי אנו רואין שזה הקונה בטוח לו ומאמינו שהרי היקף לו פעם הראשונה וגם עתה מקיף לו עוד והרי קמן דמאמינו וא"כ אין המשכון אלא לסמיכת דעת והי' ראוי לתובעו פי' טליתו שיניח ולא תובעו ע"כ נעשה הראשון זקיפת מלוה ומשמט. ועיין מ"ש בזה תומים סי' ס"ז ס"ק ט"ז והנלע"ד כתבתי. וזה מיושב מה שקשה להריטב"א הנ"ל דמניח טליתו אינו משכון אלא לזכרון דברים ולהרמב"ם משכון לזכרון דברים בעלמא משמט ועיין ס"פ כל הנשבעין וא"כ מאי פריך מהשוחט הפרה וחילקה בר"ה דלמא התם מיירי בהניח טליתו לסמוך ולא למשכון גמור כביו"ט. נמצא שביעית משמטתו ומ"מ ניתן ליתבע כדתנן במתני' ולהנ"ל ניחא תיקשי קושי' ירושלמי הא ה"ל הקפת החנוני ואין לומר דכבר הקיף קודם לזה ור' יהודה היא ומדלא תבע משכון ש"מ זקוף הראשון במלוה ז"א דהאמרת דמיירי בהניח טליתו אע"כ לא הניח וא"כ לא קשה ארב יוסף. אמנם לפי מ"ש דרמב"ם לא ס"ל כהירושלמי בש"ס דילן לא ס"ל הכי א"כ הדרא קושי' לדוכתא מאי פריך ש"ס דילמא שהניח טליתו לזכרון דברים. וי"ל לפמ"ש לעיל דריטב"א לא קאמר אלא בשבת דעונג שבת לא דחי איסור דרבנן אבל שוחט הפרה ביו"ט מיירי ואי הניח טליתו הרי זה יתפסנו למשכון גמור שלא ישמטנו שביעית ומשום מצות שמחת יו"ט דחי איסור לקיחת משכון ועוד יטלנו ממ"נ אי היום יו"ט לא יהיה אלא לזכרון דברים ואי היום חול וישמטנו שביעית יהי' משכון גמור וא"כ אמאי שביעית משמטתו אע"כ לא מיירי בהניח טליתו ושפיר פריך. ואין רחוק לומר הא דרב אוי' שקיל משכנא מיירי בר"ה שהי' ירא שמא יתעבר ושקיל משכנא ממש ע"ד הנ"ל לא הנחת טלית אלא משכנו גמור רבה בר עולא לא בעי למישקל משכונא להדי' משום זלזול יו"ט אלא שקיל משכונא דרך הערמה ולעולם תרווייהו בר"ה שהיה ירא שמא תתעבר ולפ"ז לא מוכח כלל דתפיסא מהני בהלואת יו"ט דלא מיירי מערים ערומי אחר יו"ט אלא בר"ה עצמו:

אתמר הלואת יו"ט. בש"ג פ' משילין ומייתי לי' ש"ך ח"מ סי' ר"ח הקשה הא אסור לומר הלויני וא"כ הלואת יו"ט ה"ל אמר רחמנא לא תעביד ואי עביד לא מהני ע"ש. הנה בודאי אין כוונתו דפליגי דוקא בלשון הלויני אבל בהשאילני מודה ר"י דא"כ מאי פריך מהשוחט הפרה התם בהשאילני וכן מאי פריך לרבה ממשנתינו הא בהשאילני מיירי ולר' יוסף נמי תיקשי אע"כ גם בהשאילני פליגי מדאמר רבה אתי לאימנועי משמחת יו"ט ואי ס"ד בהשאילני מודה ר"י דניתן ליתבע א"כ לא נמנע משמחת יו"ט דיאמר השאילני אע"כ גם בהשאילני פליגי. אלא ס"ל לש"ג מדנקט לשון הלואת יו"ט ש"מ לרבותא דכח דהיתרא נקיט הרי דלרבה אפי' בהלויני ניתן ליתבע וקשה הא ס"ל אי עביד לא מהני. והש"ך סי' כ"ח הנ"ל תמה מה בכך דלא מהני מ"מ ה"ל גזל ע"ש. ולא נ"ל דמאי שייך גזל כיון שברצונו נותנו לו לאכול. עכנ"ל דס"ל לש"ג דאי עביד לא מהני דיבור הלויני וכאלו לא אמר מידי והאכילו מה שקנה ממנו. וס"ל מי שהאכיל לחברו ולא הזכיר דבר ה"ל מתנה ולא שייך ניתן ליתבע ומשו"ה הוקשה לו אמנם בתה"ד ופסקו רמ"א בח"מ ססי' רמ"ו באומר בא ואכול עמי צריך לשלם לו והש"ך הקשה על זה מדור בחצרי שאינו צריך לשלם. ובתשו' מהרי"ט חלק א"ע סי' כ"א הקשה על זה ממ"ש תוס' בחולין קל"א באכילה לא משתרשי לי' דא"ל אי לא האכלתני הייתי מתענה ע"ש. מ"מ לדעת התה"ד והרמ"א הנ"ל לק"מ:

השוחט את הפרה. בירושלמי פריך מהקפת החנות. ולכאורה לפמ"ש דהקפת החנות מימעט מדכתיב משה ידו ועיין תוס' ריש פרק אע"פ ד"ה ולשביעית. א"כ י"ל ע"כ לא אימעט אלא מלומר משמט אני דאם יפרע מעצמו אינו צריך לומר משמט דהכי משמע קרא וזה דבר השמיטה דמיני' ילפינן שצריך לומר משמט אני זה הוא בבעל משה ידו לאפוקי הקפת החנות אבל לא יגוש עובר בהקפת החנות נמי. ואל תתמה דהרי הרא"ש מחלק נמי בין הפרקים דמשיכנס שנת השמיטה עובר על לא יגוש כדכתיב כי קרא שמיטה אל ה' מיד לא יגוש. ואינו צריך לומר משמט אני אלא מקץ שבע שנים וזה דבר השמיטה ע"ש ברא"ש פרק השולח. וא"כ ה"נ נימא לחלק גבי הקפת החנות דמשמט אני אין צריך לומר ומ"מ עובר בלא יגוש וא"כ לק"מ קושי' הירושלמי די"ל השוחט את הפרה לענין לא יגוש קאמר. וצריך לומר ירושלמי ס"ל הלואת יו"ט לא ניתן ליתבע כר' יוסף וקשה קושי' ש"ס דילן לרב יוסף תא שמע מסיפא וכו' וצריך לומר כשינוי דש"ס דמיירי לענין משמט אני וא"כ שפיר קשה הא הקפות החנות אינו משמט לענין משמט אני והוצרך לשנויי ר' יהודה הוא. וא"כ תינח לרב יוסף אך אנן קיי"ל כרבה דהלואת יו"ט ניתן ליתבע א"כ לא קשי' קושי' ש"ס ושפיר י"ל דמיירי מלא יגש אבל משמט אני אינו צריך לומר ולא אתאינן לומר ר' יהודה הוא ומיושב בזה פסק הרמב"ם לכאורה אלא שלא מצאתי לשום פוסק לחלק בהא בהקפת החנות בין משמט אני ובין לא יגוש. ועיין בסמוך אי"ה:

אם הי' החודש מעובר משמט וכו'. לפי מאי דמוקי לי' בירושלמי כר' יהודה ומיירי שכבר היקף לו קודם לזה א"כ לא מקשה מידי דלמא מיירי ההקפה הראשונה היתה בערב יו"ט והשני' ביו"ט של ר"ה ובהקפה השני' הזאת נזקפה הראשונה של ערב יו"ט במלוה ואם מעובר א"כ היום בצאת הכוכבים תשמט אותה של ערב יו"ט שנזקפה במלוה ביו"ט ראשון שהוא יום אחרון של שמיטה ואי אינו מעובר נמצא אמש בצאת הכוכבים עדיין לא נזקפה במלוה ולא משתמט אע"ג דע"י הקפה של היום תזקוף זו במלוה מ"מ ברגע ההשמטה עדיין לא נזקפה וא"כ אין כאן הלואת יו"ט אלא הלואת ערב יו"ט ומאי פריך אע"כ לית לי' לש"ס דילן כהירושלמי וכל זה בכלל דברי מגדל עוז דמייתי כ"מ. וכבר קדמני בזה בני הרב מו"ה אברהם שמואל וואלף נ"י וס"ל לש"ס דילן דלא מיירי בחנות המקיף אלא בחברים שלקחו בהמה בשותפות לחלקה ביו"ט והא' נתן את המעות והלוקחי' יפרעו לו מה שיקחו אלא מפני שהוא יו"ט אינם יכולין לפרוע מיד וכן הוא להדי' בפי' המשנה לרמב"ם פ"י דשביעית ע"ש. ולבאר כוונת פי' המשניות הלז אקדים בעזה"י דטעם הקפת החנות כ' פי' המשניות לרמב"ם וכן הסכים הרב"י וסמ"ע סי' ס"ז סק"ב משום שחנוני מקיף לשנה ושנתיים. והוסיף עוד שזה טעם של שכר שכיר שאינו משמט. וסיים שם להשיג על עיר שושן שכתב טעמים אחרים ע"ש שכתב בהיפוך שחנוני אינו מקיף אלא לשעה וליומו ואינו נכנס בגדר הלואה כלל. ואני אומר נהי דצדקו דברי הגאונים בטעם של הקפת החנות דדרכו להקיף לזמן מרובה אבל בשכר שנית בודאי לצדקו דבריהם דחזקה על שכיר שאינו מקיף שכרו וכתיב ביומו תתן שכרו וע"פ טעם השכיר כמ"ש עיר שושן דאינו מקיף כל עיקור נמצא טעם החנות מפני שמקיף לזמן מרובה וטעם השכיר מפני שאינו מקיף כלל. הנה כי כן הירושלמי הוה ס"ל דהשוחט הפרה מיירי בחנוני וקשי' לי' ומוקי לי' כר' יהודה וכשכבר הקיף קודם לזה. אך הוכחנו ש"ס דילן לית לי' כהירושלמי אלא מוקי לי' בחברים שלקחו בהמה בשותפות ולא קשיא מהקפת החנות אבל עכ"פ קשי' משכר שכיר דהני חברים נמי להאי דמי שלוקחים לפרוע מיד להשותף הזה מה שמגיע ומה ענין שמיטה לכאן. ועל זה כתב פי' משניות הנ"ל מ"מ כיון דיו"ט היא וא"א לפרוע ביומו ממילא נעשה כמלוה לזמן ומשמטתו שביעית. ואמנם הר"ש הקשה הא המלוה חברו לעשר שנים אין שביעית משמטתו וא"כ ה"נ כיון שא"א לפרוע ביו"ט ה"ל כמלוה וקובע זמן אחר שמיטה ולרבה נמי תיקשי אמאי משמט. ולכאורה דבריו צ"ע דלרבה לא תיקשי דלמא ס"ל כלישנא קמא דשמואל פ"ק דמכות דמלוה לעשר שנים ז' משמטתו וכן הקשה גי"ת ועוד הקשה שאין הנדון דומה התם הלוה לעשר שנים ואינו יכול לנוגשו מצד עצמו שקבע לו זמן עשר שנים משא"כ הכא לא קבע לו זמן אלא איסורא דיו"ט רביעא עלה. והנה קושי' ב' לק"מ אהר"ש אע"ג דהלוה לו סתם מ"מ כיון שיודע שא"א לפרוע ה"ל כאילו א"ל בהדיא שזמנו אחר ר"ה וממילא הוה כעשר שנים שזמנו אחר השמטה. וגם קושי' ראשונה נ"ל ס"ל להר"ש ע"כ לא פליגי לישנא אלא בקובע זמן עשר שנים ומ"מ אם ירצה לפורעו תוך זמנו פורעו או אי חזינן דמבזבז ומבריח נכסיו יכול לעקלו אפי' תוך זמנו עיין שו"ע חו"מ סי' ע"ג ע"כ ס"ל ללישנא קמא דהוה בכלל לא יגוש אבל המניעה מצד איסור יו"ט איננו בכלל נגישה כלל וא"כ קשי' לי' לר"ש לכולהי לישנא. ומיהו כתבו האחרונים דלמאי דס"ל להר"י קורקוס בדעת הרמב"ם בלוה ע"מ שלא לתובעו כלל מ"מ הוה בכלל לא יגוש ומשמט משום דעכ"פ אי תפיס לא מפקיע מיניה א"כ ה"נ לא קשי' קושי' הר"ש ז"ל ועיין בסמוך אי"ה:

ואי לא ניתנה ליתבע מאי משמט. רש"י לא גרס א"א בשלמא כגי' ר"ש ורשב"א פי' דאי לא נתנו לתבע אמאי משמט הא לא קרינן ביה לא יגוש ולא ה"ל לשמט. לזה ס"ל לרש"י נהי לא יכול לתובעו בב"ד מ"מ יכול לתובעו בינו לבין עצמו ועוד אי תפיס לא מפקינן מיניה שפיר קרינן בי' לא יגוש ומשמט אלא דהקושי' לענין מאי נפקא מיניה ההשמטה הא בלא"ה לא יכול לכופו והמ"ל לענין משמט אני והיינו מה דמשני במסקנא אקו' שני' מסיפא וקאי גם אקו' ראשונה:

שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא. מכאן יליף רשב"א לכל הלואת יו"ט שני של גליות. ולא זכיתי להבין אי נימא כוונת הש"ס הואיל דספק יו"ט הוא לא גזרינן שמא יכתוב א"כ אפי' לא איגלאי מילתא דחול הוא כגון שלא נתעבר מ"מ כיון בשעת הלואה עדיין ספיקא הוא ולא גזרינן שמא יכתוב. ואי נימא אספיקא נמי גזרו שמא יכתוב ורק בזה דאיגלאי מילתא דחול הוא. א"כ קשה הא עכ"פ בשעת הלואה לזו לא נודע עדיין מה יהי' בסופו ואי נימא אם יתגלה שהוא ניתן לתבוע יכתוב בשעת הלואה ואז ספק יו"ט הוא. ע"כ נראה כפי' הרא"ש במס' שביעית דמיירי מן המנחה דכבר ידעינן שהוא חול אלא שנוהגים אותו היום קודש והלואה שבאותה שעה ניתן ליתבע דא"נ יכתוב הא כבר איגלאי מילתא דחול הוא. ודאמר אם הי' מעובר פי' שכבר עבר מנחה ולא באו עדים ואם אינו מעוברת שבאו עדים ונתקבלו כצ"ל. עד כה עזרני השי"ת בחי' סוגי' הלואת יו"ט:

עבד שנשבה ופדאוהו וכו'. אי לפני יאוש. דע יאוש והפקר דעבד דשמעתין איננו כיאוש והפקר דעלמא. דיאוש דעלמא כתבו תוס' בב"ק ס"ו סוף ע"א דאיננו הפקר ממש והפקר נמי דעלמא בעי' שיהי' הפקר לכולי עלמא כשמיטה ולר' יוסי דנדרים בעי' דאתי ליד זוכה וראיתי לפני יהושע שעמד בזה. ולפע"ד אינו כן דהתם במיאשאו מפקיר חפץ אבל הכא אינו מפקיר גופו של עבד ולא מיאשו אלא מעשי ידיו הוה כמחילה דאפי' לשמואל דס"ל אינו צריך גט שחרור מגז"ה כל עבד שאין לרבו רשות עליו אין לו דין עבד היינו מגז"ה אבל הרב איננו אלא מוחל לו חיובו לעבדו עבודת עבד ולענין מחילת חיוב סגי בהפקר ויאוש כל שהוא ולא להקנאת חפץ ועיין כעין זה בסמ"ע סי' רמ"ח סק"ו:

לאחר יאוש אמאי ישתעבד לראשון. לרמב"ן כיון דאיאש מיני' והעבד אין לו יד לזכות בעצמו ממילא קנה שבאי מעשי ידיו וחוזר וקונה ממנו הפודה ואמאי ישתעבד לראשון. ולרשב"א קנה השבאי מטעם קנין כיבוש והאי ייאוש היינו שמיאש ממנו ומכל אדם אפי' אינו מיאש בדעתו מ"מ ה"ל כצווח על ביתו שנפל ואי לא הוה בכי האי גוני שמיאש מכל אדם לא הוה כיבוש מלחמה ואפי' שמעינן דמייאש לא קנה שבאי אלא כגזלן בעלמא ואינו נגזל כמו שהקשה הראב"ד. ואלא הכל מטעם כיבוש מלחמה ובהכי רהיטא כולי שמעתא:

לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון. האי כמיותר דהרי לא הוה קשה לן מעיקרא בלפני יאוש אמאי ישתעבד לרבו ראשון. ונ"ל משו"ה האריך רש"י וכ' לשם עבד לרבו ראשון או להשתעבד בו. פי' או דמיירי דהשני פדאו לרבו ראשון ולאפוקי לאוקימתא דלאחר יאוש דאז פדאו לראשון ה"ל פדאו לשם בן חורין דהרי רבו ראשון נתיאש הימנו וכ"כ רשב"א לקמן גבי אמהתי' דמר שמואל אבל הכא באוקימתא דלפני יאוש הוה פדאו לרבו ראשון בכלל פדאו לעבדות. וא"נ פדאו להשתעבד בו בעצמו קמ"ל אביי דישתעבד לראשון ולא ניחוש דילמא ממנעו ופי' רש"י הטעם דמידע ידע דלא פקע שם מרי' מיני' פי' דניכר מענין השבי' בעצמו אם הוא מיאוש או לא וכיון דמידע ידע דלא הי' ראוי לייאש ממנו ואם אפ"ה פדאו להשתעבד בו הוא עצמו ה"ל גזלן ולא שייך לומר דנתקן שהגזלן יקנה דלמא מימנע ולא יגזול עוד ואפשר זהו בכלל דברי תוס' ד"ה דלמא וכו' וק"ל:

ורשב"ג וכו' כשם וכו' לעיל י"ב ע"א לית לי' לרשב"ג דמרחמין על העבדים לזונם ולפרנסם. מ"מ לפדותם ס"ל מרחמים שלא יטמעו בין הגוים אבל רבנן סברתם הפוכה. וכבר כתבו בזה תוס' לעיל שם ועיין בחידושנו. ונראה לי הכא הרי קמן שפדאו לשם בן חורין דוקא הרי דלא הי' רוצה לרחם לפדות לשם עבדות ע"כ יש לנו ליחוש מימנעו ולא פרקו. ונ"ל מהאי טעמא נאיד רבא ומוקי לי' בלאחר יאוש אבל לפני יאוש לא חיישי רבנן דלא מימנעו דהשתא לזון ולפרנס מרחמי מכ"ש לפדות מידי שבאים ובזה מיושב קושי' תוס' ד"ה אי לפני יאוש וכו' וק"ל:

כדחזקי' וכו'. לכאורה אין רחוק דרבנן לא חשו לדחזקי' דלטעמי' אזלו דס"ל לעיל י"ב ע"א יכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך ע"כ לא יפיל עצמו לגייסות שמא יפדאו לעבדות ויאמר עשה עמי ואיני זנך. אבל רשב"ג ס"ל דלא מצי למימר היכי א"כ לא שכיח שיפדהו להיות לו עבד ולהטיל עליו עול מזונות של העבד עיין ס"פ איזהו נשך יהיו עניים בני ביתך אלא הפודהו פודאו לשם בן חורין ע"כ יש לחוש שיפיל עצמו לגייסות. ולפ"ז דרבנן נמי אית להו דחזקי' אלא משום שיחוש שיפדוהו לעבדות. א"כ צ"ל בעבד שברח הטעם דלא חיישינן לדחזקי' מטעמא דלקטלא מסר נפשיה וכו' וכן משמע דהרי"ף דפסק כרבנן להרמב"ן מייתי נמי הך טעמא דלקטלא מסר נפשי':

