תפארת יעקב/גיטין/כא/ב

תפארת יעקב גיטין כא ב

דף כ"א ע"ב

בגמרא ליקצייא וליתבי' לה הא דלא קשיא לן בלי קציצה ליתבי' לעבד ופרה ויאמר העבד והפרה שלי כדמוכח לעיל דלא פסלו רק והנייר שלי משום דאותיות פורחות באויר, אבל בלא"ה כגון שיאמר והגליון שלי לא איכפת לן:

וראיתי להרב בת"ג שכתב דבעבד כיון דלא אפשר למיקצייא והיד והעבד צריכים זל"ז הוי כאלו יש לבעל חלק בגוף היד שהאותיות כתובות עליו וכמו כן במקום דאי אפשר לקצוץ משום מחוסר קציצה ג"כ לא מהני אפילו לא יקצוץ ויאמר והשאר שלי, משום דכיון דאי אפשר לקצצו משום מחוסר קציצה אכתי אגיד גבי' ע"ש:

אבל לפע"ד הוא תמוה חדא דאכתי בקרן הפרה כאן ששאלו ליקצייא וליתבי' לה כיון דאכתי לא ידעו דמחוסר קציצה פוסל למה לי' למיקצייא ליתבי' כמות שהוא ויאמר והפרה שלי ועוד דלעיל גבי ה"ז גיטך והנייר שלי למ"ד דפסלינן קציצה מדבר תלוש מ"מ משמע דמודה דאי אמר והגליון שלי כשר וליכא למימר דבהא כ"ע מודו דלא הוי רק דבר מועט דמשמע בהדיא דרק דבר מועט כדי ליפותו לא הוי מחוסר מעש' אבל היכי שהוא מקפיד עליו מצד עצמו שרוצה בו בודאי הוי מחוסר קציצה וכיון שאומר והגליון שלי הרי מקפיד עליו לא ליפותו ומ"מ כשר אף דאי הי' קצצו פסול ועוד דהרי הרי זה גיטך והנייר שלי לא פסלינן רק משום דאותיות פורחות באויר אף דודאי דבר חשוב הוא להיות בו משום מחוסר קציצה ועוד דבטס של זהב משמע ג"כ בהדיא דאי לא אמר אמרינן אויר מגילה הוא הרי דקמש"ל דלא נימא בלא אמר, הגליון שלו קמש"ל דבלא אמר הכל שלה אבל משום דאגיד גבי' לפי שאינו יכול לקצצו לא פסלינן לי':

הן אמת כי לכאו' יש להוכיח מדברי התוס' בד"ה יצא, ומדברי הרשב"א בחידושיו דכל היכי דפסול משום מחוסר מעשה וכן שאר פסולים ממילא אפילו אינו קוצץ פסול דהם כתבו להוכיח דבדבר מועט לא מיקרי מחוסר קציצה דהא בין תיבה לתיבה בין שיטה לשיטה לא פסלינן לי' משום מחוסר קציצה, ולכאו' הוא תמוה דאטו מיירי שחתך בין תיבה לתיבה רק שאמר בין תיבה לתיבה שלי ואינו עושה שום מעש' כלל:

והרשב"א ז"ל הוסיף ואמר דכמו דפריך תיפוק לי' דהוי שנים ושלש' ספרים אף דעכשיו הוי ספר אחד ומ"מ רוצה לפסלו ה"ה משום מחוסר קציצה, ובאמת הוא תמוה דאפי' אי נימא דמשום שלשה ספרים פסול דחשבינן מה שהוא שלו כאלו אינו' אבל משום מחוסר מעשה היאך שייך לפסלו שהרי לא עשה כלום ואטו אי אירע שנעשה בו מעצמו מה שלא היינו צריכין לאותה מעשה כלל להכשר הגט נאמר דהוי מחוסר מעשה הא לא עשה שום מעשה ומה דחשיב מעצמו כאלו נקצץ לא שייך לפסלו משום מחוסר מעשה, ומזה נראה דס"ל להרשב"א דמה דפסלו משום שלשה ספרים הטעם דכל שאי ינטל את שלו יפסל הגט ממילא פסול דאגיד גבי' וה"ה אי יפסל משום מחוסר קציצה ממילא פסול בלא קצץ משום דאגידא בי', ובהכי ניחא לי' ג"כ מה שיש לתמוה על הרשב"א ז"ל שהביא ראי' דצריך שיאמר בפי' דכל הפרה וכל העבד נותן דהא לעיל לא אמרינן רק משום אויר מגילה הוא אבל הכא דלא שייך לומר פרה אויר הקרן צריך שיאמר בפי' והדבר תמוה דמאחר שסובר הרב דאי נתן סתם הגט פסול דמסתמא שייר לו הפרה והעבד א"כ ממילא יש לומר דהכא לא בעינן לטעמא דאויר כלל דע"כ נתן לה כולו דאל"כ אינו גט כלל והרי רוצה הוא לגרשה אבל לעיל דאפי' יתן לה הגט חוץ הגליון מגורשת ממילא לולא טעמא דאויר מגילה הוא הי' הגט שלה והגליון שלו ודוק ולהנ"ל ניחא דסובר הרב ז"ל דלמאן דפוסל קציצה מדבר התלוש כל כהאי גוונא שמשייר לעצמו הגליון ג"כ הגט פסול כיון דאי אפשר לקצצו ממילא אגידה בי' והוי ממש כמו עבד ופרה דמתניתן ומ"מ טעמא דאויר מגילה אבל בלא"ה אף שלא היתה מגורשת לא אמרינן מסתמא נתן לה הכל וה"ה הכא וזה ברור בכוונת הרב ז"ל:

אבל מ"מ אין הדעת נוחה בכל זה, חדא דהא גבי פרה דהכא מוכח דאפי' לס"ד דליכא משום מחוסר קציצה בעינן דוקא דליקצייא וליתבי' אבל בלא"ה לא מהני א"כ ע"כ טעמא אחרינא איכא דלא מהני שיאמר והפרה שלי, ועוד שאין הסברא נותנת בזה כלל דמשום שיפסל בקצץ יפסל ג"כ בלא קצץ דמ"מ היא לא אגידא בי' והוא אין לו חלק בשלה כלל ולקמן פרק הזורק גבי גט בידה ומשיחה בידו פסול ביכול לנתקו דוקא אבל כל שאין לו שום שליטה בחלק שלה מה בכך דאינו יכול לקצצו, והראי' שהביא הרשב"א משלשה ספרים לא מבעי' לפי מה שאבאר בתוס' בד"ה יצא דהתם טעמא אחרינא איכא דלא מוכח מידי אבל בלא"ה הרי פי' הר"ן בטעם משום דעומד לקצץ כקצוץ וכבר פרשתי כוונתו לעיל דאפי' לרבנן דפליגי אר' שמעון בעלמא הכא מודי דכתותי' מוכתת חיבורי' ואין כאן חיבור יפה עכ"פ שיתאחדו השיטות להיות ספר אחד והאי טעמא לא שייך כלל לענין מחוסר מעשה דבשביל דהוי כקצץ לא שייך לומר דעשה מעשה ולפסלו משום מעשה בין כתיבה לנתינה מה שלא עשה כלום גם פשטא דסוגי' לעיל מוכח דבגליון שלי מהני אפי' בטס של זהב:

ומעתה צריך ליתן טעם למה לא יוכל לומר והפרה שלי אפי' לס"ד דלא מיפסל משום מחוסר קציצה, ונראה לי דהיינו טעמו דלא מבעי אי נימא שאין אבר מאיברי בעל חי נקנה במשיכת בעל החי או בהגבהתו כיון שאינו מושך הדבר שרוצה לקנותו רק בשל חבירו מה שאינו קונה כלל הוא מושך אלא אפי' אי אפי' בכהאי גוונא מהני משיכה היינו שיהא לו אותו אבר כמות שהוא דבוק בבהמה אבל לקנותו כשהוא דבוק שיהא שלו בתלוש אחר שיחתוך נראה לי דלא מהני, הלכך כאן דע"כ צריכה שתזכה בגט במה שנטלתו בידה שיהא הקרן שלה לכשיתלוש דאי כשהוא מחובר אכתי אגידא בי' רק שתתגרש במה שיהא שלה אחר שיחתוך אותו א"כ לא שייך לומר שתקנהו עכשיו להתגרש תיכף שיהא שלה אחר שיתלוש וזהו דוקא בפרה ועבד דאחר תלישה נשתנה ממה שהי' קודם הלכך לא שייך שתקנה עכשיו במחובר שהוא ענין אחר ממה שיהא כשיתלש, אבל בנייר וגליון שלא ישתנה אחר שיחתוך ממה שהוא עכשיו וכל חתיכה לחודא קאי שפיר מתגרשת אף שיאמר והגליון שלי דחלק שלה עומד בפני עצמו וחלק שלו בפני עצמו משא"כ פרה ועבד עכשיו אינו עומד בפני עצמו וחלק מבעל חי הוא ובטיל לגבי החי לא שייך בו קנין על לאחר כך כשיתלוש ודוק, ועמ"ש בתוס' בד"ה יצא עוד טעם אחר שאינו יכול לומר העבד ופרה שלי, ושם יתבאר ג"כ טעם פסול שלשה ספרים אף שאינו חותך כלום משא"כ לענין מחוסר קציצה ע"ש שהארכתי בזה:

שם מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. יש לדקדק כתיבה מאי בעי הכא הא עיקר המיעוט שלא יהא מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה וכך הוי לו לומר מי שאינו מחוסר אלא נתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה, ומזה נראה לי ראי' דלא פסלינן מחוסר מעשה רק אי הי' מחוסר בעת כתיבה דבעינן שלא יהא מחוסר רק כתיבה ונתינה יצא זה שהוא מחוסר כתיבה קציצה ונתינה אבל אם נכתב בתלוש אפילו חיברו אח"כ כשר דבעת כתיבה לא הי' מחוסר רק כתיבה ונתינה, מיהו אפשר לומר דבא לאשמועינן דלא תימא דוקא אם כבר גמר הכתיבה אז לא יהא מחוסר שום מעשה רק נתינה אבל כל שלא גמר הכתיבה דמיחסר אכתי כתיבה לא איכפת לן אי מחוסר עוד מעשה אחר כמו קודם כתיבה דודאי לא איכפת לן, לזה קמש"ל דאפילו עדיין מחוסר כתיבה גם כן צריך שלא יחסר רק כתיבה ונתינה לא מעשה אחר, ועיין מ"ש לקמן במתניתין עד שתהא כתיבתו וחתימתו בענין זה:

בתוס' בד"ה יצא זה, פי' רבינו שמואל וכו' ובה"ג פוסל וכו' מדקאמר בסמוך וכו' דאפילו בנקוב מכשיר ע"כ. ולפע"ד דברי רבינו שמואל נכונים דודאי יש להבין אטו לא יודה רבינו שמואל דבחרס דוקא שנותן כולו דהא בהדיא קאמר דשקיל לה ויהיב לה ניהלה וא"כ תיקשי למה הא הוי קציצה מדבר תלוש, גם לדברי כולם קשה למה נקט בחרס נקוב מה נ"מ בחרס נקוב או אינו נקוב ס"ס תלוש הוא, גם קשה לשיטת ר"ת היאך שייך לומר דנקט רבותא דאביי כיון דאין חילוק במחוסר מעשה בין מן המחובר לקוצץ מתלוש מאי רבותא איכא בזה, ואי דידעו בש"ס שיש מקום לחלק בזה כסברת רבינו שמואל פשיטא דהוי להו ליפרושי דבאמת כה"ג בתלוש הוי נמי מחוסר קציצה:

לכן נראה ברור דס"ל לרבינו שמואל דכמו דגזר רבא בעלה שמא יקטום כמו כן גזר בחרס נקוב שלא יקטום אטו עלה דאי נכשיר לקטום מן החרס יבואו להכשיר גם בעלין לקטום וכיון דניקב הוא הוי מחוסר קציצה אבל ליתן כולו לא גזרינן שמא יקטום וקטימה אטו עלה כ"ה לא גזרינן והיינו דנקט בחרס נקוב דבאינו נקוב יכול לשבור ג"כ וליתן לה דליכא למיגזר אטו עלה דאפילו בעלה כשר רק בחרס נקוב אינו כשר רק ליתנו כולו ואפשר דאפילו אביי דפליג דלא חיישינן שמא יקטום היינו דכיון דלא מצינו קטימה בהיתר כלל לא גזר וראי' דלא גזרינן במתניתין בקרן הפרה שיקטום ולא משמע לי' לחלק בין פרה לעציץ אבל קטימה גופה אפילו אביי מודה דאי נתיר קטימה בחרס יכשיר אפי' בעלה) אבל לשבור ממנו גזרינן חרס אטו עלין, אמנם בפירש"י דפירש לקמן בחרס הטעם דלא חיישינן שישבור דלא מפסיד לי' לעציץ משמע דפוסל קציצה מדבר תלוש, ולהיפך כתבו הרא"ש ומרדכי בשמו דמכשיר כרבינו שמואל, והנה ברא"ש ומרדכי הי' נראה לי דלא נתכוונו לרש"י רק ר' שמעי' כמו שהעתיקו התוס' בשמו אבל בלא"ה מוכח מפירש"י גופא בתר הכי דפירש בד"ה שמא יקטום דהוי קציצה מן המחובר ש"מ דוקא במחובר הוי מחוסר קציצה והוא סותר עצמו:

ובדברי הרמב"ם ז"ל ג"כ יש לדקדק שכתב דין כתבו על עלה של עציץ נקוב פסול שמא יקטום ולדידי' ודאי נקוב דוקא דלא שייך לומר לרבותא דאביי ש"מ דמכשיר קציצה מדבר תלוש, ואולם בחרס כתב דכותב על חרסו של עציץ ונותן לה, ובוודאי אין כוונתו דכותב על חרס השבור דפשיטא דתלוש גמור הוא כמו כל גט וע"כ כשהעציץ שלם קאמר, ומדלא קאמר שיכול לשבור וליתן לה רק ונותן לה משמע דכולי' עציץ יהיב לה דאי לא"ה הוי לי' מחוסר קציצה ודבריו סותרין זה את זה, ואמת דברמב"ם יש לומר כמ"ש לעיל לרבינו שמואל דגזר חרס אטו עלה כמו דגזר בעלה שמא יקטום רק בעציץ שלם ויהיב כולי' לא גזרינן תרתי חרס אטו שיקטום וקטימה דחרס אטו עלין, אבל יען כי ברש"י אי אפשר לומר כן כנ"ל, נראה לי דרך אחרת בדעת רש"י ורמב"ם ז"ל מוסכמת לדעת רבינו שמואל ולאו מטעמי' כמו שאבאר:

והוא דכבר כתבתי שיש לתמוה בפרה לס"ד דאפשר למקצייא מ"מ פשיטא לן דאי אפשר שיאמר הרי גיטך והפרה שלי שהרי לא שאלו רק לקצייא וליתבי' לה, אבל שיתן לה כולה ויאמר והפרה שלי לא אף דבגליון הנייר משמע להדיא דמהני, וליכא למימר דהתם שאני דאין מחוסר קציצה פוסל בו כסברת רבינו שמואל הנ"ל לכך גם במעכב לעצמו מהני אבל הכא דקציצה פוסל אף במעכב לעצמו פסול דהא הכא בפרה ס"ד דאין קציצה פוסל ומ"מ לא מהני רק למיקץ וליתן לא שיתן לה כולה וישייר הפרה לעצמו, ועוד דהא בחרס של עציץ נקוב ג"כ מבואר דיהיב לי' כולה ולמה לא מהני שיאמר והשאר שלי, וכן מפורש בירושלמי דאי אמר הא גיטך סתם מגורשת דמסתמא נותן לה כולה אבל באומר והשאר לכתובתה נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה משמע בהדיא דוקא שנתן לה עכ"פ כולה, אבל לא שמשיירה לעצמו, ועל כרחנו אנו צריכין לומר דשאני עבד ופרה ועציץ דעבד ופרה כיון שגוף אחד הוא אי אפשר שיתחלקו חלק זה שלה וחלק זה שלו ואף דמצינו במבכרת שיכול להקנות אזנה לפטרה מבכורה היינו להקנות לו בקנין אחר אבל משיכה אינו נראה לי דמהני כיון דשל חבירו הוא מושך, ועוד דאפילו מהני קנין כה"ג אבל בגט דלא מהני שום קנין אחר רק ליתן בידה וזהו קנינה שהרי מתגרשת היא בנתינה זו ע"כ, ואין קנין בע"כ רק בנתינה לידה מתגרשת, הלכך כל כי האי גוונא כיון דגוף אחד הוא כל שמשייר הגוף לו גם היד והקרן וחלק העציץ אינו ניתן בידה כיון דחלקה אדוק טפי בשלו הרי עדיין הוא אצלו יותר מאצלה, וכמו כן עציץ כיון דגוף אחד הוא וחלק שלה משלים לתואר הכלי שלו אי אפשר שיתפרדו שיהא זה שלו וזה שלה כיון שאין חלקה עומד בפני עצמו רק גוף אחד הוא עם שלו ומשלימין זה לזה ואינן מתחלקין וזה ברור, והיינו דמחלקינן בירושלמי בין כתב על זכרותו של קרן דזהו כגוף הפרה ולא בנרתיקו של קרן דזהו כפרוש הוא ואינו נחשב מגוף הפרה ע"ש:

ועוד נראה לפע"ד לומר בכל זה בפשיטות טפי, והוא, דכלל הוא שצריך שיתן לה כל הגט שתהא נכרתת ממנו שלא יהא לבעל שום השתתפות בעצם הגט דאל"כ אכתי אגידא בי', ומהאי טעמא בגט בידה ומשיחה בידו כל שיכול לנתקו אינה מגורשת שהרי יש לבעל כח בגוף הגט שבידה, ומהאי טעמא כל שיש לבעל עוד כח בגוף הגט לפעול בו עוד פעולה לשנותו ממה שהוא אכתי אגידא בי', ולכך בעציץ נקוב ויד העבד וקרן הפרה אי אפשר שנאמר שיהא חלק שהגט כתוב עליו שלה והשאר שלו שהרי עכשיו הקרן והיד ב"ח הן כאבר מאיברי הפרה דמיירי בזכרותו כדאמרינן בירושלמי הנ"ל דהוא כמו גוף הפרה, והוא, כיון שמשייר הפרה לעצמו הרי יש כח בידו להפריד ליקח שלו וישתנו הקרן והיד מב"ח לאינו ב"ח והרי עדיין שולט הוא בשלה הלכך עדיין אינם מופרדים ואגידא בי', וכמו כן בעציץ נקוב שהעלה הזאת כשהוא מחוברת קרקע הוא, ובפני עצמה מטלטלין היא, וא"כ כשיתן לה העלה והשאר שלו הרי עדיין אגידא בי' דמחמת חלק שלו קרקע הוא ובלעדי זה מטלטלין הוא, וכמו כן בכלי שכותב על דופן הכלי גט אי אפשר שיתן לה שיהא מקום הגט שלה והשאר שלו, דהא מחמת חלק שלו גם שלה כלי הוא בכלל הכלי ומצד חלקה בלבד כשיפריד שלו חרס הוא ואין לך אגידא בי' יותר מזה והוי כמו משיחה ביכול לנתקו דאינה מגורשת כלל, העולה דיד העבד וקרן הפרה ועלה של עציץ וחלק מחלקי הכלי אי אפשר שיתן לה שיאמר הא גיטך והשאר שלי כמו שביארנו:

ומעתה אני אומר בפשיטות גמור שזה שפסלה תורה מחוסר קציצה הכוונה דרק כתיבה ונתינה יפעלו הגירושין אבל כל שצריך סיוע מעשה אחר לגירושין אינו גט, והשתא כל קציצה דבלעדי הקציצה אי אפשר שיתן לה ויאמר והשאר שלי בלי שיקצוץ הוי מחוסר קציצה אף שיכול ליתן כולו כיון שאינו רוצה ליתן לה כולו הוי מחוסר מעשה, אבל כל קציצה דבלעדי הקציצה ג"כ יכול לגרש שיאמר זה שלך וזה שלי ואינו צריך לקצצו כלל ממילא אפילו קצץ לא איכפת לן דלא מחמת הקציצה נעשו הגירושין ולא סייעה הקציצה לגירושין כלל:

והשתא כל הדברים מבוארים דיפה הכשיר רש"י בגט על. קלף וחתכו דבזה יכול ליתן לה כל הגט שיאמר הא גיטך ושאר שלי דכל חלק מן הנייר בפני עצמו הוא ואינם גוף אחד והוי כמו נרתיקו של קרן דמפורש בירושלמי דיכול לקצצו ג"כ, וה"ה נייר כיון שאין חלקה משתנה מחמת חלקו כלל הלכך ממילא יכול לקצצו ג"כ, אבל עציץ שהוא כלי וכן עלה של עציץ נקוב דבהא אינו יכול ליתן לה שיאמר והשאר שלי ממילא בקצץ פסול כיון שהקציצה מסייע לגירושין, רק בעלה דוקא בנקוב דאז משתנה מקרקע למטלטלין אבל בשאינו נקוב הוי כפרוש כמו חתיכת נייר, ועלו דברי רש"י והרמב"ם ז"ל לנכון:

ולפי מה שכתבתי מיושב מה דקי"ל ביו"ד שלא יכסה דם החיה עד שיבדוק הריאה והקשה בספר ב"ה בהג"ה סימן ל"ג דהא קי"ל מי שאינו מחוסר רק שפיכה וכיסוי וכאן הרי מחוסר בדיקה, ולפי הנ"ל לק"מ דהא פשיטא שאי אפשר לומר שלא יכסה דם החי' כלל דהא רובם כשרות א"כ כיון שיכול לכסות בלי בדיקה ממילא אין הבדיקה מחוסר מעשה כלל משא"כ קדשי בדק הבית דבלי פדי' אין ראוי לכיסוי כלל שאינה שחיטה ראוי' ואי אפשר לכסות בלי פדי' הלכך הוי שפיר פדי' מחוסר מעשה, אלא שאי אפשר להביא ראי' מהך דהתם כי דברי המחבר הנ"ל בלא"ה תמוהין דדוקא פדיה דהוי חסרון בגוף המצוה משא"כ בדיקה אינה רק לברר ספיקתנו לברך על הכיסוי אבל מעשה המצוה של כיסוי בעצמה אינה מחוסרת כלל, וזה ברור ועמ"ש לקמן בדברי התוס' עוד בענין זה ובדין תלוש ולבסוף חיברו יתבאר עוד לקמן במשנה דבסמוך:

וראיתי בספ"י שכתב ליישב שיטת רש"י, וכל דבריו תמוהין, חדא דלפי דבריו הוי להו ליפלוג בלא חתכו כלל ונתן לה הכל דלמר פסול דמחוסר הקנאה ולמר כשר דאויר מגילה הוא, גם מה שכתב דלא הוי כריתות דהוי שיור, כבר הוכחתי דע"כ באומר והגליון שלי כ"ע מודו דמהני כדמוכח בש"ס ומיקרי שפיר כריתות, גם כבר נתבאר לעיל בראיות ברורות דכל שנותן כולו בתורת גט אין צריך הקנאה כלל לכ"ע רק להרשב"א וסיעתו צריך שיאמר בפירוש שנותן כולו לשם גט ע"ש, גם מה שכתב בכוונת רש"י תמוה דמבואר להדיא בפי' רש"י דרק על מה דלא גזרינן שמא תשבור הוצרך לומר דלא מפסיד לי', ולדברי הרב הנ"ל בלא"ה אי לאו סברא דלא מפסיד לי' לא הי' מועיל מדינא אפילו יהיב כולי' דמחוסר הקנאה, גם עיקר קושיתו מהך דכסוי הדם אינה קושיא כלל כמו שכתבתי לעיל דבדיקה אינה רק לברר הספק לברך על המצוה אבל אין המצוה מחוסרת מעשה דבמה נפשך אי הסכין יפה בלי בדיקתו נעשה המצוה, ואי אינו יפה מה בכך דבודק ואין בדיקה גורם המצוה, משא"כ כאן כיון שאינו רוצה ליתן לה כולו רק קוצץ הוי מחוסר מעשה, אבל מה שכתבתי הוא ברור דהעיקר תלוי במקום שיכול לומר הרי זה גיטך והשאר שלי יכול לקצוץ ג"כ, ובמקום שאינו יכול לומר והשאר שלי אז הוי מחוסר קציצה, לכך לא הוי מחוסר קציצה רק בעבד ופרה ומחובר לקרקע וכלי שלם דבהני כלהו א"א שיגרש באופן שיאמר והשאר שלי כמו שביארנו:

בא"ד דאין האשה קונה וכו', דבריהם צ"ע דא"כ תיקשי להו על יד העבד דמתניתן דעבד ג"כ אינו נקנה רק בחזקה וכסף ושטר ולא במשיכה רק כעין חזקה שתקפו והביאו אצלו כמבואר ברמב"ם וא"כ היאך תקנה העבד וע"כ דכל שנותן כולו בתורת גט לא בעי קנין כלל רק בנתינה לידה מתגרשת ולא שייך קנין בגט כלל שהרי מתגרשת היא ע"כ ואין קנין בע"כ ועוד אי צריכה לקנות הוי כטלי מעל גבי קרקע דלא מהני בגט רק בנתינה כולו לידה מתגרשת ואי סבירא להו לתוס' דדוקא עבד מהני נתינת כולו אבל קרקע לא מהני שיתן כל הקרקע וגרע לענין זה מעבד א"כ הך פסול דאין כותבין במחובר לקרקע לאו משום מחוסר קציצה נגעו בה דהא אפילו נותן כולה לא מהני וע"כ כמ"ש הרשב"א משום מה ספר בתלוש א"כ מה בכך דפסיקת יניקה לא מיקרי מחוסר מעשה ס"ס נכתב על מחובר ובמה יוכשר אח"כ, ועיקר דבר זה אבאר בס"ד לקמן במשנה אין כותבין במחובר לקרקע באריכות ע"ש:

בא"ד ור"י מייתי ראי' וכו'. ולפי מה שכתבתי לעיל אין זו ראי' כלל דהתם מעשה התלישה מעכבת השריפה אבל הכא כיון שיכול לומר והשאר שלי בלי קציצה ממילא אפילו קצץ לא איכפת לן שאין הגט צריך לאותו מעשה כלל אבל הא לא מהני מה שיכול ליתן כולו בתורת גט דמ"מ כיון שאינו רוצה ליתן לה כולו ואי אפשר לו לשיירו לעצמו בלעדי קציצה הוי מחוסר מעשה:

בא"ד כדאמרינן לעיל גזי' לזמן. לפי מה שכתבתי לעיל דגזי' לזמן הכוונה שיחתוך ולא יהא ניכר שהי' בו זמן כלל א"כ לק"מ דהוא יציל אותה אפי' ידע שהוא פסול, וכ"ש לפי מה שכתבתי מקודם דכל שאין צריך לאותו מעשה לגבי הכשירו של גט לא איכפת לן א"כ מה בכך שיחתוך הזמן הא בלי שיחתוך פשיטא דגט כשר הוא:

בא"ד בין שיטה לשיטה וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דאטו מיירי כאן שחותך בין שיטה לשיטה רק שאומר שיהא שלו ומה מחוסר מעשה יש בזה הא אינו עושה כלום, וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב כעין זה רק הוסיף כמו דפריך ותיפוק לי' דהוי שלשה ספרים אף דבאמת ספר אחד הוא כמו כן יש לפסלו משום מחוסר מעשה והנה לפי מה שכתב הר"ן טעם הפסול בשלשה ספרים דעומד לקצץ הוי כקצוץ א"כ פשיטא דאינו דומה למחוסר מעשה דאטו בשביל דהוי כקצוץ הוי עושה מעשה ולא גרע מפסיקת יניקה אף שנעשה מטלטלין מ"מ לא חשוב מעשה כ"ש דמה דהוי כקצוץ לא חשוב מעשה, ונראה דס"ל לתוס' והרשב"א דלא כהר"ן הנ' רק הטעם דכל דבלעדי זה הגט פסול אי אפשר לו לעכבו לעצמו א"כ ה"ה אי פסול משום מחוסר מעשה:

אבל באמת דבר ברור הוא דעיקר קושית הש"ס כמו באומר והנייר שלי פסול דכל שהאותיות צריכות לנייר מתחתיהן גם הנייר בעצמו בכלל גט הוא והוא צריך שיתן לה הגט לא שישיירנו לעצמו א"כ כיון דצריך נייר לחבר שורות הגט שיהא ספר אחד א"כ גם הנייר שבין השיטות הוי בכלל עצם הגט כמו נייר שתחת האותיות דמה נפקא מינה תחתיהן או בצידן והכל בכלל גוף הגט היא א"כ פסול מצד שמשייר גוף הגט לעצמו לא מחמת שלשה ספרים וזה ברור, ומעתה זהו דוקא בין שיטה לשיטה לס"ד דאינו מעורה אבל כשהוא מעורה אף דאי יקצוץ יהא פסול משום מחוסר קציצה מ"מ אין זה מכלל הגט בעצמותו שהרי אי הי' קוצץ קודם כתיבה הי' הגט סגי במה שנשאר רק אי לא קצץ קודם וקוצץ אח"כ נפסל מכח מה שחידש מעשה בגט, משא"כ לס"ד כשאינו מעורה אי אפשר לגט בלעדי חתיכות אלו כמו שאי אפשר בלי נייר שתחת האותיות ואפי' הי' חותך קודם כתיבה לא הי' אפשר להכשיר הגט כיון שאין חיבור לשורות הגט לכך הוי מכלל הגט ממש ואי אפשר שיאמר שהגט בעצמותו יהא שלו משא"כ אי אינו פסול רק משום מחוסר מעשה וזה ברור:

בד"ה תלמוד לומר וא"ת אימא וכתב כלל כו' ולפירש"י בד"ה וכתב לק"מ דעיקר הלימוד מיתורא דוכתב לה מיותר לגמרי דלא הוי לי' למכתב רק ונתן ספר כריתות בידה דלשמה ילפינן מוכתב לה השני המוזכר בפרשה כמ"ש התוס' ד"ה בכתיבה:

בד"ה מה ספר דבר שאין בו רוח חיים לא בעי למימר וכו' שמא לא חשיב כ"כ כו'. התם משמע דלאו משום ב"ח אתינן עלה דהא קאמר אבל גידולי קרקע לא ש"מ דאי הי' בא מב"ח דאינו גידולי קרקע הוי כמו צאן א"כ משמע דיהא בא מב"ח קפדינן ואי נימא דלכך נקט גידולי קרקע משום דבא לומר לאידך גיסא דאי קתני גורן ה"א דוקא גידולי קרקע א"כ הא גופה קשיא למה לא קאמר מה גורן דבר שאין בו רוח חיים וע"כ דיותר נוח לומר דקרא קפיד במה דאית בי' מדנימא שהקפיד על השלילה ואף כאן הוי לי' לומר בא מב"ח דאית בי' ולא אין בו רוח חיים דהוא מה דלית ליה ונראה לי דבלא"ה לק"מ דראוי לומר בכאן דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל משום דדרך כתיבה בכך שלא יהא בו רוח חיים דנייד ולא יהא אוכל שתהא הכתיבה מתקיימת אבל בא מב"ח אינו ענין לכתיבה כלל ואולי גם התוס' נתכוונו לזה בתירוץ ב':

בד"ה ואינה מתגרשת בכסף הך דרשה לרבא וכו' לפי שהיא פשוטה ע"כ. דבריהם דחוקין כיון דבש"ס קידושין דף ג' אמרו בפשיטות שאינה יוצאה בחליצה מהך דרשה דספר כורתה א"כ מה זה שהקשו בדף ה' שם ור"י הגלילי דמפיק לה להאי קרא לדרשה אחריתי שאינה מתגרשת בכסף מנא לי' הא ידע מהך דרשה דספר כורתה והיתה פשוטה כ"כ עד שתפסוה אפי' לרבנן. לכן נראה לי דמאי דממעט חליצה מכריתות היינו ספר כריתות השני המוזכר בפרשה וכמו דדרשינן תרי וכתב לה כך דרשינן תרי ספר כריתות והיינו טעמא משום דאי אפשר למעט חליצה וכסף מחד קרא דאיכא למימר דוקא כסף אימעט אבל חליצה דאתיא מק"ו אין לנו להניח ק"ו כל שאין לנו מיעוט בפי' וממילא איצטרך תרתי דאי חדא הוי ממעטינן מינה כסף ולא חליצה, גם יש לומר להיפך ג"כ דכסף דנלמד מהיקש כל כמה שאין לנו מיעוט בפני עצמו על זה ע"כ היקישן הכתוב ועכ"פ בעינן תרתי והיינו דקאמר דיליף מאידך כריתות ורבנן צריכי לה לדבר הכורת בינה לבינו אבל הך דחליצה לכ"ע הוא:

בד"ה שלא תלכי תימא כו' או אם מכרו כו' דכל יוצאי חלציו וכו'. הרשב"א בחידושיו כתב וז"ל ובתוס' תירצו דהתם בנדרים הוא דאמרינן שאם מת האב מותר ליכנס דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל הכא כל יוצאי יריכו קרוי בת אביו כו' ועוד מכרו לאחר מא"ל:

ויש לתמוה לכאורה בדברי הרב ז"ל טובא חדא מה שכתב לחלק בין נדרים להך דהכא ומדברי התוס' משמע לכאו' שאין חילוק בזה כלל שהרי עיקר החילוק הוא דבית אביו שאני דכל יוצאי חלציו קרוין בית אביו, וכן מפורש בש"ע י"ד סימן רי"ו ס"ד בהג"ה דה"ה גבי נדרים אם אמר לבית אביך כל יוצאי חלציו במשמע, גם מה שהקשה מכרו לאחר מא"ל הוא תמוה לכאורה, דמה בכך כיון דאמרינן דבית אביך אין הכוונה כלל בית דוקא רק יוצאי חלציו, א"כ אפי' מכרו ס"ס אסורה לילך ליוצאי חלציו, וכ"כ הש"ך שם ס"ק י"ב בכוונת התוס' והשיג על מהרש"א, ובלא"ה דברי מהרש"א אינם לפי מה דמוכח מדברי הר"ן פרק השותפין דדוקא בשינה מקומו אבל בנאו מאותן עצים של אותו שנפל, אבל אם בנה בית חדש או קנה בית חדש לא חל עליו הנדר, א"כ ממילא ה"ה הכא א' מכרו אפילו קנה בית אחר לא חל עליו התנאי, והרב בעל מ"ל פרק ח'. מה"ג הלכה י"א כתב על פי מה שכתב הריב"ש הביאו המחבר סימן רי"ו דאם חזר וקנאו אסור בו, א"כ אכתי תוכל לחזור לאיסורה כשיחזור ויקנה אותו, וכל זה אינו מספיק כלל דמ"מ כשתקנה היא עצמה ממנו אותו הבית לא תחזור לאיסורה כלל, אבל ודאי דברי הש"ך הנ"ל לכאורה ברורים דעיקר כוונת התוס' לתרץ דבית אביו אין הכוונה בית רק יוצאי חלציו, ומעתה אין מקום להקשות לא ממת ולא ממכרו דס"ס אסורה ליכנס ליוצאי חלציו:

אך באמת המעיין היטב יראה כי קושית הרשב"א קושיא הוא גם הרב בהג"ה לא נתכווין כלל לדברי הש"ך דבלא"ה יש לתמוה בדברי הרב ז"ל מלבד דפסק בפשיטות היפוך דברי הרשב"א הנ"ל דמחלק בין נדרים לגיטין וכתב כך בשם התוס' בעצמן ודברי המרדכי שהביא המציין שם הם דברי התוס' והרי העיד הרשב"א שלא נתכוונו התוס' לומר כך בנדרים, אבל בלא"ה הקשה הש"ך שם על מה שכתב הרב שאני נכנס בו ה הלשון מורה על הבית ובלשון זה בית אביו דוקא ולא יוצאי חלציו ע"ש:

לכן נראה לי ברור דכוונת הרשב"א כך דקשיא לי' בדברי התו' אי ס"ד דכוונתם דהך בית אביו היינו יוצאי חלציו דהם נקראים בית אביו, א"כ תיקשי קושית הר"ן דהא יוצאי חלציו נמי אפשר דמייתי, ועוד אי בית אביו אין הכוונה על הבית כלל רק יוצאי חלציו של אביו, א"כ אפילו אב חי תהא אסורה לילך לכל יוצאי חלציו וכן בנדרים כה"ג, ומשמע בהדיא מדברי הרב בהג"ה דרק במת אמרינן דאפ"ה אסור ליכנס לביתו אבל בחי או מת לילך לבית אחר לא אמרינן כלל דאסור לילך ליוצאי חלציו במקום אחר, ואמת דמדברי הש"ך ס"ק י"ב משמע הכי שכתב דאם מכרו מותר אלא שאסור לילך ליוצאי חלציו, אבל הוא תמוה דא"כ למה לא יוכל לילך לבית האב ממש אפילו לא מכרו כיון שלא נתכוין לבית כלל והרי הוא כמי שאמר קונם שלא אלך ליוצאי חלצי אביך, ועוד אפילו לא מכרו תהא אסורה לילך ליוצאי חלציו אפילו בבית אחר. לכן ברור דכוונת התוס' כך דבית אביך אפילו מת האב כיון דיוצאי חלציו נכנסו בבית ויורשין אותו והם באים מכחו אכתי נקרא הבית בית אביו ואף שלשון התוס' משונה מלשון הרשב"א שכתבו דכל יוצאי חלציו קרוין בית אביו כוונתם דכל יוצאי חלציו היושבין במקומו בבית והבית שייך להם ואפילו משכירין מכחן לאחרים קרוין הם בית אביו כמו אי הי' דר האב בעצמו והראי' הוא מתמר שבי אלמנה בית אביך אף שהיה מת רק יוצאי חלציו היו שם במקומו, ומעתה לק"מ קושית הר"ן דמ"מ יסתלק האיסור כשימותו כל יוצאי חלציו, דהא ליתא כיון שאומר לה שלא תלך לבית אביה א"כ אי ימותו כולם הרי היא יורשת הבית ואי שתמות היא א"כ לא תהא מותרת כל ימיה לילך בו דאי יהיו יוצאי חלציו חוץ ממנה אסורה, ואי ימותו ולא תשאר רק היא אכתי הוי בית אבי' מכחה וזה ברור וכמו כן לפי זה אם האב חי אין יוצאי חלציו כלל בכלל דאינהו במקום שהאב חי לאו כלום נינהו רק בית אביו נאסרה, רק במת והבית שייך ליוצאי חלציו ג"כ נקרא בית אבי' ואכתי אסורה לכנס בו אבל לבית אחר של יוצאי חלציו בודאי מותרת בין בחייו בין במותו דלכ"ע בית ממש קאמר כמו שבארנו:

ומעתה יפה כתב הרשב"א דגבי נדרים כשאומר קונם ביתך שאני נכנס ג"כ הי' מהראוי לומר דאפי' מת יהא אסור כיון דמכח יוצאי חלציו אכתי נקראת על שמו והוי לי' ביתך, ועל זה כתב הרשב"א דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם והאומר לחבירו קונם ביתך מסתמא כוונתו שאינו רוצה לילך לביתו ממש ולא כשימות שאינו ביתו ממש. אמנם כל זה באומר לו קונם ביתך אמרינן כיון דהקונם הי' כנגדו על ביתו קפיד אבל האומר לחבירו קונם בית אביך שאני נכנס כיון דהקונם לא הי' לאביו רק לבנו ואמר לו קונם בית אביך א"כ ממילא אפילו מת אביו אסור שהרי לא עם אביו הי' מדבר רק אביו הי' הדבר שאסר על עצמו שפיר אמרינן דכל שנקרא בית אביו אסור רק בקונם ביתך לא אמרינן שנתכוין כל שיהא נקרא על שמו, וזה ברור בכוונת הרב וזה שכתב שאני נכנס בו דלכ"ע הכוונה על הבית ממש ואפילו מת, אותו הבית בית אביו הוא כיון דשייך ליוצאי חלציו, והיינו דקשיא לי' להרשב"א דא"כ מכרו מא"ל דס"ס כיון דליכא בית בטל הכל ובאמת הרב סמך על התוס' ומרדכי דתירצו כך, ולענין מכרו צ"ל דסבירא להו באמת דכל היכי דאביו דר, אותו המקום אסורה לילך, וזה נכלל בדבריהם כיון דאפילו מת ונשתנה הבית לרשות יורשין מ"מ כיון ששמו עליו אסור כ"ש באביו חי אף שנשתנה המקום מ"מ כיון ששם אביו עליו אסור ואפשר דה"ה בקונם ולא ס"ל מה דמשמע מדברי הר"ן הנ"ל דרק בית שדר בשעת הנדר נאסר ולא באחר, ודברי הש"ך הנ"ל צ"ע כנ"ל:

בד"ה ור"י הגלילי מכרת כריתות, וקשה לר"ת וכו' דלא דרשי כלל. דבריהם תמוהין לפע"ד דבלא"ה לא קשיא ולא מידי דהא דפריך התם ורבנן האי כריתות מאי עבדי, פשיטא דלא קאי על ר"י הגלילי דלדידי' לק"מ דאיצטריך לספר כורתה ומדקאמר התם דאיצטריך לעל מנת שלא תלכי ש"מ דעל אידך רבנן דראב"ע קאי, דלא משמע להו דכולהו ס"ל דאין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים כר"י הגלילי דהכא ועלייהו פריך האי כריתות מאי עבדי, ומשני לשלא תלכי, ושפיר קאמר עלייהו כרת כריתות לא דרשי, אבל לר"י הגלילי בלא"ה לק"מ דאיצטריך לספר כורתה, וזה ברור ולא קשיא מידי:

במשנה אין כותבין במחובר לקרקע, פירש"י דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה ע"כ ויש לתמוה דלהאי טעמא אם נותן לה כל הקרקע הי' ראוי להיות מועיל דהא לא מיחסר כלום כמו לעיל בעבד ופרה, ומ"ש דלעיל נקט על הכל כותבין וכאן נקט אין כותבין כיון דתרווייהו שוין דאי נותן כולו כשר:

וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב להדי' דאפילו נותן לה כל הקרקע אינו מועיל אלא שנתן טעם על פי הירושלמי משום מה ספר בתלוש אף כל בתלוש, ודבריו תמוהין לפע"ד דהא בש"ס לעיל אמרינן דרבנן לא דרשי ספר לענין על מה יכתוב רק ספירת דברים כמו שפירש"י לעיל להדיא, וע"כ משום דכל שנדרוש על מה יכתוב ע"כ צריך לדרוש ג"כ למעט בעלי חיים דאי נחלק בין תלוש לבעלי חיים הוי לן לומר דטעמייהו דרבנן דדרשי מה ספר בתלוש, תדע שהרי בירושלמי אמרו דבר זה על פלוגתא דר"י הגלילי ורבנן דר"י הגלילי סובר מה ספר שאין בו רוח חיים ורבנן ס"ל מה ספר בתלוש, אלמא דש"ס דילן דנקטי טעמייהו דרבנן דספר לספירת דברים אתי ס"ל דרבנן לא דרשי כלל ספר לענין על מה יכתוב כמו שפירש"י לעיל, ותדע לך שהרי הרמב"ם ז"ל פ"א מה"ג מונה במספר עשרה דברים שהם עיקר הגירושין ומנה בתוכם שלא יהא מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה, ואי ס"ד דמחובר פסול מטעם מה ספר בתלוש א"כ עיקר בפני עצמו הוא ואינו בכלל העשרה דברים כלל ולמה לא חשבו הרב ז"ל בפני עצמו, ואח"כ בפרט כתב דין שאין כותבין במחובר לקרקע, וע"כ דנכלל בהדי מחוסר מעשה או באינך, ולאו משום מה ספר בתלוש אבל הא ודאי קשיא דמשמע להדיא דאינו מועיל שיתן כל הקרקע וכן מוכח מדברי הרמב"ם גופי' שם דכתב דין דכותבין על יד העבד ונותן לה את העבד ותיכף כתב דאין כותבין על מחובר לקרקע ולא זכר שיתן לה הקרקע ש"מ דלא מהני שיתן לה הקרקע, א"כ צריך לדעת מאיזה טעם הוא כיון שאינו מחוסר מעשה כלל, ואי מטעם אחר איזה טעם הוא ובאיזו עיקר מן העשרה עקרים נכלל מחובר לקרקע עד שלא חשבו בפני עצמו, ועוד קשה לי למה בעציץ נקוב כשר דשקיל לי' ויהיב לי' ניהלי' הא ס"ס נכתב בפסול במחובר:

גם הטעם השני שכתב הרשב"א ז"ל משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד לא נתברר לי, דהא חזינן בנתן גט בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו אף שלא ניתן מיד ליד אלמא דמה שמקנה לה חצירו ונשתנה הגט מרשותו לרשותה חשוב כאלו נתנו לידה כמ"ש התוס' פרק הזורק בד"ה ותיזיל, א"כ הכא נמי למה לא יועיל להקנאת הקרקע, ומ"ש דהגט מונח בחצירו או מחובר לחצירו כיון דלית כאן פסול מחובר בפני עצמו כלל:

ועוד יש לי לדקדק בין לפירש"י בין לטעם השני של הרשב"א ז"ל חדא מה זה שהקשו לעיל בקרן הפרה לקצייא וליתבי' לה, והרי משנתינו מפורשת אח"כ דתלישה פסול אחר חתימה לכ"ע, והוי להו להקשות על משנה זו ולא לדייק מהך דלעיל מדיוקא מה שיש לדחות דקמ"ל דבעינן שיתן כולה לידה ממש לא שתקנה בקנין כמו שאמרו בירושלמי דמוסירה לא מהני אף דבהמה גסה נקנית במוסירה וכן שאר קנינים אבל במשנה דהכא מבואר להדי' דתלישה לא מהני בין כתיבה לנתינה ועוד דלמה לא נקטו במשנה גופה הך דינא דתלישה קודם חתימה ולאחר חתימה פלוגתא דר"י ורבנן בקרן הפרה ולמה זכרו זה כאן במחובר לקרקע דוקא, ולטעם הראשון של הרשב"א ז"ל הוי ניחא דכאן לאו משום מחוסר קציצה אתינן עלה כלל רק דכתיבה על ספר בעינן שהוא תלוש ונחלקו אי כתיבה או חתימה או תרווייהו אבל הך דלעיל לאו משום דכתיבה בעינן בתלוש הוא רק משום מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה ולכך לעיל הקשו ליקצייא וליתבי' לה כיון דנכתב בתלוש מה איכפת לן דליקצייא וחדשו טעם אחר שלא יהא מחוסר מעשה אבל הכא אין צורך לטעם זה כלל רק בלא"ה פסול משום דנכתב בפסול, אבל כבר הוכחתי דא"א לומר לפי ש"ס דילן הך טעמא כלל כמו שביארנו:

ומה שנראה לי ברור בענין זה על שני פנים, ואף שהדרך האחרון הוא העיקר לפע"ד מ"מ לא מנעתי לכתוב גם דרך הראשון לפי שהוא ג"כ דבר נכון לפע"ד, והוא, דכבר כתבתי שיש לתמוה על לשון הטור סימן קל"ח שכתב אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה דקבלת האשה מהני לידה או לחצירה או לשלוחה אבל נתינת הבעל לא מהני רק שיצא מידו או מיד שלוחו לא מחצירו, ויש לתמוה דהא בהך דלעיל בכותב לה שטר מתנה על החצר הרי יוצא הגט מחצירו לרשותה וכתבו התוס' פרק הזורק דמה שנשתנה הגט מרשותו לרשותה חשוב כאלו נתנו לה אם כן הרי נתינת בעל וקבלת האשה שוין הן:

לפיכך נראה לי דודאי בעינן שיצא הגט מיד הבעל דוקא או משלוחו אבל כל שיצא פעם אחת מתחת ידו אף שלא הגיע עדיין לרשות האשה רק אח"כ לא איכפת לן והוי כנתינה אריכתא, ומהאי טעמא אמר רבא לעיל כתב לה גט ונתנו בחצירו או ביד עבדו אבל במתניתין על יד העבד לא מהני זה שיכתוב לה שטר מתנה לקנות מתורת חצר כיון שלא יצא הגט מידו לחצירו ואי אפשר רק שיתן כולו בתורת גט דאז יוצא מידו ליד אשתו, והיינו טעמא דאין כותבין על מחובר לקרקע דהיאך יגרש, ליתן כל הקרקע בתורת גט אינו יכול, דלא מהני קנין בגט רק נתינה לידה או לחצירה וליתן לה בתורת חצר להקנות החצר הרי לא יצא הגט מידו לחצר, ומהאי טעמא בעציץ נקוב מהני שיתן לה כל העציץ אף שלא תפסק היניקה ואין צורך לומר דפסיקת יניקה לא הוי מעשה רק אפילו לא פסק היניקה מ"מ מה בכך דהוי כקרקע אי הי' יכול ליתן לה הקרקע לידה היתה מתגרשת רק מחובר לקרקע אינו יכול ליתן הקרקע לידה לכך אינה מגורשת בו משא"כ בעציץ נקוב שיכול ליתן לידה הוי כמו גט דעלמא ואפי' הוי כקרקע מתגרשת בו, ועל דרך זה נראה לי לומר דאי תלשו מן הקרקע ג"כ אין צריך לפסלו מטעם מחוסר מעשה רק שכתב על דבר שלא הי' ראוי ליתנו פסול מכח כתיבה שהיתה בפסול שהרי לא הי' אפשר שיגרש בדבר הכותב עליו כמות שהוא וכמו דדרשינן וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה כמו כן בעינן דבשעת כתיבה יהא ראוי לנתינה כמות שהוא משא"כ בהך דלעיל בקרן הפרה דבעת כתיבה הי' ראוי ליתנו כמות שהוא דהא יכול ליתן כל הפרה ואין כאן פסול בכתיבה כלל שפיר קשיא להו ליקצייא וליתבי' ניהלי', ומשני דמחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה פוסל אפילו היתה הכתיבה בהכשר ולכך לא זכרו הך דתלשו וחתמו ונתנו לה לעיל רק כאן במחובר דעיקר הפסול מכח כתיבה שהיתה על דבר שאינו ראוי ליתנו לאשה לגרש בו משא"כ הך דלעיל הטעם שצריך שיתן כולו דהוי מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה אבל כתיבה היתה בהכשר לכך לא שייך למיתני אין כותבין ונקט על הכל כותבין, אבל כאן בא לומר מצד הכתיבה על מחובר שהיא בפסול וכל שהי' בעת כתיבה בהכשר שוב לא איכפת לן אם חיברו אח"כ ותלשו, דדוקא לעיל הוי מחוסר מעשה כיון שאינו רוצה ליתנו כולו הרי מחוסר הוא, אבל כאן לא נשתנה הגט ממה שהי' אחר כתיבה ממה שהוא עתה, ובשביל שהוא חיברו ותלשו בין כתיבה לנתינה לא מיפסל, ולפי' זה אין מקום למה שכתבו הפוסקים בענין תלוש ולבסוף חיברו בענין זה כלל, והיינו דלא זכר רבא בחולין דין תלוש וחיברו בגט משום דעיקר פסול מחובר לפי שלא יצא מידו לחצר ובתורת גט צריך שיתננו לידה או לחצירה לא בקנין, א"כ מה נ"מ תלוש וחיברו כל שאינו יכול ליתנו כולו בתורת גט מידו לידה לא מהני ומה נ"מ אי הוי כמחובר או כתלוש:

אמנם לפי מה שכתבתי לעיל שיש לומר דכל שמקנה לה החצר בקנין מה שנשתנה הגט ע"י הקנאתו מרשותו לרשותה חשוב כאלו נתנו בידו לרשותה והוי כאלו יצא מתחת יד הבעל, א"כ בטל טעם הנ"ל לגמרי דמחובר לקרקע ג"כ יכול להקנות לה הקרקע שתתגרש מתורת חצר, ומלבד זה קשה עלי דבר זה לפי שנצטרך לחדש דאפי' הי' מונח בתלוש בחצר וכתב גט כמות שהוא מונה ג"כ פסול לפי שלא יצא מידו לחצר ולא מהני הקנאה רק שיקח אותו מחצר ויתננו לה, ודבר זה לא מצאתיו בשום פוסק אף דמתניתין דקתני מחובר אין ראי' דבמחובר אין כותבין אבל בתלוש כותבין שיכול לקחתו וליתנו לה וכן לישנא דרבא לעיל כתב לה גט ונתנו ביד עבדו ובחצירו, גם כן משמע דוקא שנתנו לחצירו לא שהיה מונח שם:

אך בלא"ה נראה לפע"ד דבר ברור ועיקר דלא מהני כתיבה במחובר מטעם אחר, והוא דדוקא אי כותב גט ונתנו בחצר ומקנה לה החצר הרי הגט מונח בחצירה ומתגרשת כאילו נתנו לידה כמ"ש התוס' לעיל אבל כתבו במחובר לקרקע כיון דא"י ליתן כולו בתורת גט דבגט בעצמו לא מהני שום הקנאה רק נתינה לידה כמבואר בירושלמי הנ"ל דלא מהני מוסירה בפרה אף דבמקח ניקנית עיי"ש וכ"ש קנין אחר תדע דמתגרשת בע"כ ואין קנין בע"כ כלל רק הנתינה היא הפועלת הגרושין לא הקנין וקרקע אי אפשר ליתן ואי יכתוב לה שטר מתנה שתתגרש מתורת חצר ג"כ אי אפשר, דבמה נפשך אי יכתוב לה על כל הקרקע גם על המקום הגט הרי מקנה לה הגט בקנין בשטר מתנה ולא מהני, ואי שיקנה לה הקרקע חוץ מקום הגט רק שתתגרש מכח מה שהגט בחצירה, זה ג"כ אי אפשר כיון דמקום הגט קרקע הוא, בפני עצמו הוא עומד ומקום הגט שלו הוא ולא שייך לומר דקרקע מונח בקרקע והוי כשני אנשים לזה קרקע זו ולזה קרקע זו וכל קרקע בפני עצמה עומדת ולא שייך לומר של זה מונח בשל זה שיקנה בתורת חצרו, ומהאי טעמא נמי ביד עבד וקרן הפרה אי אפשר רק שיתן לה כולו בתורת גט אבל לכתוב לה שטר על העבד והפרה אי אפשר דלהקנות כולו אף מקום הגט, אין אשה מתגרשת בשטר מתנה על הגט רק בנתינה לידה ואי יכתוב שטר מתנה על העבד והפרה חוץ היד והקרן, ג"כ לא מהני כיון שהעבד חצר הוא הרי מקום הגט ג"כ חלק מחלקי החצר הוא ועומד בפני עצמו ושייך לו והשאר שלה וזה ברור:

ועל דרך זה ג"כ מיושב כל הנ"ל דהך דמתניתין דלעיל בקרן הפרה ויד העבד הכתיבה היתה בהכשר שהרי כתב על דבר הראוי ליתנו לה רק משום מחוסר מעשה פסול, אבל בהך משנה דמחובר לולא שנכתב על מחובר דלא היתה הכתיבה בהכשר שכתב על דבר שאינו ראוי ליתנו כמות שהוא בעת כתיבה ואנן וכתב ונתן בעינן שיהא הכותב בר נתינה והגט בר נתינה אבל אי היתה הכתיבה בהכשר אפי' חיברו ותלשו אח"כ לא איכפת לן כיון שלא נעשה בו מעשה שנשתנה הגט ממה שהי' בעת כתיבה כמש"ל, וכן בהך דעציץ נקוב אתי שפיר דשקיל ויהיב לה ניהל' אפי' בלי פסיקת יניקה כיון שיכול ליתנו מידו לידה לא איכפת לן כלל מחובר לקרקע הכל כנ"ל, רק בזה חלוק דרך זה מדרך הראשון לענין תלוש ולבסוף חיברו דאי נימא דהוי בתלוש יש לומר דכאן ג"כ כשר בכתב על מחובר כזה דכיון דהוי בתלוש הוי הגט כמונח על הקרקע וכיון שכתב לה שטר מתנה על הקרקע תוכל להתגרש מתורת חצר והגט כמטלטלין המונחים בחצר אבל אי נימא דהוי כמחובר ממילא עומד בפני עצמו ואינה מתגרשת בזה מתורת חצר כנ"ל:

שם עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש הרשב"א ז"ל דיקדק מכאן שני דברים חדא דתלוש ולבסוף חיברו לענין גט הוי כמחובר בר ועוד דמחוסר קציצה אינו פוסל רק אי בעת כתיבת הגט הי' מחוסר מעשה זו אבל חיברו ותלשו בין כתיבה לנתינה כשר, והיינו משום דקשיא לי' כיון דכתיבתו בתלוש היאך אפשר לחתימתו שתהא במחובר וע"כ שחיברו אחר כתיבה א"כ מוכח דתלוש וחיברו הוי כמחובר בגט גם מוכח דמכח כתיבה לא איכפת לן כיון שבשעה שנכתב לא הי' מחוסר כלום רק מכח חתימה פסול שבשעה שנחתם הי' מחובר ומחוסר קציצה, וכתב אף דבירושלמי מבעי' לן בהא, בש"ס דילן פשיטא להו כנ"ל, ע"כ דבריו:

ותמהני עליו חדא כיון דעיקר דיוקו של הרב ז"ל הוא ממשנתינו מלישנא דר"י דנקט כתיבתו וחתימתו, א"כ היאך מבעי' להו בירושלמי תפשוט ממתניתין וע"כ דאיכא למידחי ממתניתין א"כ היאך ניקום אנן ונידוק ממתניתין מה דבירושלמי לא משמע להו למידק הכי ובש"ס דילן לא הוזכר להיפך ועוד דעיקר ההכרח שהכריח הרב ז"ל אינו הכרח כלל מכמה טעמים כמו שכתבתי לעיל דף ד' ע"א בד"ה עד שתהא, ועוד שאני אומר דלר"א דס"ל ע"מ כרתי וע"ח אינן רק לראי' בעלמא שמא ימותו ע"מ א"כ כמו דקי"ל בשט"ח דאין כותבין שטר למלוה שיהא ביד העדים משום דמיחזי כשיקרא או שמא יפול מידם אבל מדינא כשר אף דבעת חתימה אינה כלום רק אח"כ בהסכמת הלוה, מ"מ כיון דאין חתימתם רק לראי' בעת שמוציאין חתימתם ומוסרין למלוה בהסכמת הלוה נעשה שטר גמור, וה"ה בגט כשאמר להם כתבו וחתמו גט לאשתי, וכ"ש לדידן דאומר אמרו פסול דחתם סופר כשר פשיטא שאין הפרש אי חתם הסופר קודם שכתב שהרי כבר שמע מפי הבעל שיכתוב ויחתום גט, ועל עדותו ששמע מפי הבעל לגרש הוא חותם ואין בכאן רק משום מיחזי כשיקרא בלבד אבל הגט ודאי כשר, הלכך שפיר משכחת לה שאמר הבעל כתבו וחתמו גט לאשתי והלך לו דכתיבה וחתימה הכל בידם הוא וחתם הסופר על מחובר ותלשו וכתב הגט למעלה, ופשיטא דלמ"ד ע"ח לא כרתי הגט כשר מדאורייתא ואפילו מדרבנן אין בכאן רק משום מיחזי כשיקרא בלבד, קמש"ל ר' יהודה דכתיבה וחתימה בעינן בתלוש דוקא דחתימה ג"כ עיקר בגט כמו כתיבה וכיון דחתימה כורתת בעינן שיהא בתלוש דוקא ובודאי דמהאי טעמא בעינן לשמה ג"כ דהכי דייק רב אשי לעיל דף ד' מר"י דהכא ותלוש ולשמה חד טעמא הוא וממילא פסול במחובר מצד שלא הי' כתוב עליו קודם שחתם אבל אי לא הי' מזכיר ר"י חתימה ס"ד דחתימה לא איכפת לן ואינה רק לראי' כמו לר' אלעזר וכשרה במחובר ג"כ כשחתם קודם שכתב ודוק:

גם מה שהוכיח הרב ז"ל דתלוש וחיברו הוי כמחובר אינה ראי' כלל לפע"ד, דהא באילן שנטעו והשריש לכ"ע הוי כמחובר כמו שכתבו התוס' להדיא בחולין ובע"ז שם ואם כן משכחת הכא שכתבו על אילן תלוש ונטעו והשריש וכן כתבו התוס' לעיל דף ד' בהדיא אבל תלוש וחיברו בידים שפיר יש לומר דהוי כתלוש גם מה שהוכיח מדלא מבעי' להו בחולין לענין גט ש"מ דהוי כמחובר, תמוה לי דאטו התם מה דפשיטא לי' לא קאמר הא בע"ז פשיטא לי' דהוי כתלוש וקאמר פשיטא לי וכן בהכשר זרעים תנאי הוא, ואי בגט פשיטא לי' דהוי כמחובר הוי לי' להזכיר דבגט פשיטא לי' דהוי כמחובר, ועיקרן של דברים מה דלא בעי התם בגט ולא פשיט לי' משום שאין ענין זה לגט כלל דכל שנתחבר אפילו אי בעלמא הוי כתלוש לענין עו"ג וזרעים אבל לענין מחוסר מעשה לאו בהא תליא דוודאי כיון שנתחבר חשוב מעשה גמור במה שקצצו, ולא מבעי' לדעת הפוסלים קציצה בתלוש והרשב"א ז"ל בעצמו לא הכריע מקודם ומסיק דעתו לפסול א"כ פשיטא דהוי כה"ג מחוסר מעשה, אלא אפילו לדעת רבינו שמואל היינו שקוצץ מדבר התלוש, אבל קוצץ ממחובר לקרקע אף שנתחבר לקרקע ע"י אדם הוי מחוסר מעשה ואין זה ענין לעו"ג ושחיטה וזרעים דהתם גזירת הכתוב דבמחובר תלוי אבל כאן לא זכרה תורה שיהא מחוסר תלישה מן המחובר רק וכתב ונתן כתיב שלא יהא מחוסר מעשה אחר, ואפילו הקנאה ביקש הר"ן ז"ל לפסול לולא דהוי מעשה שלא בגופו אבל מעשה בגופו בודאי כל שהוא מעשה חשוב פוסל ומה שהביא מהך דמחוסר חפירה לאו כלום, התם לא הוזכר מחוסר חפירה רק מחוסר תלישה והיינו לתלוש הקורה מן הארץ והאי לא חשוב חיבור כלל, אבל כשחיברו יפה דתלישתו הוי מעשה גמור בודאי מחוסר מעשה מיקרי, גם עיקר דקדוקו מדברי ר"י לאו מילתא הוא, דהא על מה שאמר ת"ק דיכול לתלוש קודם חתימה וסגי שתהא חתימה בתלוש קאמר דלא מהני רק שיתלוש קודם כתיבה כדי שתהא כתיבה וחתימה בתלוש ואי הוי אמר כתיבה בלבד הוי ס"ד דרק בכתיבה מקפיד ובאמת קפיד בתרווייהו, ונהי דאין נ"מ לענין מחובר דכבר נתלש נ"מ לענין לשמה:

שם לא על הנייר המחוק. מפירש"י ז"ל משמע לכאורה דמפרש שהיו שניהם על המחק, אבל הרשב"א ז"ל כתב בשמו שהוא מפרש בהוא על המחק ועדיו על הנייר, וצ"ל דמפרש מה שכתב רש"י דהא עדים נמי על המחק חתומים הכוונה דלמעלה מהם מחק והם חתומים עליו כמו חתם על השטר אין הכוונה שתחת חתימתו כתוב שטר רק על גבי חתימתו ואף כאן ע"כ דכתבו נחנו סהדי חתימי אניירא ושטרא אמחקא דאל"כ בלא"ה פסול דיש לחוש דהי' על הנייר ומחקו ולא מפני שיכול לזייף וע"כ דחתמו עדים על זה שנכתב על המחק דאין לחוש דהי' על הנייר מ"מ פסול דיש לחוש שיזייף וימחוק שנית ולא יהא ניכר דיחשבו רק פעם אחת נמחק ועדים חתומים עליו שהי' בו מחק ויכשירוהו, אמנם לקמן בתוס' בד"ה ולא על נייר מחוק אבאר שאין פי' זה נכון כלל, כמו שכתב מהרש"א שם:

לכן נראה לי דכוונת רש"י ז"ל דמשמע לי' ודאי דמיירי הכא שנכתב ונחתם הכל על המחק רק שהובא נייר מחוק לפניהם לא שנמחק עכשיו לפניהם דמאיזה צד ימחקו אותו לכתוב עליו וכל שכבר נמחק אין כותבין עליו שיכול להזדייף שימחוק שנית וכל שלא נמחק בפניהם מוכח להדיא בפרק גט פשוט דיש לחוש שימחוק שנית ולא מוכחא מילתא כלל, ועוד יש לומר דכוונת רש"י כפי' התוס' ממש דלקמן והך לחזור שכתב הכוונה דעכשיו יש בו מחק במקום חתימות והוא יחזור וימחוק למעלה מן החתימות ויכתוב מאי דבעי, או דהך לחזור על ולכתבו קאי שכבר הי' כתוב והוא יחזור וימחוק ויכתוב שנית, ועוד יש לי לומר דמשמע מתוך דברי הרב ז"ל דהחשש דהבעל יעביר תנאי שהי' בו, ומשמע לי' להרב ז"ל הכי דאי מחשש דהאשה תזייף הי' מהראוי להכשיר לת"ק ג"כ בע"מ כמו לחכמים דאיהו לא ס"ל דלר"מ בעינן מוכח מתוכו כדמוכח מפירושו בכמה מקומות ואחד מהם לעיל ריש מכילתין דף ב' ע"ב בד"ה ורבנן, וכיון דלחכמים ג"כ אינו כשר רק בע"מ מ"ש דלת"ק פסול, וע"כ דחיישינן ג"כ שהבעל בעצמו יחזור בו מתנאי שהיה בו וימחוק ויכתבנו שנית, וכיון דסהדי דחתימי בי' אינהו כרתי כל שמחק הגט וכתב עליו בעצמו שוב לא כרתי דלא על זה חתמו, ומעתה לפי זה אפילו שניהם על המחק לא מהני דבתר בעל לא דייקינן כלל כיון שבידו לגרשה וכל שתביא ע"מ שנתגרשה בגט זה בוודאי נתיר אותה לינשא, ובאמת אפילו אי נתגרשה בגט זה כמות שהוא יש חשש דהבעל עצמו זייף לאיזה סיבה להעביר תנאי שהי' בו כנ"ל, ובזה יתיישבו דברי רש"י לקמן במה שהקשו עליו התוס' בד"ה מאן חכמים, ועמ"ש עוד בתוס' לקמן בד"ה לא על נייר המחוק עוד בענין זה, ועמ"ש בגמ' לקמן בד"ה אבל בשטרות פי' אחר דנייר מחוק הכוונה נייר שיכול למחוק ויכול להיות ג"כ שכבר הי' נמחק ואינו ניכר והוי ממש כמו דיפתרא רק זה בנייר וזה בקלף, ופי' זה עיקר לפע"ד:

בגמרא כתבו על המחובר והא אמרת רישא אין כותבין וכו' והוא ששייר מקום התורף. יש לדקדק אטו לא שמענו במקום אחר דין השנוי במשנתינו דלכתחלה אין כותבין ודיעבד כשר, וראיתי להר"ן ז"ל שכתב דכיון דדינא דאורייתא הוא ליכא למיפלג בה בין לכתחילה לדיעבד, ולא הבנתי דבריו) דאי פשיטא להו דהוי דאורייתא מצד הכתוב דוכתב ונתן שלא יהא מחוסר מעשה, א"כ סיפא גופא תיקשי דקתני כתבו כשר ולמה יכשר והא בתלשו אחר חתימה פסול דלא מכשרת רק תלשו וחתמו, וליכא למימר דמסיפא ס"ד דוקא חתימה פוסל ומרישא קשיא דקתני אין כותבין, א"כ אכתי תיקשי דלמא בכתיבה רק לכתחילה פסול מדרבנן גם הא דמשני והוא ששייר מקום התורף אינו מובן כלל דמה בכך ס"ס רישא נמי בשייר מקום התורף ואכתי תיקשי רישא לסיפא גם לא הבנתי המקשה מה הי' דעתו בפירושא דמתניתין תלשו וחתמו אי תורף א"כ מה ס"ד דטופס יפסל אפילו דיעבד ואי חתמו חתימה ממש א"כ מה ס"ד להקשות כיון דע"כ ר"מ הוא דחתימה עיקר, גם לא הבנתי לישנא דר"ל חתמו שנינו דאטו נחלקו בלשון המשנה היאך נשנה והא נוסח הלשון לדברי הכל חתמו רק בפירושא נחלקו אי חתימה או גמרו כמו תורה חתימה ניתנה, והיאך יאמר חתמו שנינו, גם לשון המשנה תלשו וחתמו בוא"ו ולמה בדברי ר"ל לא נזכר רק חתמו בלא לכן נראה לי דוודאי ס"ד דעיקר פסולא דמתניתין משום מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה ובהא הי' מקום לומר דדוקא אם כבר נגמר הגט בשלימותו שוב אין צריך שיחסר רק נתינה דכתיב וכתב ונתן ואין בין זה לזה כלום אבל כל שעדיין לא נגמר הכתיבה לא הוי מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה דאכתי לא גמר הכתיבה וס"ד דפירושא דמתניתין כתבו על המחובר תלשו וגמרו בתלוש כשר, והיינו דקשיא לי' והא אמרת רישא אין כותבין במחובר לקרקע ואי הי' הכוונה במתני' מכח מחוסר מעשה למה לא יכתוב על מחובר הא על קרן הפרה יכול לכתוב רק שלא יתלוש וה"ה כאן, וע"כ דפסול זה ענין אחר כמו שכתב הרשב"א משום מה ספר בתלוש והפסול תלוי בעת כתיבה א"כ מה נ"מ אי נכתב מקצתו בפסול או כולו ואפילו לפי מה שכתבתי לעיל לדחות הך טעמא דמה ספר בתלוש מ"מ ס"ס כיון דע"כ אינו יכול ליתן לה כל הקרקע כמו שבארנו לעיל א"כ ממילא דרשינן וכתב ונתן שכל שישנו בנתינה ישנו בכתיבה וה"ה נמי שיכתוב על דבר הראוי ליתנו כמות שהוא, וא"כ ממילא היתה הכתיבה בפסול כיון שנכתב על דבר שאינו ראוי ליתנו כמות שהוא רק ע"י מעשה אחר ומחוסר מעשה פסול א"כ נכתב בפסול ואין נ"מ במקצתו או כולו, והיינו דמשני ר"י אמר שמואל ששייר מקום התורף וכיון דלא כתב רק טופס אין שום דבר פוסל בו דעיקר וכתב דקרא אתורף הוא דכתיב והרי גמר כל תורף הגט בהכשר, ור"ל אמר חתמו שנינו והיינו חתמו במלאפו"ם דקאי על חתימת העדים וגריס לה בלא וא"ו דלא קאי על אותו הכותב והתולש דמעיקרא רק חתימת העדים והם לא עשו שום דבר רק חתימה ושפיר שייך חתמו בלא וא"ו, ומלאפו"ם בסוף וגזרינן שפיר שלא יחתום דאפי' אחד יחתום במחובר פסול ודיעבד כשר אם חתמו שניהם בתלוש גם נראה לי דעיקר הגזירה דעל פי רוב הסופר חותם לעד דחתם סופר ועד כשר ומשום כיסופא מחתמי לי' כדמוכח סוף פרק התקבל, וכיון שהוא כותב במחובר יש לחוש שיחתום ג"כ במחובר וחתימה אחת במחובר פוסלת לר"מ כנ"ל פירושא דהאי שמעתתא:

שם אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף. הקשה הר"ן ז"ל מ"ש דבמחובר פסול לכתחילה וכשר דיעבד ולגבי לשמה לקמן בטופסי גיטין פסול אפילו דיעבד ולקמן גבי כתיבת חש"ו כשר אפי' לכתחילה בטופס, ותירץ דג' חילוקים הם טופסי גיטין דשכיח פסלו אפילו דיעבד, ומחובר דלא שכיח כ"כ פסלו לכתחילה ודיעבד כשר, וכתיבת חש"ו דלא שכיח כלל אפילו לכתחילה כשר:

ודברי תימה הם לפע"ד דא"כ הוי ת"ק דכותב טופסי גיטין ור"א דהתם סברות הפוכות דאיהו ס"ל דכותב טופסי גיטין עדיף דאפילו לכתחילה יכול לכתוב, ור"א ור"י דהתם ס"ל להיפך דהכא כשר דיעבד והתם אפי' דיעבד פסול, ועוד דקאמר התם ר"י א"ש אמר דת"ק נמי כר"א ועביד צריכותא בהך מתנייתא, ואי כדברי הרב ז"ל פשיטא דכלהו צריכי דהא קמ"ל בכל חדא לר"א דין אחר כאן אסור לכתחי' והתם אפילו דיעבד ובחש"ו אפי' לכתחילה, אבל עיקר קושית הרב ז"ל לא הבנתי כלל דהא הך פירושא דטופס ותורף ר"י אמר שמואל מוקי לה הכי וכר"א, ואיהו מוקי כל הני מתנייתא דהתם כר"א, א"כ לדידי' הא דפליג ר"י הכא עד שתהא כתובה וחתימה בתלוש הכוונה טופס ותורף א"כ פוסל ר"י אפילו דיעבד והיינו ממש ר"י דהתם בכותב טופסי גיטין דפוסל אפילו דיעבד ור"א דמכשיר הכא מכשיר ג"כ התם ואפילו לכתחילה משום תקנת סופרים דלא שייך רק בלשמה לא במחובר, וכתיבת חש"ו דכשר לכתחילה בטופס פשיטא דלא קשיא מידי, אף דלא שייך בהא תקנת סופרים מ"מ ס"ס כיון שהתירו לסופר לכתוב טופס בפי' שלא לשמה כ"ש שאין לפסול כתיבת חש"ו בטופס מכח שאינו יודע לכוון לשמה, ואין להקשות למה לא זכרו מחלוקת ר"י בחש"ו דפוסל אפי' דיעבד כמו בטופסי גיטין, דכיון דכבר הוזכר מחלוקת ר"י במחובר ולשמה מה צורך להזכיר התם וגבי טופסי גיטין נמי לא הי' מהצורך להזכירו כיון שכבר הוזכר כאן במחובר רק לפי שנתחדש התם ענין דת"ק מכשיר אפילו לכתחילה משום תקנת סופרים הוצרך להביא דאפי' בהא פליג ר"י אפי' דיעבד, ועוד דקמש"ל דפוסל בכולן אפילו בשטרות אטו גיטין אבל בחש"ו לא הוצרך להזכירו עוד, וזה ברור:

ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק לעיל ריש מכילתין דמשני רב אשי מתניתין דבפ"נ ובפ"נ כר"י דהכא דקאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, והשתא תיקשי כיון דלר"י א"ש דהכא דמוקי לה כר"א והכוונה טופס ותורף לא שמענו כלל מדברי ר"י דס"ל כתיבה וחתימה בעי לשמה, ואי למאן דמוקי לה כר"מ קאמר א"כ עכ"פ מה פריך ומעיקרא מ"ט לא מוקמינן לה כר"י כיון דאנן באמת כר"י א"ש קי"ל דמוקי מתני' דמחובר בטופס ותורף, ולהנ"ל ניחא לי דכוונת רב אשי דשמענו מדברי ר"י דגזר טופס אטו תורף אפילו דיעבד א"כ ממילא גזרינן חתימה אטו כתיבה או להיפך אפילו דיעבד וכיון דפסול דיעבד שפיר תיקנו בפני נכתב, תדע דבעי לאוקמא, כר"מ משום גזירה אטו חתימה רק דמקשה דשמענו לר"מ דלא גזר כלל ולכך מוקי לה כר"י דמשום גזירה פוסל אפי' דיעבד וכיון דפוסל במחובר ה"ה שלא לשמה ועוד דגבי טופסי גיטין ג"כ פוסל דיעבד רק כיון דהך הוזכר מעיקרא מביא דבריו לענין תלוש וה"ה לשמה, אבל אין לומר דרב אשי מוקי למתניתין דריש מכילתין ג"כ בטופס ותורף ומפרש בפני נחתם כמו חתמו דהכא, דהא ודאי ליתא דהוי להו לתקן בפני נכתב כולו דהא בפני נכתב חציו לא סגי כדמוכח רפ"ב ולמה לו לומר תרתי אלא ודאי כדאמרן דמכח גזירה אתי עלה דלשמה ומחובר שווין וכמו דגזר בטופס ותורף כמו כן גזר חתימה אטו כתיבה וכן להיפך כנ"ל:

שם גזירה שמא יחתום. אף דבלשמה לא גזר ר"מ אטו חתימה אפי' לכתחילה היינו במצאו באשפה דשוב אין לחוש בגט זה בעצמו שזה שמצאו יחתום עליו עדים וממילא חתימי לשמה דאין עדים חותמין עד שיקראו הגט ובציווי הבעל דבר המצווה להם לחתום וממילא הוי לשמה, וכמו כן בכותב טופסי גיטין דלקמן לר"מ שרי אפילו תורף למאן דמוקי משום תקנת סופרים דסופר ודאי לא יחתום עדים ומי שיקבל הגט ממנו הוא יחתום עדים אבל במחובר יש לחוש באותו הגט בעצמו כיון שכותב במחובר יחתום במחובר לכך חייש ר"מ לכתחילה, ועוד דהכא כיון שנכתב על מחובר הרי אי אפשר שיוכשר רק לעשות בו מעשה לתלשו ואז יוכשר ושפיר חיישינן דלא עביד משא"כ בלשמה וכעין תירוץ זה האחרון כתבו התוס' לעיל ד' בד"ה וחתמו, עיין שם:

שם על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול. כתב הר"ן ז"ל וז"ל, ותמהני וכו' דאי לא קנאתו כדאמרינן וכו' עד שיחזיק בזרעים וכיון שכן איכא למיפסל כו' וניחא לי וכו' שאותה תלישה אינה ניכרת כלל וכו' עכ"ל, וגם בזה לא נתבררו לי דבריו, חדא במה דפשיטא לי' דבעי פסיקת יניקה משום דבלא"ה לא קנאתו לא ידעתי מאיזה צד פשיטא לי' דבגט צריכה לעשות קנין הצריך במקח וממכר, ואדרבא אי היתה צריכה לקנות הגט בקנין ואי לא לא מתגרשת, א"כ הוי לי' כל גט כמו טלי מעל הקרקע שהרי בקנייתה מתגרשת, ועוד שלא שמענו קנין בע"כ והיאך אשה מתגרשת בע"כ רק גט שאני דנתינת הגט לידה הוא הגירושין ובגירושין נעשה הדבר שלה הלכך אפילו לא פסקה יניקת העלה, מ"מ כיון שנתן לידה מתגרשת בנתינה זו ונעשה על ידי הגירושין והנתינה לידה שלה, אלא שיש להקשות בזה באופן אחר כיון דמחובר פסול אפילו נותן כל הקרקע דאל"כ למה לא יכתוב על מחובר כמו על קרן הפרה, וע"כ דפסול אפילו לא יתלוש כלל משום מה ספר בתלוש א"כ לא מהני נתינת העציץ כולו דאכתי הוי מחובר ובזה לא הועיל הר"ן בתירוצו כלל דאפילו תימא דפסיקת יניקה לא חשוב מעשה ס"ס כתבו במחובר ונפסל שנכתב בפסול, אמנם כבר כתבתי לעיל לדחות דברי הרשב"א ז"ל, אלא טעמא דמחובר דפסול לפי שאי אפשר שיגרש בו כמות שהוא ליתן לידה כולו, אבל אי הי' אפשר ליתן כל הקרקע לידה לא איכפת לן, א"כ ממילא הכא אפילו לא פסק יניקה כשר כיון שנותן כולו לידה, וכמו כן אפי' פסק כשר כיון שאין צורך לפסיקה לגירושין כלל כמו שביארנו לעיל באריכות, ובזה מיושבין דברי רש"י אשר הם סתורין לכאורה והקשה עליו הר"ן שם ולהנ"ל לק"מ כמו שביארנו לעיל באריכות ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף