אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/כא

יום שלישי י"ז סיון תשפ"ג - מסכת גיטין דף כא

חצר מהלכת

מחלוקת הרשב"א והרמב"ם בנתן גט לחצר מהלכת אם צריך לחזור וליתנו לה

בגמרא בגיטין (כא.) אמר רבא, כתב לה גט ונתנו ביד עבדו, וכתב לה שטר מתנה עליו, קנאתהו ומתגרשת בו. ואמאי, חצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה. וכי תימא בעומד, והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה, עומד ויושב לא קנה. והלכתא בכפות [- דאינו ראוי להלך. רש"י].

וכתב הרשב"א: ואוקימנא בכפות, אבל בשאינו כפות הויא חצר המהלכת ואינה קונה. ועבד קנתה אבל גט לא קנתה, ואינה מתגרשת בו אלא אם כן נטלו הבעל וחזר ונתנו לה, אבל אם נטלתו היא לא נתגרשה, משום דהוה ליה כ'טלי גיטך מעל גבי קרקע דלא אמר כלום' (גיטין כד.).

אלא שמוסיף הרשב"א ומביא את דעת הרמב"ם בדין זה: אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל (גירושין פ"ה הי"ח) שכתב, ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה, דמשמע שאע"פ שאינו חוזר ונוטלו ונותנו לה, מגורשת, שאם לא כן היה לו לכתוב 'ואינה מגרושת עד שיחזור ויטלנו ויתננו לה', וצ"ע, עכ"ל הרשב"א.

ובחידושי הגר"ח (סטנסיל, בדין נתן גט ביד עבדו) הביא דברי הרמב"ם, וקושיית הרשב"א על דבריו, ש"כיון דלא נתגרשה בקנין העבד, כשלוקחת מיד העבד הא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע, דאין העבד שלוחו לנתינת הגט".

חקירת הגר"ח בחסרונות שבחצר אם אין החצר חשובה יד או שחשובה יד שאינה קונה

כדי ליישב את דעת הרמב"ם ולבאר את מחלוקתו עם הרשב"א, מקדים הגר"ח וחוקר ב"כל החסרונות בחצר שדינם שאין קונה לו", כגון 'חצר מהלכת' או 'חצר שאינה משתמרת לדעת הבעלים', או 'חצר אינה קונה בעל כרחו' וכיוצא בזה, מהו החסרון בהם. האם גדר הדבר שהם מגרעים את כח החצר, שחצר באופנים אלו אינה חשובה 'יד' כלל, כיון שאינה דומיא דיד. או שמא החצר לעולם כיד היא, רק שיש חסרון ביד זו - שיד כזו אינה קונה.

ורצה הגר"ח לחלק בזה בין החסרונות שבחצר, שכל חסרון שגם לו היה ב'יד' עצמה היה חסרון ולא היתה היד קונה, אם כן יש לומר שהחצר הרי היא דומיא דיד, רק שיש חסרון ביד שהיד אינה קונה. משא"כ אם ב'יד' עצמה אין חסרון זה, וכל החסורן הוא רק בחצר, אם כן חצר כזו כלל אינה יד, כיון שאינה 'דומיא דיד'.

מחלוקת רש"י ותוספות בטעם שחצר מהלכת אינה קונה אם משום 'דומיא דיד' או משום 'חצר משתמרת'

והנה בעיקר דין חצר מהלכת שאינה קונה, מצאנו מחלוקת בראשונים בטעם הדבר. דעת התוספות (ב"מ ט: ד"ה ספינה ובעוד מקומות) שחצר מהלכת אינה קונה כיון שאינה 'דומיא דיד', שהיד אינה מהלכת מבעליה. ולפי זה נמצא שהחסרון בחצר מהלכת הוא חסרון בחצר, ואינה יד כלל. ואילו דעת רש"י (שם ד"ה מיקני) שחצר מהלכת אינה קונה כיון שאינה משתמרת לדעת הבעלים, ואם כן חסרון זה הרי שייך גם ביד עצמה, שאם אינה משתמרת לדעת הבעלים אינה קונה, וממילא גם בחצר אין החסרון ב'דומיא דיד', וחצר זו 'יד' חשובה, רק שהחסרון הוא בעצם היד, שיד כזו אינה קונה.

ובמשנה בגיטין (עח.) שנינו: נתן בידה והיא ישנה, ניעורה, קוראה והרי הוא גיטה, אינו גט עד שיאמר לה 'הא גיטיך'. ובברייתא בגמרא מבואר שזו דעת רבי, ורבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם אינו גט עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה 'הא גיטיך'. ובראשונים שם מבואר שהטעם שאין הגט גט בנתינה בשעת השינה, משום שהוא 'יד שאינו משתמר', ואם כן לא קנתה את הגט בשעת הנתינה. ואעפ"כ מבואר שלדעת רבי, אם שב ואמר לה 'הא גיטיך' - הרי היא מגורשת, ואין בזה חסרון של 'טלי גיטיך מעל גבי קרקע'.

