רמב"ן/גיטין/כא/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה. יש מחלוקות, [יש] שאומרים הוא הדין לנייר ולכל תלוש שאם חתך ממנו אחר שכתב הגט פסול וכן כתב בעל הלכות ז"ל בלשון הזה ומאי דכתיב גיטה ליפסוק מגילתא שיעור מגילתא והדר ליכתביה דאי כתיב ליה מקמי דליפסוק מגלתא ופיישא מגלתא ופסק לה בתר דכתב גיטא מפסיל גיטא דכתיב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה וכן נמי כתוב בפסוקות. ואף ר"ח ז"ל כתב כאן ש"מ אפילו אם מחוסר בו קציצה אחר הכתיבה פסול וכ"ש זולתו והטעם לראיה זו לפי שקרן הפרה תלוש הוא ואע"פ כן כשקצצו פסול.
וי"א שלא אמרו כן אלא במחובר אבל תלוש אינו מחוסר קציצה אע"פ שקצץ כשר. ותולש מבעלי חיים עוקר דבר מגדולו וכמחובר דמי כדאמרינן בפ' כלל גדול (דף ע"ד ע"ב) התולש כנף מן העוף והקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות ומפרש התם בגמרא תולש משום גוזז אבל בדבר תלוש לא וזו אינה טענה שאם משום גוזז בלבד הוא חייב אף לאחר מיתה הוא חייב ואע"פ שהיא כתלוש ולא משום עיקר מן המחובר כמו שפירשתי שם בפר' כלל גדול בראיות גמורות.
אלא שי"ל דכל עוקר דבר מגדולו כעוקר מן המחובר הוא ומחוסר קציצה איקרי אע"פ שחיובו בבעלי חיים לענין שבת משום גוזז דדמי ליה. וכן נמי אמרינן גבי בכור במסכת בכורות התולש שער מן העור כעוקר דבר מגדולו הוא וראי' לדבר מהא דאמרינן לקמן בסמוך עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול גזירה שמא יקטום אלמא בעציץ שאינו נקוב לא גזרינן שאפילו קטם כשר.
ובעלי הדין דוחין לעולם אפילו בשאינו נקוב גזר רבא והאי דנקט נקוב להודיעך כחו דאביי ועוד לאשמועינן שעל החרס כשר ואין זה נכון שאם אפילו בתלוש נקרא מחוסר קציצה כמו שהם אומרים אין כח לאביי בנקוב יותר משאינו נקוב ועוד לדבריהם על החרס נמי ליגזר דילמא גייז למקום הגט ופסיל והם משיבים דלא גזרינן אלא בעלה משום דשכיחא ביה קציצה אבל בחרס לא גזרינן כי היכי דלא גזרינן בקרן הפרה.
ומ"מ קשה למה לי נקוב ואפשר שאפילו בעלה לא גזר רבא בעציץ שאינו נקוב משום דתלוש גמור הוא ואם אתה גוזר בתלוש שמא יקוץ אין לדבר סוף שאפילו בנייר עצמו יש לחוש שמא יגוז ממנו כתקון סופרים אבל במחובר לא חלקו חכמים אע"פ שאפשר לו שלא לתלוש כגון זה כיון שאפשרלבא לידי תלישה פסול והאי דלא אמרי' נמי על עלה של עציץ שאינו נקוב כשר דשקיל ליה לכולי' ויהיבניה ניהלה משום דחרס ועלה אתי לאשמועינן. והכי משמע לי מדאמרינן כתבו על החרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהביה ניהלה למה ליה למשקל ליה חרס כוליה לגזייה למקום הגט. ועוד למה להו לפרושי בגמ' היכי עביד הא אי שקיל ליה כשר ואי נמי גייז ליה כשר אלא ש"מ דאי גייז ליה מחרס למקום הגט פסול הוא ואע"ג שהחר' תלוש הוא כדמפרש ואזיל. ומ"ה הוצרכו בגמרא לפרש דשקיל ליה ויהיב לה ניהל' כמו שפי' אביי בעלה.
ומצאתי בתוספות שזה דעת ר"ת ז"ל , והם מדמים הדברים לאותה שאמרו בפ' נגמר הדין (דף מ"ו ע"ב) עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר וכו' מי שאינו מחוסר חפירה וקבורה ורבנן חפירה לאו כלום היא ע"כ לא פליגי אלא בחפירה שאע"פ שהקורה משוקע' בארץ כתלושה ממנה היא הא במחוסר קציצה בגוף הדבר חסרון הוי אף לדברי חכמים. וכן נמי אמרו בפ' כסוי הדם (דף כ"ט) בעפר עיר הנדחת יצא זה שמחוסר תלישה קציצה שריפה אע"פ שאינו עוקר דבר מגדולו אלא ממקום חבורו.
ומ"מ אני תמה בה ואפילו לעיקר הגמר' קשיא לי שלא מצאתי בתלמוד יצא זה שמחוסר אלא כשא"א לעשות ממנו אותו מעשה בחסרין הדבר כמו זה שהזכרתי מסנהדרין שא"א לקבור עץ בלא קציצה וכן מחובר גמור א"א להתקיים בו נתינה אלא בקציצה אבל תלוש גמור מאי מחוסר איכא ובשלמא התם איכ' למימר דגזירה משום מחובר גמור הוא וטעמא דמחובר גמור מפרשי' בגמ' עלה אבל תלוש גמור איני יודע בו לשון חסרון כלל.
אבל ראיתי בירושלמי (ב,ג) דמפיק מחובר מספרמה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל שהוא בתלוש. ובריית' היא בספרי, ובתוספתא (ב,ו) ותני לה בן בתירא ומיהו בגמ' דילן לא דרשי הכי ספר כל ומשמע דלמאן דדריש לא נפק' ליה ממחוסר קציצ' כשנתן לה אילן וקרק' דדמי למניח גט בחצירווכתב לה מתנה עליו ואפ"ה פסול ומחוסר קציצ' פסול אחר הוא אתלוש נמי כתב ומאי דקשה לאו מחוסר מיקרי י"ל כיוןשאין בדעתו ליתן לה פרה מחוסר מיקרי דהאיך נתינה אחריתי היא ונתינה דקרן לא אפשר אלא בקציצה וכן נתינה דעלה ומקצת חרס מחוסר קציצה היא כיון שאינו נותן לה הכל.
ולפי זה הטעם נראים לי דבריו של ר' האיי ז"ל שאמר אם מקודם כתיבה הוה דעתיה למיגז לית לן בה אלי דבריו והם נכונים לדברינו דמחוסר מעשה בנתינה זו קאמר רחמנא ובדעתו של אדם הוא חסרון זה דהא בתלוש הוא ומיהו גבי פרה וכל דבר ששיומו חשוב אצל הכל ושמו עליו בפני עצמו אפילו נתן דעתו שלא לשייר פסול דמתני' דפרה סתמא תנן ויש לסמוך זה ממה שאמרו גזייה לזמן ויהבה ניהלה מאי וכו'.
אלא שמצאתי לרבותי' בעלי תוספות ז"ל סברא שאמר שבזמן שאדם חותך הגט מדבר גדול ושלם ממנו כגון קרן מן הפרה ועלה מן העציץ הוי פסול דמיקרי מחוסר קציצה אבל בזמן שאדם חותך זמן מן הגט מועט מן המרובה שהגט שמו עליו, וחשוב משטה של זמן לא מיקרי הגט מחוסר קציצ', וזו סברא נכונה למי שאמרה ז"ל. ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. איכ' דק"ל והרי אם מכר אביה אותו בית מותר לה לכנס שם שכך אמרו בנדרים קונם לביתך איני נכנס ומכרו לאחר מותר. ואם אמר לה נמי לכל בית שיהיה לאביך אם מת אביה מותר לה ליכנס שם ואמאי אינו כריתות ה"ל כל ימי חיי פלוני שזה כריתות ואי למ"ד דאמר לבית זה שהוא של אביך או שאמר לה בפי' לא תכנסי לבית שבמקום פלוני שהוא היום של אביך אלא דלא חש לפרושה הכא. ר' יהודה בן בתירא אמר אין כותבין על הנייר המחוק. פי' רש"י ז"ל שהוא ועדיו על המחוק ויכול להזדייף שאם ימחוק פעם אחרת אינו ניכר שעדים גם על המחק הם חתומים.
ואינו נכון, שהרי שטר הבא על המחק הוא ועדיו כשר הוא שאם תאמר חוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם א' לנמחק ב' פעמים אלא מתני' בהוא על המחק ועדיו על הנייר שהוא פסול ואין לו תקנה כדמפורש בגט פשוט ומוזכר כאן בירושלמי אלא הוא על הנייר ועדיו על המחק נמי משכחת לה דכשר כגון דכתב סהדי בין סהדא לסהדא אנחנא סהדי חתימנא אמחקא ושטר' אנייר ובשאר גווני פסול ומיהו מתני' לא מתוקמא בהכי דקתני אין כותבין על הנייר המחוק משמע שעל הגט עצמו אמרו ולא על תתימת העדים בלבד.
ואפשר לקיים דברי רש"י ז"ל ולפרש אין כותבין על הנייר המחוק אא"כ נמחק בפנינו משום דילמא שדי דיותא אמקום עדים מעיקרא ומחיק ליה דכי הדר מחיק ליה זימנא אחריתי ה"ל כוליה נמחק ב' פעמים כדאיתא בגט פשוט ולאו מילתא היא שכאן אין לחוש שאין הבעל מטיל דיותא אמקום עדים מעיקרא כדי שתוכל אשתו לזייף גט. כתבו על החרס של עציץ נקוב. כבר (פירשתי ורש"י) [כתבתי שרש"י] ז"ל פי' במ"ש בפ' הראשון בעפר הבא בספינה שהוא בספינה של חרס ואינה צריכה לנקוב ועציץ נקו' שאמרו שהוא של עץ וזו השמועה קשיא עליו.
וי"א אע"ג דלענין מעשרות והבאת בכורים לא בעינן נקוב בשל חרס כדאמרי' במנחות מיהו אינו מחובר אלא בעציץ נקוב שאני התם דכל שהוא יונק ומפריח מריח האדמה חייב במעשרות וראוי לקרא עליו מן האדמה שהרי יש לו אדמה בעציץ ואדמה מלמטה ואין מין במינו חוצץ אבל אינו מחובר עד שיהא נקוב והא דאמרינן לענין מעשרות נקבו בארץ וגופו בחוצה לארץ וכו' דמ"מ היכן דאינקוב בתר נקב אזלינן דמהתם הוא יונק עיקר יניקתו, ואין לפי' הזה עיקר.
והרב אב"ד ז"ל כתב דבספינה שאינה עשויה לטלטל לא בעינן נקובה אבל בעציץ נקוב לפי שהוא עשוי לטלטל וקשה לי ספינה נמי עשוי לברוח יותר מהעציץ וליכא למימר משום דמיא כארע' סמיכא דמי דהא ר' זירא לית ליה האי סברא דאמר עציץ נקוב באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן ולא שאינו נקוב.
וי"א דאפילו בשל חרס בעינן נקוב ואפילו אינו מטלטל כלל מההיא דגרסינן בתוספתא מסכ' שביעית הטומן לוף בשביעית כיצד יעשה יניחנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח וכו' כדכתיבנ' בפ"ק ועוד שסתם כל עציץ של חרס הוא מדגרסי' בפ' ח' שרצים (דף ק"ח) האי מאן דתלש פטרא מאונא דחצבא מחיי' משום עוקר דבר מגדולו מתיב ר' אושעיא התולש מעציץ נקוב חייב משאינו נקוב פטור אלמא בחרסנמי בעינן נקוב וראיה נמי מדאמרינן בשלהי המצניע ח' מדות בכלי חרס נקב במוציא משקין וכו' ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים פי' דלאו כמחוברים הם שאין נקב זה ראוי לינק לחלוחית שבקרקע נקב במוציא שרש קטן טהור מלהכשיר בו את הזרעים דכמחוברין הוו וכן פי' שם רש"י ז"ל. וזו תשובה לדבריו.
ור"ת ז"ל אומר דבחרס סגי בנקוב אבל של עץ אפילו נקוב לא. והא דאמרינן במנחות (פ"ד ע"ב) עציץ אעציץ ל"ק כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב בעציץ של חרס והא דאמר ספינה אספינה ל"ק כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס ובנקובה והך אחריתי בשל עץ ואע"פ שהוא נקוב אינו קורא. וא"ת א"כלמה אמרו בלוף טומנו בכלי חרס י"ל דכלי עץ ברוב ימים מרקיב לגמרי והלוף מוציא שרשיו בקרקע, ואינו נכון ומחוור.
וכבר פירשתי העיקר, בעציץ של חרס בעינן נקוב, אבל בשל עץ אע"פ שאינו נקוב נמי מחובר הוא ומביא וקורא והיינו דאמרינן כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס דספינה של עץ אע"פ שאינה נקובה מביא וקורא ושל חרס אינו קורא לפי שאינה נקובה שסתם ספינה בכל מקום אינה נקובה והיינו דאמרינן על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כלומר ברייתא קמייתא דקתני מביא וקורא בעציץ נקוב ובספינה של עץ ואלו לפי' רש"י ור"ת ז"ל אי אתה אומר כן, כך מפורש זה בתוספות.
ומצאתי במס' ערלה בירושלמי פ' ראשון (ה"ב) ר' חזקיה חקולה בשם ר' חזקיה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר כשהשרשין מפעפעין אותו ר' יונא מפיק לישנא כלי חרס עומ' בפני שרשים פי' בתמיה ר' ירמיה בעי לטע בו דלתות מאחר שהוא כנקו' אצל האילן נקוב הוא אצל זרעים ומשמע דגמ' דידן לזרעים פשיטא להו דלאו כנקוב הוא.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |