חידושי הרי"מ/גיטין/כא/ב

חידושי הרי"מ גיטין כא ב

דף כ"א ע"ב

מתניתין אין כותבין במחובר כו'. היינו אפילו נותן לה המחובר. והטעם דכ' ונתן בידה כו' ובמחובר לא שייך נתינה. אבל אינו הטעם דבעינן דבר הניתן מיד ליד כמ"ש בס' ת"ג דהריטב"א ז"ל כתב להיפוך והוכיח דא"כ נמעט ג"כ עבדים שהוקשו לקרקעו' בכל דוכתי. ועוד עלה של עציץ נקוב למה מהני הא הוי קרקע. ולכך כ' דהטעם כפשוטו דצריך שיהי' נתינה ובמחובר אי אפשר נתינה לא מהני ע"ש. ולכאורה אינו מובן הא מבואר ריש הזורק תיזול ותיחוד ותפתח דמה שקנתה בחזקה מקום שמונח הגט מהני והוי נתינה מה שבא מרשותו לרשותה והוי זה כאילו בא מידו לידה ממש ע"ש בתוס' וא"כ גם מחובר הוי נתינה כשקנתה הקרקע בחזקה שבא הגט מרשותו לרשותה כנ"ל. וצ"ל החילוק דדוקא התם כיון דחצר מטעם יד איתרבי א"כ כשהי' מונח בחצירו הי' מונח בידו ועתה כשקנתה החצר והוא יד שלה ממיל' מונח הגט בידה ושפיר בא הגט מתוך ידו לתוך ידה וזה נתינה. אבל במחובר שהגט עצמו הי' חצירו שהוא ידו ועתה שקנתה המחובר נעשה הגט עצמו ידה ואין זה נתינה מתוך ידו לידה במה שנעשה הגט ידה ול"מ כנ"ל:

אך לכאורה א"כ למה מהני בכותב על יד עבד ונותן לה כו' דג"כ העבד הוא נייר הגט וכשנעשה העבד שלה נעשה חצירה שהוא ידה דהא מהני כ' גט ונתנו ביד עבד כו' ע"ש וא"כ לא יועיל בהנ"ל דהא הגט היינו העבד הי' ידו ועתה נעשה גוף הגט ידה במה שקנתה העבד ולא מהני כנ"ל. אך יש לחלק דמ"מ נותן מיד ליד משא"כ במחובר שאינו נותן כלל רק נעשה ידה כנ"ל:

והנה בירושלמי איתא הטעם דילפינן מספר דוקא תלוש כו' ע"ש וברשב"א. וקשה קושית הריטב"א הנ"ל דא"כ נמעט עבדים ג"כ שהוקשו לקרקעות כבכל דוכתי דממעטינן כו'. גם עציץ נקוב איך מהני הא הוי קרקע ואפשר לישב דהרשב"א ז"ל תמה עוד הא אנן קי"ל דלא כר"י רק ספר לספירות דברים הוא דאתי כו' ותירץ בדוחק דלענין זה יליף מדאפקי' בלשון ספר ע"ש. ותמוה דא"כ נמעט אוכלין ג"כ כר"י. ואפשר לומר דהא אמר בש"ס דר"י יליף מספר ורבנן אי הוי כ' בספר כדקאמרת דהוי משמע שיהי' כתוב בספר היינו על קלף אבל כיון דכ' ספר קאי רק על הספירות דברים של כריתות כו' ע"ש. וא"כ י"ל דגם לרבנן נהי דהנייר לא מימעט מספר כיון דלא כ' בספר מ"מ הכתיבה עצמה שהיא הדיו והאותיות זה צריך שפיר להיות בתלוש דזה ילפינן שפיר מספר שהספירות דברים של כריתות יהי' תלוש דזה מוכח שפיר מספר כנ"ל. והנה הרשב"א ז"ל כתב דאף דבכל דוכתי לענין שחיטה וכה"ג דפסול מחובר הדין הוא בתלוש ולבסוף חיברו דבביטלו הוי כמחובר ובלא ביטלו הוי כתלוש ובמה דבטל בסתם כמו עפר הוי מחובר כו' מ"מ כאן לענין גט גם תלוש ולבסוף חיברו הוי מחובר כיון דהטעם דאי אפשר לקיים נתינה במחובר א"כ מה מועיל שהי' תלוש מ"מ אי אפשר לקיים נתינה ע"ש ודוקא במה דאימעוט מקרא יש חילוק בין מחובר מעיקרו ע"ש. והנה לטעמא דספר שכ' הירושלמי דממעט מחובר לענין זה שפיר י"ל דדוקא מחובר מעיקרו משא"כ תלוש כמו בכל דוכתי דמימעט מחובר כנ"ל:

והנה הדיו והכתיבה כשכותב במחובר זה הוי תלוש ולבסוף חיברו. וא"כ כיון דאמרינן לרבנן דגוף הקלף לא בעי תלוש דלא כ' בספר רק הכתיבה עצמה תלוש ולבסוף חיברו והוי תלוש ולא ממעט כנ"ל. אך בסתם י"ל לכאורה דבטל ממילא כיון שכותב על המחובר וכמו עפר סתם ע"ש. אך י"ל דכאן מסתמא לא מבטל ליה דאם יהיה בטל לא יהיה מועיל כלל דיהיה מחובר ופסול לכך בסתמא אינו בטל. אמנם בקרקע ממש י"ל דסובר הירושלמי ג"כ טעם הנ"ל דבטל דאי אפשר בנתינה ושוב בטל גם בסתם הכתיבה כמו עפר כיון דאין חלוק דאף אם לא יבטלו יהיה הגט בטל. ושוב בטל גם מטעמא דספר. ולכך נקט הירושלמי טעמא דספר דנפקא מיניה בביטלו בפירוש. וא"כ ממילא מיושב דבעבדים דלא שייך טעמא דנתינה וכן בעציץ נקוב שוב ממילא בתם לא בטלה הכתיבה דכאן יש חלוק דאם לא יבטל יהיה כשר דשייך נתינה. ולא בטל בסתם וממילא גם מטעמא דספר לא בטל דהוי תלוש ולבסוף חיברו שהוא כתלוש בלא ביטלו כנ"ל ולכך כשר. רק הירושלמי נקט טעם הנ"ל דנ"מ בביטלו בפירוש י"ל דבטל גם בעבד ובעציץ נקוב משא"כ לטעמא דנתינה כנ"ל:

אך יש לדחות דא"כ בכתיבת קעקע יהיה בטל דבזה הכתיבה עצמה ג"כ מחובר ובש"ס מוקי יד של עבד בכתיבת קעקע כו'. ובירושלמי משמע דסבר דרבנן לא סברי ספר לספירת דברים רק מה ספר שהוא בתלוש ומיסתבר להו למעוטי מחובר מספר לא אוכלין ובע"ח ודלא כש"ס דידן ע"ש. ובפשיטות צ"ל דהא דיליף מספר לאו בדרך כלל ופרט. רק דגלי קרא דבעינן שהנתינה תהיה כמו בספר היינו שיהיה הנתינה מיד ליד ממש משא"כ מחובר והוי ממש כטעם הרשב"א ז"ל כנ"ל. ולכך לא מימעיט עבד כנ"ל:

מתניתין לא על הנייר מחוק כו' ופרש"י ז"ל הוא ועדיו על המחק ותמוה כמ"ש תוס' דהא אינו דומה נמחק פעם א' לב' פעמים וא"י להזדייף כלל ע"ש. וי"ל בפשיטות דבשלמא בשטר כשיהיה ניכר זיוף לא יוכל לגבות מספק משא"כ בגט לא נקטלה מספק ותוכל עכ"פ לחפות למחוק הזמן ולהקדים דהא רש"י ז"ל פי' אהא דמחקה לזמן כו' ומשני גט להצלה דידה קאתי ופי' דאי מחקה קטלינן לה כו' היינו בדבר שא"י להזדייף דניכר בודאי שמחקה משא"כ בנייר מחוק רק שאינו דומה נמחק פעם א' ויש ריעותא אבל אינו ודאי ולא נהרגה מספק והוי שפיר יכול להזדייף כנ"ל. ואף לפי' תוס' לעיל דלא תמחוק דיראה שיפסול הגט בכך אבל אי מחקה לא קטלינן לה באמת ע"ש. והנה תוס' ב"ב פ' ג"פ כתבו דהא דאינו דומה נמחק פעם א' כו' אינו ניכר לעולם ואף לעדים רק הב"ד דדייקי יכירו ע"ש. וא"כ לגבי דידה שפיר תמחוק ולא תתירא שיפסול בכך דאינו ניכר אצלה וכיון שתמחוק ממילא אף שהב"ד יכירו לא ניקטלה מספק כמ"ש תוס':

עוד י"ל דהתוס' ב"ב הקשו למה לא תיקנו להיפוך דהוא ועדיו על המחק יהיה פסול והוא על הנייר ועדיו על המחק יהיה כשר ולא יהיה יכול לזייף וזה סברא יותר לפסול מה שיש חשש שנעשה בו זיוף כו' ותירצו משום דשכיח יותר אצל הסופר שכותב ומוחק וכדי שלא יפסיד תיקנו כנ"ל. והנה לרש"י ז"ל דלא בעי מוכח מתוכו וכשע"ח מעידין אח"כ שלא נעשה זיוף כשר ולא הוי מזויף מתוכו כו' דאין חשש שיהיה ניכר שיכול להזדייף. וא"כ כאן אם יהיה הדין להיפוך דהוא ועידיו על המחק פסול והוא על הנייר ועידיו על המחק כשר א"כ לא יפסיד הסופר בשניהן דאף שיהיה שניהם על המחק מ"מ יהיה עכ"פ שתביא לפנינו הע"ח שלא נעשה זיוף א"צ לראיה ותוכל להביא לב"ד ויתירוה לינשא וכן בהוא על הנייר כו' יהיה כשר לגמרי דא"י להזדייף דכשתמחוק תהיה צריך להביא העדים לפנינו. משא"כ אם יהיה הדין להיפוך דהוא ועידיו על המחק כשר והוא על הנייר פסול יהיה פסול לגמרי אף שתביא עדים דמזויף מתוכו שתוכל למחוק ולא תצטרך לעדים ולכך כאן בגט הדין להיפוך כנ"ל:

לכאו' לרש"י להיפוך דהוא על הנייר ועדיו על המחק כשר בגט דלא תוכל לזייף ולמחוק שיהי' פסול וכ"כ הפ"י להלכה לרש"י ז"ל. וליתא דהא תוכל למחוק הכל ולכתוב שטר ויהיה כשר דבשטר הוא ועדיו על המחק כשר וממילא גם בגט פסול הוא על הנייר כו' כנ"ל. ובשתיהן פסול לרש"י ז"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף