אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/לז

יום חמישי ג' תמוז תשפ"ג - מסכת גיטין דף לז

פרוזבול – תקנה או סייג

תקנת פרוזבול כדי שלא יפסידו העשירים או שלא יעברו על הכתוב בתורה

בגמרא בגיטין (לו:-לז.) איתא: מאי פרוסבול, אמר רב חסדא, פרוס בולי ובוטי [- תקנת עשירים ועניים], בולי אלו עשירים, דכתיב (ויקרא כו יט) "ושברתי את גאון עוזכם", ותני רב יוסף, אלו בולאות [- עשירים] שביהודה. בוטי אלו העניים, דכתיב (דברים טו ח) "העבט תעביטנו". אמר ליה רבא ללעוזא, מאי פרוסבול. אמר ליה, פורסא דמילתא [- פירש לו שבלשונו פרוז, פורסא, תקנה. רש"י].

ופירש רש"י: בולי ובוטי, עשירים ועניים, עשירים שלא יפסידו, ועניים שלא ינעלו דלת בפניהם, ע"כ. מבואר ברש"י שתקנת פרוזבול היא לכאורה תקנה ממונית, מחד שמירה על ממון העשירים שלא יפסידו, ומאידך המשך קיום ההלוואות, שלא תנעל דלת בפני הלווים העניים.

על פניו נסתרים דברי רש"י ממשנה מפורשת, שהרי כך שנינו במסכת שביעית (פ"י מ"ג): פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו ט) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו' [לאמר, קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא], התקין הלל לפרוזבול, ע"כ. הרי מפורש לכאורה בדברי המשנה שתקנת הלל היא תקנה איסורית, כסייג לאיסור זה של הימנעות מהלוואה מחשש לשמיטת כספים.

מאידך, כדברי רש"י משמע לכאורה בדברי המשנה בגיטין (לד:) שם שנינו: והלל התקין פרוזבול, מפני תיקון העולם. ו'תיקון העולם' משמע תקנה ממונית, מפני נעילת דלת ומניעת הפסד המלווים, ולא סייג מפני איסור 'פן יהיה דבר עם לבבך'. אלא שמלבד סתירת המשניות, עדיין יש להקשות גם על דברי רש"י, שכן את דברי המשנה בגיטין לפיהם יש בתקנת פרוזבול משום 'תיקון העולם', אפשר היה להעמיד בתקנת העניים – מפני נעילת דלת – ועדיין צ"ב מפני מה פירש רש"י גם את תקנת העשירים כתקנה ממונית 'כדי שלא יפסידו' ולא כסייג איסורי 'כדי שלא יעברו על מה שכתוב בתורה'.

דעת הרמב"ם שב"ד גדול מחברו מבטל דבריו רק בתקנה ולא בסייג

והנה כתב הרמב"ם (ממרים פ"ב ה"ב-ג): בית דין שגזרו גזרה או התקינו תקנה והנהיגו מנהג, ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בין דין אחר וביקש לבטל דברי הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג – אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין... במה דברים אמורים, בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג אלא בשאר דיני תורה. אבל דברים שראו בית דין לגזור או לאסור אותן לעשות סייג, אם פשט איסורן בכל ישראל – אין בית דין הגדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים, ע"כ.

וכתב הכסף משנה שמקור דברי הרמב"ם ממה שאמרו במסכת עבודה זרה (לו.) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו, חוץ משמונה עשר דבר [- שגזרו כשרבו בית שמאי על בית הלל בעליית רבי חנינא בן חזקיה בן גוריון, במסכת שבת (פ"א מ"ד)] שאפילו יבוא אליהו ובית דיו – אין שומעין לו, ע"כ. "ומשמע לרבינו, דהכי פירושו, בכל תקנות בית דין יכול בית דין אחר לבטל דבריו, חוץ מי"ח דבר וכיוצא בהם שהם דברים שנעשו סייג לתורה".

ומה ששנינו במשנה בעדיות (פ"א מ"ה) שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין, ומשמע שאם גדול ממנו יכול לבטל דבריו, כתב הכסף משנה שהרמב"ם מפרש דברי המשנה דוקא כשנחלקו בגזירה או תקנה, ובית דין של ראשונים ראו לגזור או לתקן כך, ובית דין שאחריהם ראו לתקנן בענין אחר. אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרו לעשות סייג – אם פשט איסורן בכל ישראל, אין בית דין אחר יכול לעקרן אפילו היה גדול מהראשונים.

קושיית הכסף משנה מהמבואר בגמרא שב"ד גדול היה יכול לבטל תקנת פרוזבול

והקשה הכסף משנה, מהמבואר בגמרא בגיטין (לו:) שעל מה שתיקן הלל פרוזבול, הסתפקה הגמרא האם תקנתו היתה לכל הדורות או רק לדורו, ובכל דור ודור הויא תקנה חדשה לאותו הדור. ומבארת הגמרא נפקא מינה בין הצדדים באופן שיעמוד בית דין וירצה לבטל את התקנה, שאם תקנת הלל היא תקנה לכל הדורות אם כן אין בית דין אחר יכול לבטל תקנתו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואילו אם תקנת הלל רק לדורו, ובכל דור ודור הויא כתקנה חדשה, אם כן אם יבוא דור שבית הגדול שבדור לא יחפצו בתקנה זו – יוכלו לבטלה, ע"כ. הרי מבואר להדיא שאף בתקנה שהיא משום סייג – שלא לעבור על מה כתוב בתורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" – אילו היה בית דין מאוחר גדול מהבית דין המתקן, בכוחו לבטל את דבריו.

וכך אמרו שם עוד על מה שאמר שמואל: אי איישר חיל אבטליניה. ורצתה הגמרא להוכיח שתקנת הלל היתה רק לדורו, כי אם לא כיצד יבטל שמואל את דבריו של הלל, הלא "אין בית דין יוכל לבטל דברי בי"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין". ומיישבת הגמרא, שכוונת שמואל היתה, שאם איישר חיל יותר מהלל אבטליניה, אך כיון שאין בית דיני גדול ממנו – לכך לא אוכל לבטלו.

יסוד הכסף משנה שפרוזבול אינו סייג אלא תקנה ממונית

ויישב הכסף משנה: יש לומר, דפרוזבול לאו גדר הוא פן יפרצו על דברי תורה, דאדרבה דין תורה הוא שישמט, והלל הפקיע הממון ותיקן דלא לישמיט. ואע"ג דאמרינן התם (לו.) שהתקין פרוזבול לפי שראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' – לאו איסורא לגמרי הוו עבדי כשנמנעין מלהלוות, דהא שב ואל תעשה הוא. ודרך כלל, עיקר תקנת הפרוזבול לא היה סייג לתורה אלא מפני תקנת העניים שלא תנעול דלת בפניהם, ומפני תקנת העשירים שלא יפסידו. והביא דברי רש"י בביאור 'פרוז בולי ובוטי' דהיינו תקנת העשירים שלא יפסידו והעניים שלא תנעול דלת בפניהם, הרי מבואר שעיקר התקנה לא היתה כסייג לתורה אלא כתקנה ממונית, שעליה יכול בית דין מאוחר יותר לחלוק – אם הוא גדול בחכמה ובמנין. והטעם שלא פירש רש"י כפשוטו שהוא משום סייג שלא יעברו על האיסור, הוא כנ"ל לפי שאין לתקן כן כיון שאין עוברים בקום עשה אלא רק בשב ואל תעשה.

על פי זה מוסיף הכסף משנה ומיישב הערה נוספת המתעוררת בדברי רב חסדא, המפרש 'פרוזבול' – פרוס בולי ובוטי, אף שלכאורה 'פרוזבול' אינו אלא נוטריקון 'פרוס בולי' דהיינו תקנת עשירים, ואם כן יש לפרש שהכוונה לתקנה שלא יעברו על איסור התורה 'פן יהיה דבר עם לבבך', ומנין לרב חסדא שבכלל התקנה גם 'בוטי' היינו תקנת עניים שלא תנעול דלת [והמהרש"א ביאר שלמדו זאת ממה שנקרא בלשון זו שקרוב לעושר ולעוני ש'בולי' ו'בוטי' דל' וט' מתחלפות בדטלנ"ת שהן אותיות שמוצאן בלשון]. אמנם לפי מה שנתבאר שעיקר תקנת פרוזבול אינה כסייג לתורה, שלכך לא היו מתקנים כיון שאינו עובר בקום עשה אלא בשב ואל תעשה, ועל כרחך שהתקנה היא תקנה ממונית, ואם כן כדרך שיש בה תקנה לעשירים כדי שלא יפסידו, יש בה גם תקנה לעניים שלא תנעול דלת בפניהם.

אמנם הרע"ב (שביעית פ"י מ"ג) פירש באמת באופן אחר: פרוזבול, פרוז – תקנה, בול – עשירים... תקנה לעשירים שלא יעברו על השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ותקנה לעניים שימצאו מי שילווה להם, ע"כ. הרי שפירש באמת שתקנת העשירים המבוארת בגמרא היא היא התקנה המפורשת במשנה בשביעית. ולכאורה לפי דבריו 'תיקון העולם' המוזכר במשנה בגיטין מתייחס רק לתקנת העניים שימצאו מי שילווה להם. ויעויין בבית יוסף (חו"מ סימן סז) שכתב: ובהשולח (גיטין לז.) מפרש רש"י דפרוס הוא לשון תקנה, ובול הם עשירים, וענין תיקון העשירים – שלא ימנעו מלהלוות ויעברו על מה שכתוב בתורה, ע"כ. ותמוה, שהרי הוא הפך המבואר ברש"י, ונגד דברי הב"י עצמו בכס"מ הנזכר לעיל.

ביאור הב"ח שתקנת עשירים יש בה תרתי לרשעים שלא מלווים ולצדיקים שמאבדים ממונם

והב"ח (חו"מ סימן סז סק"כ) חיבר שני הטעמים וכתב שהעשירים היו נמנעים מלהלוות ועוברים על מה שכתוב בתורה, ומתוך כך היה דוחק לעניים, וגם העשירים הצדיקים שהיו נזהרים במה שכתוב בתורה, והיו מלווים לעניים, היו מפסידים עשרם, ולכן עמד והתקין פרוסבול שזהו תקנה לעשירים שיתקיים עשרם וגם תקנה לעניים שלא תנעל דלת בפניהם.

ובשנות אליהו (שביעית פ"י מ"ג) עמד אף הוא על לשון 'פרוזבול' שמשמעו רק תקנה לעשירים ולא לעניים, נגד המפורש בגמרא שהיה בכלל התקנה תקנה אף לעניים. וביאר: והא דתני 'פרוזבול' – משום שעיקר התקנה לא היה, רק בשביל עשירים, כדתנן שראו שנמנעו העם מלהלוות ועוברים על מה שכתוב בתורה וכו'.

יסוד התוספות שבדבר שבממון אפשר לבטל דברי בית דין קודם אף כשאינו גדול ממנו

ובגמרא ביבמות (עט:) איתא: בימי רבי ביקשו להתיר נתינים. אמר להם, חלקנו נתיר, חלק מזבח מי יתיר [- שהרי נתנם יהושע "חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה" (יהושע ט כז)]. ופירש רש"י: חלקנו נתיר, דיכולין בית דין להתיר ולהפקיר חלקם של ישראל, דקיימא לן הפקר בית דין הפקר. והתוספות (ד"ה בימי) הקשו כיצד ביקשו להתיר נתינים בימי רבי, הלא "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין", וכתבו התוספות: אין זה מבטל דברי ב"ד חברו, דהפקר בית דין הפקר, ע"כ.

והמגן אברהם (או"ח תרצ ס"ק כ"ב) למד מדבריהם שבדבר שבממון יכולים בית דין לבטל תקנת בית דין קודם, מכח הפקר בית דין הפקר. והקשה על כך: ולכאורה לא משמע הכי בגיטין גבי פרוזבול, ע"כ. דהיינו כפי שנתבאר שבגמרא מבואר להדיא שאף לגבי תקנת פרוזבול אמרו שאינו יכול לבטל דברי ב"ד חברו. ואף שהוא דבר שבממון.

ויישב המגן אברהם: ומיהו יש לומר, דהתם הוי מילתא דאיסורא, שעל ידי כן נמנעין מלהלוות, ע"כ. היינו שהמג"א מיישב שיש לדון את תקנת פרוזבול כתקנה איסורית ולא כתקנה ממונית, כיון שנתקנה כדי שלא ימנעו מלהלוות ויעברו על מה שכתוב בתורה.

דעת המגן אברהם שפרוזבול הוא סייג איסורי וראיה לדבריו מדברי רש"י

ויש מי שדקדק מדברי המגן אברהם שחולק בזה על מה שמבואר בכסף משנה שעיקר התקנה היא תקנה ממונית ולכן שייך שיבטלה בית דין אחר הגדול מהבית דין המתקן, ואילו לדעת המג"א שהיא תקנה איסורית, הרי היא סייג לאיסור, שבאופן זה לדעת הרמב"ם אי אפשר כלל לבטלו, ואף לא בית דין הגדול בחכמה ובמנין מהבית דין המתקן.

ועל עיקר ביאור הכסף משנה בדעת רש"י, שעיקר תקנת פרוזבול תקנה ממונית היא ולא תקנה איסורית כסייג, העיר בספר שערי בקיאות מדברי רש"י (גיטין לו:) במה שביאר שם רבא את עיקר תקנת שמיטת כספים ופרוזבול בזמן הזה, שהיא מדין 'הפקר בית דין הפקר', וכתב על כך רש"י: בין לרבנן דאמרי שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקין הלל דלא תשמט, בין לרבי דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט, לא תיקשי דבר, דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר, דהפקר בית דין בממון היה הפקר, ע"כ. הרי מבואר מדבריו שהפרוזבול הוא 'סייג וגדר'. ומשמע להדיא כדברי המגן אברהם, ודלא כדברי הכסף משנה.

תליית חקירה זו במחלוקת אם שמיטת כספים בזמן הזה דאורייתא או דרבנן

והגמרא (לו.-לו:) דנה בעיקר תקנת פרוזבול מדרבנן איך מפקיעה שמיטת כספים דאורייתא, ומיישבת הגמרא תחילה ששמיטה בזמן הזה דרבנן, ולכן תקנו גם פרוזבול. ומקשה הגמרא כיצד תקנו את עיקר שמיטת כספים, ויישב אביי שהוא עקירת דבר מן התורה בשב ואל תעשה, שהורו לו שלא לפרוע את חובו, ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.

ועוד מביאה הגמרא יישובו של רבא, שהוא משום 'הפקר בית דין הפקר'. ונחלקו רש"י ותוספות בביאור יישובו של רבא, אם היינו נמי כדעת רבי ששמיטה בזמן הזה דרבנן, והוא ביאור במה שתקנו שמיטה [כן דעת התוספות], או שהוא גם לדעת רבנן ששמיטה בזמן הזה דאורייתא, שמכל מקום תקנו שלא תשמט אם עשה פרוזבול, מדין הפקר בית דין הפקר [דעת רש"י].

ומעתה יש לומר שנידון זה אם פרוזבול הויא תקנה או סייג, תלוי במחלוקת זו, כי אם אכן שמיטה בזמן הזה דאורייתא [כדברי רבא אליבא דרבנן], יש לומר שפיר שהתקנה היא כפשטות המשנה בשביעית כ'סייג וגדר' [ולכן נקט כן רש"י, ולא חילק בדבר בתוך דברי רבא בין דעת רבנן לרבי]. משא"כ אם שמיטה בזמן הזה דרבנן, אם כן אף שתקנו שתשמט, יש לומר שלא היו מתקנים תקנת פרוזבול כדי שלא יעברו על 'פן יהיה דבר עם לבבך' – שהרי אין כאן שמיטת כספים דאורייתא שמחמתה נמנע מלהלוות. ולפי זה צ"ל שהתקנה היא תקנה ממונית מפני תיקון העולם, ולכן בהמשך הסוגיא נקט רש"י שהתקנה היא ממונית, שכן לדעת אביי וכן לדעת רבא אליבא דרבני – זו התקנה ותו לא [ואמנם בדעת הכס"מ א"א לומר כן, שהרי הוא מזכיר להדיא שיש איסור של 'פן יהיה' ורק שעובר עליו בשב ואל תעשה. ועיקר הדבר יש לדון אם באופן שהשמיטה היא דרבנן, אם אכן יש טעם לומר שלא יעבור על לאו זה מדאורייתא].