והביאור בזה, שחסרון 'טלי גיטך' הוא באופן שלא נתקיים 'ונתן בידה', אך באופן זה שנתן לידה - אף שבשעת השינה - סוף סוף התקיימה כאן נתינת גט מהבעל ליד האשה, רק שיש כאן חסרון שלא קנאתו ולא התגרשה בנתינה זו כיון שהיא יד שאינה משתמרת, וכשהתעוררה האשה ושב ואמר לה 'הא גיטיך', הרי עתה היא 'חצר המשתמרת לדעת הבעלים' והאשה מגורשת.

ביאור מחלוקת הרשב"א והרמב"ם שנחלקו אם עכ"פ חשובה ידו ואין בה חסרון 'טלי גיטך'

ולפי זה יש לומר גם ב'חצר מהלכת', לדעת רש"י שחצר מהלכת החסרון הוא משום 'חצר שאינה משתמרת', וכמו שנתבאר שעכ"פ היא חשובה 'יד' רק 'יד שאינה קונה', ואם כן סוף סוף בנתינת הגט לחצר מהלכת - הרי נתן הגט לידה, והתקיים 'ונתן בידה', וכל החסרון הוא במה שאינה קונה מחמת שהיא חצר שאינה משתמרת, וכיון שיגיע הגט לידה הרי היא מתגרשת בו ואין כאן חסרון של טלי גיטך מעל גבי קרקע - וזה ביאור דעת הרמב"ם.

משא"כ הרשב"א סבר כדעת התוספות שחסרון 'חצר מהלכת' הוא, שאינו 'דומיא דיד' כלל ואין החצר חשובה 'ידו', וכיון שכן הרי החסרון אינו רק בקנין אלא כלל לא נתקיים כאן נתינת גט מבעל לאשה, וממילא כשבא אחר כך הגט מיד העבד ליד האשה - הרי יש כאן חסרון ברור של 'טלי גיטך מעל גבי קרקע' וכמו שתמה הרשב"א.

אלא שמעיר הגר"ח (בסו"ד) שעדיין יש חילוק בין נתן גט ליד אשה כשהיא ישנה וניעורה, ובין נתן גט ביד העבד, שכן בנתן לה כשהיא ישנה, הרי כשיאמר לה אחר כך 'זה גיטך' - הרי היא תתגרש באותה היד שנתן בה הגט, שעד עתה לא היתה משתמרת ולכן לא התגרשה, ועתה על ידי אמירתה תתגרש. אבל בנידון דידן הרי אינה מתגרשת לבסוף על ידי העבד - החצר, אלא על ידי שבא הגט לידה, וסוף סוף כשבא הגט לידה הרי זה 'טלי גיטך מעל גבי קרקע'.

ויתירה מזאת, הרי באמת צריך ביאור מה מועיל דבר זה ששב ואומר לה 'הא גיטיך' כשמתעוררת, ואז ידה משתמרת, הרי סוף סוף בשעת הנתינה לא היתה משתמרת. ואם כן ממה נפשך, אם היתה כאן נתינה של 'ונתן בידה', מדוע לא התגרשה בה, ואם לא היתה נתינה של 'ונתן בידה', אם כן עכשיו יש כאן חסרון של 'טלי גיטך'. ועל כרחך צריך לומר שקיום ה'ונתן בידה' אינו בעצם הנתינה אלא במה שעתה בשעה שהיא נעורה נמצא הגט לידה מכח נתינת הבעל - וזה הרי שייך רק באופן שהגירושין נעשים על ידי תפיסתה. אבל בנידון דידן שהגירושין חלים על ידי שהיא מקבלת את הגט מיד העבד, הרי קבלה זו לא באה מכח נתינת הבעל, ואם כן יש כאן חסרון של 'טלי גיטך'.

ומחדש הגר"ח בדעת הרמב"ם שאפשר לחלק בין חלות הגירושין לדין 'ונתן בידה', שכיון שה'ונתן בידה' שייך בעצם הנתינה לידה, ואף שאינו משתמר כיון שסוף סוף ידה הוא - הרי נתקיים ה'ונתן בידה'. ומכל מקום צריך שיבוא לבסוף לידה כדי שתתגרש, כי לקיום הגירושין צריך שיבוא הגט ליד משתמר.

קושייות התוספות מדוע חצר מהלכת ובע"כ לא תקנה משום 'דלא גרע משליחות'

ובעיקר דברי רש"י שפירש שהחסרון בחצר מהלכת הוא משום שאינה משתמרת - וכמו שנתבאר שבאמת אף חצר מהלכת היא 'יד' רק ש'יד שאינה קונה' כיון שאינה משתמרת - לכאורה צריך ביאור, מדוע באמת לא יהיה בחצר מהלכת החסרון שהעלו התוספות שאין זו 'דומיא דיד'. ומה הוצרך רש"י להוסיף טעם זה שאינו משתמר.

והנה בגמרא בגיטין (כא.) מקשה אביי על דינו של רבא, שכיון שקנין חצר מהני מדין יד, אם כן בעינן דומיא דיד, ומה יד קונה בין מדעתה בין בעל כרחה, כך גם חצר אינה קונה אלא בחצר שקונה בה בין מדעתה ובין בעל כרחה. ואילו מתנה זו של העבד המחזיק את הגט, אי אפשר לה להיות בעל כרחה, ונמצא שהעבד - החצר - אינה קונה בין מדעתה ובין בעל כרחה.

והתוספות (ד"ה אטו) הקשו על קושיית אביי מכח סוגיית הגמרא בבבא מציעא, שם מבואר שאף במקום שאינו דומיא דיד, כגון שאינו עומד בצד חצירו, ויש מציאה בחצירו - זכה בה, כיון ש"חצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות" וכיון שזכין לאדם שלא בפניו, גם החצר זוכה לו. ומעתה מקשים התוספות אף אם עבד זה אינו 'דומיא דיד', סוף סוף תקנה את הגט מדין 'שליחות'.

וכעין זה העירו התוספות עוד, מדוע חצר מהלכת לא קנה, אף אם אינה 'דומיא דיד' [- כדעת התוספות שזה החסרון ב'חצר מהלכת'], סוף סוף תקנה מדין שליחות כשליח מהלך. ומכח קושיות אלו ייסדו התוספות שכל מה שדנים ש'לא גרע משליחות' הוא דוקא בקנין שלא בפניו, יעויין בדבריהם.

יסוד הגר"ח בשליחות דחצר שאינה אלא טעם לעשות החצר כידו

אמנם הגר"ח מיישב קושייתם באופן אחר, והוא מייסד גדר חדש ב'שליחות דחצר', שאינו בדומה לכל שליחות בעלמא. שכן כל שליח אופן שליחותו הוא שהשליח הוא עושה הקנין עבור המשלח וקניינו מועיל למשלח. שונה מכח בחצר - שם הקנין נעשה על ידי המשלח, שהוא קונה הדבר בחצירו, ועצם הקנין נעשה מתורת יד. דהיינו שאם החצר קרובה אליו, אזי גדר קניינו הוא 'יד' גמורה, שהחצר היא כידו ממש. אבל במקום שאינו סמוך ואינו 'דומיא דיד', אזי אינו יד ממש אבל מכל מקום 'לא גרע משליחות' - דהיינו שכמו שמצינו שליחות בתורה, כך גם חצר שאינה דומיא דיד, מכל מקום על ידי תורת שליחות יכול לקנות בחצרו כאילו היא ידו הסמוכה לו. אבל סוף סוף הקנין בה הוא 'קנין יד'.

ובזה ביאר הגר"ח מה שנחלקו בגמרא בבבא מציעא (י:) אם חצר מידה אתרבאי או משליחות אתרבאי. ולכאורה אין הדברים דומים זה לזה, שהרי 'חצר' היא מעשה קנין, ואילו 'שליחות אינה קנין אלא רק דין שמעשה השליח נעשה עבור המשלח, ומה שייך לחלוק אם חצר משום ידה איתרבאי או משום שליחות. אמנם לפי מה שנתבאר הדברים מאירים, כי באמת לעולם הקנין הוא 'קנין חצר', וכל המחלוקת היא שלמאן דאמר 'משום ידה אתרבאי' גדרו הוא כידו ממש, שהחצר נעשית כידה אריכתא של הבעלים. ואילו למאן דאמר שחצר 'משום שליחות' גדרו שמדין שליחות נעשית החצר כיד לקנות בה. אך סוף סוף הקנין הוא 'קנין יד'.

ומעתה כשנבוא לדון בהערת התוספות שאף כשאי אפשר לקנות 'בתורת יד' שתקנה החצר 'בתורת שליחות', יש לחלק בזה בין סוגי החסרונות הנזכרים לעיל. שכן אם החסרון הוא שהחצר אינה יד כיון שאינה 'דומיא דיד', בזה שייך להקשות שמכל מקום תהיה החצר יד אף שאינה דומה ליד, עכ"פ מדין שליחות. אבל אם החצר - יד היא, רק שהחסרון הוא שיד כזו אינה קונה, אם כן מה יועיל 'שליחות' הלא יד מטעם שליחות אינו סוג קנין אחר, אלא רק אופן נוסף שבה החצר תשמש כידו, וכיון שסוף סוף יד כזו אינה קונה, אין תועלת לדון את חצרו כיד בתורת שליחות.

נמצא, שכל הערת התוספות שחצר מהלכת וחצר בעל כרחו תועיל מדין 'שליחות', אינה קשה אלא לשיטתם, שהחסרון בחצר מהלכת הוא ב'דומיא דיד', שעל זה הקשו שאף אם מדין 'דומיא דיד' אין לחצר מהלכת שם 'יד', עכ"פ נדונה כיד מדין 'שליחות'. אבל רש"י שהרגיש בקושייה זו, הוסיף ואמר שלחצר מהלכת יש חסרון נוסף והוא שאינה משתמרת לדעת הבעלים, ואם כן אף אם ניתן לחצר שם 'יד' מדין 'שליחות' - עדיין לא תקנה 'יד' זו כיון שאינה משתמרת, וסוף סוף לא תקנה.