רשב"ג לא הוה ידע מאי דקאמרי רבנן וכו'. מקשים כיון דבתקנתא דחזקי' סגי שישתעבד בין לפני יאוש בין לאחר יאוש א"כ לאיזה צורך הזכיר כלל הך כשם שמצוה וכו'. והנה הרע"ב מפרש טעמי' דת"ק דלא ישתעבד משום מימנעו. ודרשב"ג דישתעבד משום דחזקי' ועיין תוס' יו"ט. ופשוט דהוא ראה הרי"ף דפוסק כרבנן ואפ"ה מייתי הך דלקטלא מסר נפשי' ש"מ דרבנן נמי ס"ל תקנתא דחזקי' אלא משום מימנעו ולא פרקי' לא תיקנו. אבל בברח דלא שייך מימנעו ואפ"ה קיי"ל כרב שמן בר אבא דברח כופין את רבו ועושה אותו בן חורין אע"ג דאנן לא קיי"ל כרשב"ג במשנתינו וע"כ מטעם לקטלא לא מסר נפשי'. ולפ"ז יתפרשו דברי רשב"ג דברייתא כך כפשוטו דלא הזכיר תקנת חזקי' כלל דהי' פשיטא להו דלא יחלוק חכם על זה אלא משום מימנעו ע"כ השיב להם כשם שמצוה לפרוק וכו'. אמנם כל זה למסקנא דמסקינן השתא לקטלא מסר נפשי' וכו' א"כ א"ש כנ"ל אך השתא בהס"ד לא הוה אסיק אדעתי' הך סברא והוה ס"ל מאן דאית לי' דחזקי' איתי' נמי בברח והא דהלכה רוחת בישראל עבד שברח יצא לחירות היינו למאן דלית לי' דחזקי' וא"כ ע"כ רבנן דדשב"ג לית להו דחזקי' כלל. וע"כ הי' צריך לדחוק רשב"ג לא ידע מאי דקאמרי רבנן והכי אי לפני יאוש נמי פלגיתו משום מימנעו ומשו"ה ליתא לתקנתא דחזקי' אמינא לכו כשם וכו' ואי מודים אתם לי דמצוה לפדות עבדים ולא פלגיתו אלא לאחר יאוש א"כ פשיטא דאיכא משום דחזקי' כיון דגם אתם מודים דלא מימנעו. אך לבתר כן הקשה מדר' יוחנן אדר' יוחנן דאמר הלכה כרשב"ג במשנתינו. אע"ג דהו"מ לשנויי אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן מ"מ כתב ר"ן בשם רמב"ן דרכו של ש"ס לדחוק ולשנויי דא"ש גם לאידך אמורא אליבא דר"י וע"כ מחדש לן סברא השתא לקטלא מסר נפשי' וכו' א"כ שוב נאמר האמת כנ"ל וכרע"ב. ועיין תוספתא דמייתי הר"ן והכ"מ פ"ח מעבדים הל' ט"ו ונלאו למצוא כוונת הרמב"ם בפי' התוספתא. והנה בלא"ה צ"ע לת"ק דלשם בן חורין לא ישתעבד ומה צריך לומר ואינו נותן לו דמיו מי יתן לו דמיו והכ"מ לא העתיק זה אבל בר"ן איתא וכן נדפס בתוספתא שלפנינו. ומסיים בדרשב"ג כשם שמצוה לפדות וכו' ולפע"ד פשוט דרמב"ם לא גרס בתוספתא בדת"ק לא ישתעבד אלא ה"ג לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו ולא פליגי לענין ישתעבד דת"ק נמי ס"ל ישתעבד אלא בנותן דמיו פליגי ונ"ל בהא פליגי דודאי כשפדאו לשם עבד להחזירו לרבו ראשון הוה כמשיב אבידה ומשלם לו הוצאתיו. אך אם פדאו לשם בן חורין אע"ג מ"מ עשה לו טובה שפדה עבדו י"ל ה"ל כמבריח ארי מנכסי חברו ופטור ובמרדכי ר"פ הכונס העלה דפודה שבוי צריכים לשלם ולא הוה כמבריח ארי. ובתשו' מהרי"ו סי' קמ"ח קמ"ט ופסקו רמ"א ביו"ד סוף סי' רנ"ב הטעם משום שחייב לפדותו ועובר על לא תעמוד על דם ריעך ולא הי' לו אפשר שלא להבריח הארי ע"כ מחויב לחזור לו מעותיו וא"כ הכא בהא פליגי ת"ק ס"ל אין מצוה לפדות עבדים אפי' לעשותו בן חורין מ"מ השתא עבד הוא לא שייך בו לא תעמוד על דם ריעך וא"כ הפודאו לשם בן חורין אע"ג דמשתעבד לרבו מ"מ איבד מעותיו כמבריח ארי. ורשב"ג ס"ל כשם וכו' וא"כ צריך להחזיר לו מעותיו כמהרי"ו הנ"ל ופסק רמב"ם כת"ק. ובשמעתין אע"ג דאין זו הך ברייתא דתוספתא שלפנינו מ"מ הו"מ ש"ס לתרוצי דכשם דאמר רשב"ג משום החזרת מעותיו קאמר. וכבתוספתא הנ"ל אלא ר"פ ב' דייני גזירות לית ליה לרבא מבריח ארי פטור ע"ש ע"כ לא מיתוקם לי' בהנ"ל. עי' קידושין ט"ו ע"ב גבי ע"ע הנמכר לנכרי אינו דמיון לשמעתין דהתם חשש רחוק שישראל גמור בן חורין יפיל עצמו לנכרי כדי שיפדוהו משא"כ עבד כנעני וכן התם בין שיפדוהו לשיעבוד בין לחירות לעולם ישראל הוא ע"כ ימצאו הרבה גואלים לשם עבדות כעבד עברי ולא להיות בן חורין אבל בעבד כנעני ירצו לפדותו לעשותו ישראל גמור ועם קדוש ולא שישאר בשר חמורים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף