אילת השחר/גיטין/כא/ב

אילת השחר גיטין כא ב

דף כ"א ע"ב

בשלמא יד דעבד לא אפשר למקצייה. ובפני יהושע הקשה דמ"מ לא ליקני לה אלא היד, דהא עדיין לא הוי ידע דפסול אם מחוסר קציצה, ולמה צריך ליתן לה את כל העבד, ובתורת גיטין תי' דכיון דהגוף והיד צריכים זה לזה ע"כ הבעל שותף בכל העבד, ולדבריו גם האשה שותפת בכל העבד, ולכאורה לפי"ז גם בשאר בעלי חיים אע"ג דמותר לקצוץ מ"מ הא צריך זה לזה והוי כל א' שותף על הכל, ויש לעי' מבכורות (דף ג' ע"ב) דמקשה רב נחמן אם הקנה לגוי רק את האוזן של הבהמה יימר לגוי שקיל אזנך וזיל, הרי דלא הוי שותף בכל חלקי הבהמה, ואע"ג דלהלכה לא חיישינן לדרב נחמן משום דסבירא לן דגם זה לא מקרי כל מקנך כיון שיש חלק לעכו"ם בבהמה, אבל הא מיהא דגם בבעלי חיים שייך לומר דרק החלק הזה הוא שלו ואין לו שייכות עם חלקי יתר הבהמה, וה"נ אין להבעל שייכות ביד של העבד, ולא מסתבר לחלק דכשיש לו הגוף של העבד יש לו שותפות גם על יד העבד, אבל האשה שיש לה היד של העבד אין לה שותפות בכל העבד, וצ"ל דכוונת התורת גיטין בעבד דוקא משום דאי אפשר למקצייה, אלא שצ"ב מה מוסיף מה דבעבד יש איסור לקצות, הא גם בבהמה א"א למעשה להשתמש כלום ביד בלי שאר גוף הבהמה.

ומדברי התורת גיטין יוצא נפקותא לדינא, גם אחרי תירוץ הגמ' דפסול מחמת מחוסר קציצה, לשיטת הרשב"א (לעיל דף כ' ע"ב) דהא דמהני באומר התקבלי גיטך וכתובתך הוא מחמת דמתפרש כאומר לה כשתמחלי הכתובה ואי לאו הכי וכגון שמגרשה בע"כ אין זה נתינה, ובודאי ה"נ אם יאמר שהחלק שהגט כתוב עליו יהי' לו שותפות בזה לא מהני, וה"נ אם יאמר דמהחלק הזה יתפרע הכתובה ג"כ לא יועיל, דנמצא דעל מקום הגט לא הי' נתינה דהחלק שהוא שותף בזה, הוא משלם בזה את הכתובה, לא הי' נתינה רק פרעון כתובה, נמצא דאם יאמר בפירוש דאינו נותן אלא את היד של העבד בתורת גט ויתר העבד בתורת פרעון כתובה ולא שתמחול, דאז אע"ג דאינו מחוסר קציצה מ"מ הא לא הי' נתינה שלימה על מקום הגט כיון דהוא שותף גם במקום הגט, ומה לי אם המקום לגמרי שלו או שיש לו שותפות, דזהו הא לא נותן בתורת נתינה רק בתור פרעון כתובה דלא מועיל לרשב"א.

ובעיקר קושיית הפנ"י אפשר דכיון דאסור לקצוץ לא שייך לומר מכירה או נתינה על יד של עבד, דהא כל זמן שהוא חי לא יוכל לקצוץ וכשמת הרי הוא אסור בהנאה, ואין שום פעם שיהי' מכור אלא לענין שיהי' מעשה ידים שלו והוי כנותן לו רק למעשה ידיו, וזה בודאי לא מקרי נתינה, ולא מיבעי לשיטת התוס' (לקמן דף מ"ג ד"ה מי איכא) דאם א"א למכור עבד לקנס גם כשמכרו כולו ואין זו אלא קנס, הו"ל כמוכרו לקנס, ודאי א"ש כמש"כ, אלא דאפי' אי נאמר דשם שייך מכירה על כולו אף שלמעשה לא יקנה רק לגבי הקנס, מ"מ שם הא נתן לו דבר שלם, אבל כאן שהוא מעורב בגוף ואסור לקצוץ אין כאן הקנאת גוף היד, ולכך אין אפשרות בלי שיתן כל העבד, וגם לפי"ז בנותן היד בתור גט והשאר בתורת פרעון כתובה אין כאן נתינה להרשב"א.

רש"י ד"ה לא אפשר למקצייה. דיוצא לחרות כשחבל בו אלמא אסור. לכאורה עדיין יכולין לחתוך הבשר לבד ולא יצא לחירות, אלא דודאי הא אסור לחבול בעבד דחייב במצוות והוי כישראל, אלא דהי' סברא דלגבי האדון דהו"ל ממונו מותר, ולזה הביא רש"י דמדיוצא לחירות הרי דאין לו בעלות לענין חבלה, וממילא שוב הסברא דכיון דשייך במצוות הדר דינו כסתם איש דאסור לחבול בעבד, וברש"ש הקשה דהא אף אם יהי' מותר, מ"מ היד לא יהי' של האדון ואיך יתנו לאשה, אבל להנ"ל אם הי' מותר הי' יכול לעשות באופן שלא יצא לחירות, שלא יחתוך כל האבר, ולזה כ' רש"י לראי' דמדיוצא לחירות הרי דגם לאדון אין לו בעלות לגבי חבלה, וממילא אסור לחבול אפילו חבלה שאינו יוצא לחירות. (מהדו"ק)

תוד"ה על עלה של זית. מבואר דצריך שיהי' דבר המתקיים, ויש לעיין אם על דבר שאינו מתקיים אין דין כתב, דאין לומר משום דלגבי זה צריך דומיא דספר דהא לא דרשינן כלל בספר למעט איזה דבר ולכן פרכינן דלרבנן האי וכתב מאי עבדי לי' כיון דלא דרשי כלל דבעי דומיא דספר, אמנם ברשב"א מבואר דכותב במחובר לקרקע ונותן לה גם את הקרקע מ"מ לא מהני דבעי דומיא דספר שהוא תלוש, הרי דמ"מ יש משמעות דבעי דומיא דספר, א"כ גם לענין זה אפשר דבעי דבר המתקיים.

ועיין בתפארת יעקב (לעיל דף י"ט) דדן בזה דלענין שבת לא הוי כתב על דבר שאינו מתקיים דילפינן ממשכן אבל גבי גט לא נזכר ברמב"ם דין זה דצריך שיכתוב על דבר המתקיים [ואמרו לי לעי' באור שמח פ"א מגירושין הל' ו' בד"ה והנה בספרי].

תוד"ה יצא. כ"ז שלא פסקה יניקת העלה. לכאורה צריך קודם להוציאו ממקום יניקה ואח"כ ליתנו לה, דאם נותנו במקום שיש יניקה והיא מביאתו ומניחתו למקום שמפסיק יניקה לא הו"ל נתינה מידו, וטלי גיטך מעל גבי קרקע הבעל הוי, ומלשון התוס' משמע דהיא מניחה במקום שפוסק היניקה ואז חל הקנין, ונצטרך לומר דמ"מ כיון דנתינה הי' מידו אע"פ דלא הועיל הו"ל כערק לה חרציה לקמן ע"ח, ומש"כ דאע"פ שצריך ליתן לה בפסיקת יניקה לא חשיב בהכי מחוסר קציצה, הפירוש כיון שגמר הנתינה הוא במקום פסיקת היניקה, הי' סברא להחשב זה כמחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה.

ומש"כ במשיכה או בהגבהה משמע דמהני לקנות גט במשיכה או בהגבהה, ולכאורה לא צריך לזה, דתיכף כשנותנו לה צריכה להתגרש, וצריך לומר דהיינו שאין הגט כולו בידה דאז צריך משיכה או הגבהה, ומ"מ מהני ולא הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע מחמת דצריכה עדיין למשוך, ובשלמא אי שאר קנינים מהני בגט הוי שפיר נתינת עצם ההקנאה, אבל אי לא מהני שאר קנינים אלא משום דהוי בידה ממש וכאן הא זה נשלם על ידי האשה, ועל כרחך כיון שהנתינה הי' לידה ואע"פ שלא נכנס כולו מהני דלא גרע מערק לי' חרצי', ולבסוף שמושכת והוי בידה כל הגט מהני, וזה תלוי בשיטות התוס' בב"מ דף ז' עי"ש.

והנה בתשו' הגרעק"א (סי' רכ"ב) הביא מהירושלמי דהסתפק אם מהני מסירה בגט, וזה הא הוי שאר קנינים, והקשה להסוברים דלא מהני שאר קנינים, ולהנ"ל אפשר דגם קנין מסירה הוי כבידה והיינו כמו בערק לה חרצי'.

בריטב"א מבואר דגמ' דילן דכתבו על עלה של עציץ נקוב כשר ע"כ דלא ס"ל למעט מחובר מספר אלא מונתן, וביאר דהיינו דצריך שיוכל להתקיים בידה ממש וזה לא שייך בקרקע, והא דבעי קרא דספר להירושלמי כתב הרמב"ן דהיינו דהי' אפשר לכתוב גט על אילן, ויתן לה האילן וקרקע דדמי למניח גט בחצירו וכתב לה מתנה עליו ולכן בעי קרא למעט דפסול, ובחזו"א (אהע"ז סי' קמ"ז ס"ק י"ז) ביאר דהיינו שתקנה האילן מחמת שהוא בחצירה כיון שהוא מקנה לה גם מה שתחת הגט, והו"ל כהא דרבא בנתן גט ביד חצירו וכתב שטר מתנה עליו, [ובתורת גיטין הביא דמהרמב"ן משמע דאפשר לקנות גט בקנין חזקה, היינו דהוא מפרש דבחזקה בהאילן דהוא הגט מתגרשת, ולא כהחזו"א דמטעם חצר קונה את מקום הגט], ולכאורה הא דהוצרך לזה דוקא, משמע דלהקנות האילן לבד פשיטא דלא מהני, וזה אפילו בלי הגזה"כ דבעי ספר, והיינו או משום דהוי מחוסר קציצה או משום דחזקה לא מהני בגט כיון דהוי שאר קנינים, [והתורת גיטין רוצה לומר דאפילו אם מהני קנינים, מ"מ רק קנינים דמטלטלין משא"כ קנינים דמהני רק בקרקע, דזה לא נקרא ונתן בידה], ואפשר לפרש כהתורת גיטין רק לענין זה דמיירי בחזקה, דלהרמב"ן בלי המיעוט דספר הי' מועיל חזקה בקרקע לקנות גט אע"ג דקנינים לא מהני בגט, דכל החסרון דשאר קנינים דכ' הרמב"ן עצמו בדף ע"ז דלא מהני בגט [ובתו"ג עצמו חילק בין קנין דרבנן לקנין דאורייתא] משום דע"י הקנין אין כאן נתינה לידו, משא"כ קנין חזקה דביאורו דבזה שהוא בעלים הוא שלו, זה עצמו הא נקרא בידו, וכל קרקע היא תמיד בחזקת וביד בעליה, וא"כ בקרקע אין חסרון דחסר בידה, דזהו תמיד בידה אם רק היא קונה, משא"כ מטלטלין דעצם הדבר שייך שלא יהי' בידו, אפילו אם היא שלו, לכן בקנין אגב אינו נקרא נתינה בידו, דענין הקנין אינו משום שנמצא בידה אלא שהוא שלה, אבל קרקע כל ענין קנין שהי' ממילא הוא כבר בידה, ואפילו עציץ נקוב כבר נקרא בחזקת וברשות בעליה עומד, ולכן בלי דרשא דספר הי' מהני שפיר. (מהדו"ק)

בא"ד. במשיכת העציץ או בהגבהתו כל זמן שלא פסקה יניקת העלה. ומבואר בדבריהם דמה דא"א לגרש במחובר משום דאינו ניתן מיד ליד, ולכך לולא זה היתה מתגרשת בעציץ נקוב אע"פ שיתן לה כשזה עדיין יונק, אע"ג דאז הוי קרקע, וכן הוציא מזה הב"ש (סי' קכ"ד ס"ק י"ב) דבחזקה תוכל להתגרש אפילו שלא פסקה היניקה ולא יהי' טלי גיטך מעל גבי קרקע כיון דבלי הקנאתו אינה בידו כלל, אמנם לטעם הרשב"א דמחובר לא מהני מטעם ספר ה"נ הכא לא תתגרש בלי פסיקת היניקה משום דלא הוי דומיא דספר. ויש לעיין אם הגבהה לא מהני היינו דלא מהני קנין יד בקרקע, א"כ יקשה להני דס"ל דקרקע נקנה בחצר, כיון דחצר כל קנינו משום יד איך חצר יקנה מה דיד אינו קונה, עי' בחזו"א עבדים ס"ק י"ז, [ובאמת דעת הנתיה"מ סי' רמ"א ס"ק ג' דקרקע אינה נקנית בחצר, וכן הראוני בברכת שמואל בשם תשו' הרי"ף סי' קפ"ז דקרקע אינה נקנית בחצר], ועי' בקצוה"ח (סי' קצ"ח) שנתקשה כעי"ז על הרמב"ן דמשיכה אינה קונה אפילו במתנת מטלטלין מן התורה ומ"מ חצר מהני, וכאן קשה יותר דהתם במטלטלי דהפקר קונה ביד הרי דהוא חפץ דשייך בו קנין יד, אלא דקשה רק למה במתנה ומכירה לא מהני יד וחצר מהני, אבל כאן דכזה חפץ אינו נקנה כלל בתורת יד איך אפשר שיועיל חצר, אלא דיש לתרץ דגזה"כ ד"אם המצא תמצא בידו" ילפינן דיד קונה היינו רשות, דכל דבר שנכנס לרשותו הוא קונה, והואיל דקרקע אינו רגיל למסירה ביד לא נקרא ברשותו כשאוחזו בידו, אבל בחצירו שפיר חשיב ברשותו כל הדברים לכן קונה.

אבל יותר מסתבר דהתוס' ס"ל דקרקע אינה נקנית בחצר וכמו שהובא בשם תשו' הרי"ף, והרמב"ן כ' דמספר נמעט קרקע כגון שנתן לו אילן וקרקע, ודמי למניח גט בחצירו וכתב לו שטר מתנה עליו, ובחזו"א הנ"ל פי' דמיירי דהקנה לה את הקרקע והאילן מקנה לה בתורת חצר על הקרקע, ואפשר לומר דגם הרמב"ן יסבור דאין קרקע נקנה בחצר, אבל כאן דאם תקנה אז זה יהי' ברשותה, דקרקע בחזקת בעליה עומדת ושפיר הוי כנותן בידה, ואע"פ דהרמב"ן ס"ל דשאר קנינים לא מהני בגט, מ"מ כאן דע"י הקנין הוי כבחצירו דהקרקע היא ברשות עצמו לכך אין כאן חסרון מצד בידו, והא דלא צייר שנותן לו את האילן גרידא, דאילן בלא הקרקע הוי מחוסר קציצה ולכך נקט באופן שהקנה לה גם את הקרקע, ובחזו"א (עבדים סקי"ז) הוכיח מהתוס' בב"ק (דף י"ב) דמשמע שם דעבדים שהם כקרקע נקנים בחצר, ואפשר דגם התוס' ס"ל דאין קרקע נקנית בחצר משום דלא שייך לומר על קרקע שנמצא ברשות של דבר אחר, וכל קרקע היא ברשות עצמה בלבד ואינה יכולה להתבטל לרשות אחרת, אבל עבדים אף דיש להם דין קרקע מ"מ שייך לומר בהם שהם נמצאים בחצר, ושפיר נקנים משום דאין גזה"כ שקרקע אינה נקנית בתורת חצר אלא משום שאין ההיכי תימצי שהקרקע תהי' ברשות אחר, ועי' בחזו"א (קידושין דף כ"ב ע"ב) דביאר דהא דלא מהני משיכה בקרקע אינו משום דלא מהני בה קנין משיכה אלא משום דא"א למשוך את כל העולם, ומשיכת קצת הדבר הא לא הוי משיכה כלל, ולפי"ז אם זה ביד דקיי"ל דכל שבידו כפסיק דמי צריך לקנות, וצ"ע דמלשון התוס' לא משמע דמשיכה בעציץ נקוב אינו קונה משום דלא משך, אלא משמע דזהו דין דמחובר אינו נקנה במשיכה.

ועי' בנתיה"מ (סי' רמ"א סק"ג) דכ' דהא דעבד כנעני נקנה במשיכה משום דלגבי מילי דרבנן הוי עבדי כמטלטלי, ולדבריו הא דאמרינן בקדושין (דף כ"ב) דמשיכה והגבהה מהני בעבדים, אתיא רק למ"ד (בב"ק דף י"ב) דעבדי כמטלטלי דמי לגבי מילי דרבנן, וגם הברייתא שם אתיא למ"ד דעבדא כמטלטלי, ולאידך אמורא יצטרך לאוקמי תנאי היא, ודוחק.

עוד יש לעיין בדברי הנתיבות הא משיכה מהפקר קונה לכו"ע במטלטלין ורק במקח וממכר אינו אלא מדרבנן, והתקנה דרבנן היינו דתיקנו שיקנה גם מחבירו דבר שיש בו דין משיכה, א"כ בשלמא אם בעבד הי' קונה ג"כ מהפקר מן התורה וכל החסרון מחמת מחבירו שייך לומר דבדרבנן הוי כמטלטלי ונכנס בכלל התקנה דלגבי מילי דרבנן מהני משיכה, אבל עבד דא"א לקנותו בכלל ע"י משיכה, א"כ כדי שיקנה צריך קודם תקנה דבכלל קונה משיכה בעבד, ואז נוכל לומר דגם מחבירו יקנה כיון דלגבי דרבנן הוי בכלל מטלטלין, אבל כיון שבכלל לא מצינו תקנה דעבד נקנה במשיכה, מה מועיל שבדיני דרבנן הוי כמטלטלין, דאיך יקנה מחבירו כיון שאפילו מהפקר אינו קונה משום דאינו דבר הנקנה במשיכה, וזה הא לא מצינו תקנה דמחבירו יקנה אפילו דבר שאין ע"ז כלל קנין משיכה.

בא"ד. אע"פ שצריך ליתן לה בפסיקת היניקה לא חשיב בהכי מחוסר קציצה. ובר"ן הוסיף כיון דגם אם הי' תלוש הי' צריך ליתן לה ואין כאן הוספת פעולה יותר, ולכאורה הא לפי מה דאמרינן לעיל דעציץ נקוב המונח על גבי יתדות מקרי מחובר, א"כ צריך להעביר זה למקום אחר שכבר אין שם יניקה ולא סגי ליתן לה באותו מקום שעומד דאז הא עדיין יונק מן הקרקע, משא"כ בתלוש יכול ליתנו לה בכל מקום שהוא, וצ"ל דמ"מ הא גם בתלוש הרבה פעמים מוליך הגט רחוק ממה שהי' בגמר הכתיבה ואין כאן היכר מיוחד.

בא"ד. בין שיטה לשיטה. מבואר יותר מפורש בספר התרומה [הובא בקהלות יעקב סי' ט"ז], דהו"ל שני ספרים וה"נ הו"ל למחשבינהו לנחתך לפני הנתינה, וצריך טעם למה באיסורי הנאה אע"ג דכתותי מיכתת שעורייהו מ"מ כשר כמש"כ הר"ן והריטב"א [ועי' בבהגר"א ריש סי' קכ"ד] ולא הו"ל עי"ז כשני ספרים, רק לר' שמעון דס"ל כשרוף דמי הוא דפסול, ובין שיטה לשיטה הו"ל שני ספרים אפילו לרבנן דר' שמעון.

ונראה דכל מה דהוי כקצוץ, היינו דבאמת הא צריך נתינת הגט ממש לידה כמש"כ הריטב"א, וממילא כלול בזה דכל הגט צריך שיצא מרשותו אליה ואם משייר אם נרצה שיועיל בהכרח אנו צריכים לומר שזה ששייר לעצמו לא נתן כלל, אע"פ שבמציאות הוא מחובר, ולכן אם מחוסר קציצה כשר אז מחשבינן לי' כאילו זה כבר לא מהגט, אבל כיון דמחוסר קציצה פסול א"כ אין כאן נתינת גט שלם, דהא חלק שאינו נותן לה הויא מחובר לגט וא"א להחשיבו כאילו חתוך, דא"כ הוי מחוסר קציצה, וה"נ לענין פסול דב' ספרים בשייר בין שיטה לשיטה דכדי להחשיבו מוכרחים לומר דזה ששייר אינו מהגט בפועל והוי כחתוך וא"כ הוי שני ספרים, אבל לענין כתותי מיכתת שיעורי', כיון דנותן הכל אין אנו צריכים להכשר הגט להחשיב כאילו השאר איננו א"כ מהיכי תיתי נימא דהו"ל כחתוך, דהא כל מה דהוי כחתוך הוא משום דבעי נתינת כל הגט ממש, וע"י דהוי כחתוך הוי נתינת כל הגט ממש, משא"כ לגבי פסול דכתותי מיכתת שיעורא כיון דבכל זאת הוי נתינת כל הגט ואין אנו זקוקים להחשיבו כחתוך, לכך באמת לא מחשבינן לי' כחתוך.

ולפי משמעות הראשונים נמצא דלאלה דס"ל דאם חתכו מקלף גדול פסול, ה"נ לא יועיל אם ישייר חלק גדול מהגט לעצמו, וה"נ בפרה, דלכו"ע לא אפשר למקצייה דהוי עוקר דבר מגידולו מוכרח להקנות כל הפרה, ואין לומר דיקנה רק הקרן כמו שהק' בפנ"י, דאם כן ע"כ לא נתן כל הגט, רק אם נחשוב כחלוק הקרן מהפרה וכאילו חתוך מחמת שעומד לחתוך, וע"ז הא הוי חסרון קציצה, ולפי"ז גם מה שדייק הפנ"י ממה שכתב רש"י (דף כ' ע"ב) דהוי אותיות פורחות באויר, קושטא דמילתא הוא דאל"כ אין כאן נתינה, וכדי שתכשירנו הוא רק ע"י שנימא דהוי כאילו נתן ממש רק אותיות לכן פסול, ומ"מ נראה דבאומר השאר לכתובתך יועיל אפילו להרשב"א דהתקבלי גיטך וכתובתך לא מהני רק משום דהו"ל כע"מ שתמחלי, דלפי"ז כשמגרשה בע"כ לא יועיל, מ"מ אם אומר והשאר לכתובתך יועיל, דכיון דהתם אי"ז מעצם הגט, אלא דאם ישייר נמצא דלא נתן חלק מהגט והוי כחסרון בכריתות וכדי שיהי' כריתות צריך להחשיבנו כחתוך וממילא הוי מחוסר קציצה, אבל כאן שנותן לה בשביל הכתובה ואין כאן חסרון בכריתות שפיר מתגרשת אע"פ שזה בשביל פרעון הכתובה, וכן בנייר שבין שיטה לשיטה יועיל אפילו אם יתן לה זה לשם פרעון הכתובה, דלגבי חסרון בכריתות סגי בזה שנותן לה אפילו לשם פרעון.

והנה אם נימא דרש"י יסבור כהרשב"א, דלמסקנא דנתקבלה גיטה וכתובתה היינו משום דהוי כע"מ שתמחלי הכתובה ואם אינה מסכימה למחול לא תתגרש, א"ש בפשיטות דרש"י הוצרך לומר דלא הוי נתינה כלל, דבשאר מקומות אם שייר אפילו באופן דלא מהני כגון בשייר הפרה ונתן לה את הקרן יועיל אם יתן הפרה בכתובתה ואת הקרן בעד הגט דיש כאן נתינה, ובכריתות אין כאן חסרון דנותן לה את הכל אע"פ שזה בתורת פרעון, משא"כ את מקום האותיות לא יועיל אם יתן בפרעון הכתובה, ואפילו אם לא יסבור כהרשב"א, ג"כ נפק"מ אם ימכור את השאר להאשה ולא ישאיר לעצמו כלום, דמחמת חסרון נתינה אין כאן דעצם הגט נתן לה לגמרי, וכריתות יש כאן ג"כ, משא"כ אם ימכור מקום הגט, יהי' פסול דאין כאן נתינה כמש"כ הקצוה"ח (סי' ר"ב סק"ד) דאף להסוברים דמהני קנינים בגט, מ"מ לא תתגרש בחליפין מהאי טעמא דאין כאן נתינה.

והנה ברמב"ם (פ"ח מגירושין הלי"ד) כתב דהר"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת שאין זה כריתות, והיינו דבא לכלול לא רק מקום הגט אלא כל מקום שאם יחתך יפסל, כגון בפרה אם ישאיר את הפרה, וכן בקלף אם יסבור כהני דפסלי אם נחתך הקלף בין כתיבה לנתינה דאז פסולו אם ישאיר, רק משום כריתות, [וסברא כעין זה דמה שאם יחתך יפסל משוי לי' לחסרון בכריתות נדפס בכתבים המיוחסים להגר"ח מבריסק זצ"ל בביאור דעת הרמב"ם דבין שיטה לשיטה כיון דזה הצורך שלא יהיה שני ספרים לכן אם משייר זה אי"ז כריתות, וזה רצה הרמב"ם לכלול במש"כ דאי"ז כריתות], אלא דלהאמור צע"ק דהא הוצרך לומר דגם טעם דאי"ז נתינה כלל, ונפ"מ אפילו אם לא יסבור כהרשב"א דלמסקנא מהני גירושין ופרעון כתובה דזה נקרא נתינה למשנ"ת, כגון אם ימכור את הגט לאשה ומקנה לה לגמרי בעד מה שמתחייבת לשלם תמורתו דלא יהי' גט, משא"כ אם מקנה לה השאר ומתחייבת ע"ז דכיון דאין החסרון אלא מחמת כריתות, וזה דוקא כשמשייר ולא כשמקנה באיזה אופן שהוא, ואולי באמת הרמב"ם יסבור דגם אם מוכר לה עצם הגט מקרי נתינה, ומה דהוכיח הקצוה"ח מהא דבחליפין אין כאן נתינה, זה רק לענין מצות נתינה דמיירי התם במתנות כהונה, אבל לגבי גט שפיר כל שנתן באיזה אופן שהוא מקרי שפיר נתינה, ונמצא דבטעם דאי"ז כריתות שכ' הרמב"ם סגי, דכל היכא דלא נתן כלל תמיד פסול משום כריתות אפילו אם לא נתן השאר, ואם נתן אפילו בעד התחייבות כסף מ"מ הוי שפיר נתינה וכריתות, ולא יצוייר אופן שיפסל מצד נתינה ולא יפסל מצד כריתות.

ויש לעיין בשטר קידושין שאמר הרי קידושיך והנייר שלי דהתם הא לא בעי כריתות, ומצד נתינה הא לא נזכר ברמב"ם, ובשו"ע (אהע"ז בהג"ה סוף סי' ל"ב) כתב דאינה מקודשת. ובכלל צ"ע דכל דין ספר המקנה לא נזכר בהרמב"ם, ואף בשטרי ממון דס"ל להרמב"ם (בפ"ג מעדות) דכל השטרות אינן אלא מדברי סופרים, מ"מ הא לפי"מ שהסבירו האחרונים דשטר קנין הוי שטר אף להרמב"ם, ולפי"ז נצטרך ספר המקנה ולמה לא הביאו הרמב"ם, ואפילו אי נימא דס"ל דכל השטרות ממש אינן אלא מדברי סופרים וגם שטר קנין בכללן, מ"מ הא מסוגיא (דף כ' ב') מבואר דבעי ספר המקנה, וזה ע"כ להרמב"ם לכל הפחות מדרבנן, ולא נזכר זה ברמב"ם וצ"ע. (מהדו"ק)

בא"ד. משמע דדבר מועט לא חשיב מחוסר קציצה. לא ביארו עד כמה נקרא דבר מועט, אמנם בר"ן (דף י' ע"א לפני ד"ה שלחו) כתב דחותך מועט מן המרובה לא מקרי מחוסר קציצה, אבל בעמוד ב' בד"ה גרסינן כתב דלא חיישינן דישבור החרס ויתן לה רוב החתיכה, והעירוני דלפי"ז הא יהי' כשר דהא הרוב יתן לה וחתך רק מיעוט מהדבר.

ואפשר דצ"ל במקום רוב רק, והיינו כמש"כ בסוף לפני ד"ה וגרסינן דהי' מקום לגזור דיחוש שלא יתקלקלו הזרעים לכן יחתוך רק קצת מהחרס שבו הגט ויתן לה המיעוט מעל מה שהי' גט דהיינו מיעוט מהעציץ וזהו קציצה, וע"ז קאמר דלא יפסיד להעציץ.

תוד"ה שלא תלכי. מדבריהם כאן הי' אפשר לפרש דקושיתם היא בין מהא דיכול לבוא לידי כריתות ע"י שימות אביה או ימכור ביתו, אבל בקידושין (דף ה') וכן בעירובין (דף ט"ו) ובסוכה (דף כ"ד) הקשו רק ממת אביה, והוכיחו מהא דאם מת או מכרו תו לא מקרי ביתו, וצ"ל דגם כאן קושיתם היתה רק ממת אביה, דהא על אם מכר לא תירצו כלום. ובאמת הרשב"א הקשה על התוס' דאכתי יקשה מאם מכר דתו לא הוי בית אביה, ובסברת התוס' דלא הוקשה להם מאם מכר, יש לומר דאם התנאי תלוי ביד אדם לעשות או לא לעשות זה לא כריתות, לכן הוקשה להם מאם ימות אביה דזה יקויים מבלי שיצטרך האדם לעשות מעשה כדי שתהי' מובדלת ממנו, לכן יש סברא דיהי' כריתות.

אין כותבין במחובר. וברשב"א הביא דגם כשיתן לה את הקרקע פסול דאינו דומיא דספר, דספר היינו תלוש, והנה בעלה של עציץ נקוב דשקיל ויהיב ניהלה כשר מן התורה לכו"ע אם נותן לה בפסיקת היניקה, ואע"ג דבשעת כתיבה לא הי' עדיין ספר דהא הי' עדיין מחובר לקרקע, מ"מ סגי מה דיהי' ספר בשעת הנתינה, ולכאורה יש להוכיח מזה דלא איכפת לנו מה שבשעת כתיבה יפסל לגרש בו וזה לא עושה החסרון בדין לשמה, ובחזו"א (על דף פ"ו ע"ב) רוצה לומר דאם בשעת כתיבה יש פסלות בגט אינו נקרא לשמה, ויש לעיין עליו מכאן, וכן מדברי הר"ן לקמן בהא דאשה כותבת את גיטה, אמנם בחזו"א (עבדים ס"ק י"ז) כתב דכיון שראוי ליתן ע"י פסיקת היניקה לא נתמעט מספר.

אין כותבין במחובר לקרקע כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר. צ"ע למה יהא אסור לכתוב את הגט במחובר הא אין איסור לכתוב גט במחובר לקרקע אם אין בדעתו לגרש בזה, ואם כן מאי גרע במה שרוצה גם לגרש בזה [דהא אם כבר כתב מותר לכתחילה לחתום וליתן].

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א